"מה שלא מחסל – מחשל", "כל עכבה לטובה", ו-"החצי המלא של הכוס" - אלה רק חלק מהביטויים המקובלים בתרבותנו כדי להמעיט בערכו של אסון שקשה לנו לשמוע עליו, במיוחד אם מי שחווה את האסון הוא קרוב לנו ואנו צריכים "לשאת" את נוכחותו באופן מתמיד. אנשים מתרחקים מצרות. אולי בהתחלה אנו חשים אמפתיה כלפיהם ומוכנים לעזור ולהכיל את מלוא עצמת המצוקה, אך בהמשך אנו נמלטים מחשש, מודע יותר או מודע פחות, שמא אותו דבר יקרה לנו. ובכלל, "לכל אחד החבילה שלו", אם להשתמש בקלישאה נוספת. קלישאה זו נתמכת על ידי מחקרים מתחום הפסיכולוגיה של מתן וקבלת עזרה, המצביעים על כך שאנשים נוטים יותר להיענות לבקשות עזרה אוטונומיות ונקודתית (למשל, הדרכה כיצד לבצע בכוחות עצמי פעולה מסוימת במחשב) מאשר לבקשות עזרה תלותיות וכוללניות (למשל, המחשב קרס – טפל לי בו). למרבה הצער, פדויי שבי ונפגעי טראומות אחרות זקוקים לרוב לעזרה התלותית, כי אכן הכול, או הרוב, קרס.
הסדרה "חטופים", כדרמה טלוויזיונית, אכן מציגה את טראומת השבי והשלכותיה בצורה נקודתית. הנפילה בשבי היא נקודת ההתחלה, שממנה מתחיל הסיפור. המחקר הפסיכולוגי על פדויי שבי, לעומת זאת, מביא בחשבון בעיקר נטיות מוקדמות (pre-dispositions) או גורמי סיכון ללקות בתסמונת פוסט-טראומטית לאחר הנפילה בשבי. במילים אחרות, קיים עניין רב באירועים שקדמו לטראומה.
בהרצאתה "ניצולי שואה בישראל - מפגש עם מלחמה וטרור" מציגה פרופ' זהבה סולומון שלוש גישות המבקשות להסביר את השפעותיהן של טראומות קודמות בחיי האדם על התמודדותו עם טראומה נוכחית: (א) גישת הפגיעות, הטוענת שטראומה קודמת הופכת את האדם פגיע יותר לטראומה הנוכחית; (ב) גישת החוסן, הטוענת ש"מה שלא מחסל – מחשל" ו-(ג) גישת פתרון המשבר, המשלבת למעשה את שתי הגישות הקודמות. לפי הגישה הראשונה, ניתן לדמות את הנפש לחשבון הבנק שלנו, שככל שאנו מושכים ממנו יותר כסף, היתרה שלנו קטנה ובסופו של דבר, אני נמצאים באוברדרפט. לפי הגישה השנייה, פועל בתוכנו מנגנון הדומה לחיסון ביולוגי – כאשר אנו מקבלים מינון נמוך של החיידק או המצוקה הנפשית, הדבר מחזק את גופנו או את נפשנו. תמיכה מסוימת לרעיון זה ניתן למצוא באחד המחקרים שנערך על גברים בשבדיה ואשר הצביע על כושר הסתגלות גבוה יותר של גברים הומוסקסואלים מזה של גברים הטרוסקסואלים. עורכי המחקר הסבירו את הממצאים ע"י העובדה שבשל הלחצים החברתיים שעימם הומוסקסואלים נאלצים להתמודד הם מפתחים כושר הסתגלות גבוה יותר. כמובן שהרעיון ה"חיסוני" תלוי במינון ואם המינון החיידקי יהיה גבוה מדיי או אירועי הלחץ הנפשי חזקים ו/או רבים מדיי, הדבר יגרום לקריסה ולא להתחסנות. לפי הגישה השלישית, המבוססת במידה רבה על מודל שלבי ההתפתחות של אריקסון, מכל משבר ניתן לצאת חלשים יותר (אם אינו נפתר בהצלחה) או חזקים יותר (אם הוא נפתר בהצלחה).
בסיכומו של דבר, טוענת פרופ' סולומון, המובילה את חקר הפוסט-טראומה בכלל ואת המחקר על מצבם הפסיכולוגי של פדויי שבי בישראל בפרט, השורה התחתונה היא ש"טראומה מעמיקה טראומה" הן כשמדובר בניצולי שואה הנאלצים להתמודד עם הלחצים שטומנים בחובם גם עם המלחמות והפיגועים והן כשמדובר בהלומי קרב, שעברו בשלום יחסי מלחמה אחת אך המלחמה הנוספת מחייה את הטראומה שהודחקה במלחמה הקודמת בה השתתפו.
אם בעבר הדגישה הפסיכולוגיה את עברו של המטופל יתר על המידה והזניחה את ההווה שלו, כיום אמונים אנו על ראייה משולשת להסבר כל הפרעה נפשית כמעט: הגורמים הביולוגים המולדים, הגורמים הפסיכולוגיים ואירועי החיים שאירעו בעת האחרונה, כאן ועכשיו. ניתן, אם כן, להסביר את ההבדלים הבין-אישיים בפגיעות הנפשית של פדויי שבי שונים לאור או לצל עברם, אך אין ספק שהשבי הוא גם טריגר להתפרצות נטייה מוקדמת להפרעה נפשית, אך לא פחות מכך, אירוע טראומאטי בפני עצמו, שלעיתים די בו כדי למוטט את הנפש.
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו