כפי שציין ד"ר נייגר "מיתוס הוא סיפור גדול יותר, שאין מהרהרים אחריו אם הוא אמת או שקר, והחברה בתוכה הוא פועל משתמשת בו לשם מתן משמעות וערך לעולם, לספר את סיפורה ולצקת בו את צדקת הדרך" ("כשהמיתוס ירד מהמטוס"). בפרק ששודר אתמול לנשים היה מקום על המסך ולכן לקראת סוף הסדרה מעניין לשאול מהו המיתוס של האישה היהודייה הישראלית? בדיון על ייצוג אנחנו שואלים שלוש שאלות עיקריות והן: האם אני קיימת? כלומר האם נשים מופיעות על המסך ומהי רמת ניראותן? אם אכן נשים מופיעות על המסך כיצד הן מופיעות - כלומר אופני ייצוגן שכוללים שיום (על שמות הגברים כבר נכתב), תפקידים, הקשר וכו; ובנוסף - מהי מערכת יחסי הכוח בין הקבוצות במקרה שלנו בין גברים ונשים?
בפרקי הסדרה נהנות הנשים מייצוג סביר יחסית, אולם נשאלת השאלה לאיזה ייצוג זוכות הנשים? נדמה כי גם כאן אין הייצוג מאתגר את הממצאים של חוקרות המדיה דפנה למיש וחוה תדהר משלהי שנות ה-80 שמצאו כי בתוכניות חדשות ואקטואליה נשים מופיעות כ"אשתו של", "אמו של", "בתו של" ו-"אחותו של". גם כאן, הן הנשים של.. האחיות של... הבת של... למרות שלכולן יש מקצוע אין אנו באמת יודעות מה תפקידן, למעט איריס, שתפקדה בכוחות הביטחון הסודיים הוא פיתוי.
אמנם התרחש שינוי במבנה המשפחתי ותפקדי האישה בחברה הישראלית השתנו , הרי תפקידן כרעיות ואמהות הוא עדיין יעודן המשמעותי ביותר. אכן, אין מדובר יותר בדיכוטומיה בין הרעיה/בת הזוג הטובה או הרעה אלה ברצף אולם, מגיל מסוים, זה עדיין הרצף המשמעותי ביותר. ועל פני רצף זה המסומן על ידי נורית מצד אחד וטליה מן הצד השני נורית היא הגרועה מכולן – שמצדיקה את מילות השיר של מרים ילין שטקליס (שאותו צטטה כבר אחת המגיבות) "פרח נתתי לנורית הפרח זרקה לחצר הלכה לשחק עם ילד עם ילד אחר". השיר על אהבה נכזבת כבר מושר לילדי הגן, והוא משל לילדה ה"בוגדנית". בגידתה של נורית חמורה יותר (כפי שבא לידי ביטוי ביחס של החברה החיצונית ושל הגברים בסדרה) שכן היא הלכה לשחק עם ילד אחר – האח של גיבור הסדרה, השבוי שחזר אחרי 17 שנות שבי. רגשות האשמה כיאה למי שלא עמדה בציפיות, מכרסמים בכל פרק ואף מאיימים להרוס את משפחתה שלה. תחינותיה להבנה נענות רק על ידי טליה, אשת הגיבור השני, שנמצאת בקוטב השני, של שומרת האמונים, וגם טליה מאזינה לה רק לאחר שהיא עצמה מתחילה לעבור תהליך של התפקחות.
הנעדרות הנוכחת – אימהות השבויים והאימהות השכולות מיוצגות באופן בלבדי על ידי האחות יעל, שקיבלה חיזוק מאם שכולה, ולכן דמותה מסמלת את הכול. ראוי לשים לב לבת דנה, שנשלחת לטיפול בעקרבות "חריגותה" המסומנת באהבת גברים מבוגרים (נזכיר כי היא כבר לא קטינה). אין במשפט זה להטיף לזוגיות כזו או אחרת או לכך שטיפול פסיכולוגי הוא מיותר, נהפוך הוא, טיפול תמיד רצוי בעיקר למי שהפרוטה מצויה בכיסו/ה, אך נשאלת השאלה האם לא ניתן להציע נרטיב אחר - חצב, החושש מהגיוס, מהחיים החדשים הוא זה שהולך לטיפול. קל לצלול לקלישאות הפרוידיאניות בכל מה שקשור לנשים.
ולגבי מערכת יחסי הכוח – אין ספק כי הסדרה היא על כוחם וחושלתם של גברים, על כוחן וחולשתן של נשים. הניסיון לשנות את מבנה הכוח על ידי הצגת ראש הממשלה כאישה בפרק הראשון הוא מתן קול ללא קול, שכן לא ראינו אותה על המסך ולא שמענו אותה (ואם הייתה כאן רמיזה לראש הממשלה גודלה מאיר, הרי זו באמת אינה דוגמה מאתגרת). גם אם הנשים מתחזקות במהלך הסדרה, גם אם השיח הנשי המחזק מתעצם בכל פרק (בכל זאת לעיתים, לא תמיד, אנחנו מפרגנות ובעיקר מקשיבות אחת לשנייה) הן עדיין צריכות להשתחרר מכוחו של הגבר ומריגשות האשם שלהן בשל הרצון למרוד ולו במעט בתפקיד "של" ולקרוא תגר על המיתוס שלהן בחברה הישראלית.
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו