עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע / ונוטפים טללי נעורים עבריים...
דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע / ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל / והשאר יסופר בתולדות ישראל.
עשרת הטורים הללו הם החותמים את שירו המפורסם של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", שנכתב זמן קצר לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל (כ"ט בנובמבר), כשלכל ברור שהישוב בדרך למדינה עומד לשלם מחיר דמים קשה. הנערה והנער - שחוזרים בטקסי זיכרון רבים לאורך השנים - אינם חיים ואינם מתים (לא ברור "אם חיים הם או אם ירויים"), הם נמצאים בתחום ביניים, בין עולם אחד למשנהו, שמאפיין רבות מהדמויות בסדרה: המתים אינם מתים, החיים אינם חיים. נתן אלתרמן הוא מהמפתחים הבולטים של דמות "המת החי" בתרבות העברית (כך, לדוגמה, במחזור השירים "שמחת עניים" בו הבעל המת חוזר לרעייתו, בשירו "האם השלישית" אומרת האם השנייה על בנה: "הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן, הוא נושא בלבו כדור עופרת" וכותרת הטור הזה הלקוחה משירו "בדרך הגדולה" מהקובץ "כוכבים בחוץ"), אך הדמות חוזרת גם אצל משוררים אחרים (אפשר להזכיר את המתים המדברים בשירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופתנו", הדמות משירה לאה גולדברג מ"את תלכי בשדה" שאינה "נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם" ודמויות מתים המשוחחות ביניהן בשירי יהודה עמיחי). דוגמאות אלו הן רק כדי להצביע על כך שדמות "המת החי" חוזרת כסמל מפתח בתרבות, סמל המקרין את הקושי להיפרד, להכיר במוות ובסופיותו - ברמה האישית; ותפיסת המוות כמקור לחיים - ולכן בעלת קשר ישיר אליהם - ברמה הלאומית ("במותם ציוו לנו את החיים").
את דמות המת-החי מגלמים שנים בסדרה הדרמה: מלכה זך, אמו של אורי, שקולה ונוכחותה - שנים לאחר מותה - מילאו את הפרק הרביעי, כמו גם דמותו של עמיאל, השופע בממשות עבור אחותו, יעל בן-חורין, לאורך הפרקים בכלל, ובפרק החמישי, בפרט. שתי דמויות המת-החי הללו הן רק תמונת ראי לדמויות החי-המת: נמרוד האימפוטנט, המנסה לאחוז בחיים אך מתקשה אף בדברים הפעוטים, ואורי "הפלגמט", התשוש מהחיים, איש המהלך בין המתים והחיים, המעדיף את השינה על הערות, הנמשך אל החיים רק בזכות אשה מפתה ששולח חוקרו בארץ. דמויות המתים-החיים לעומת החיים-המתים מסמנות לא רק אנשים ומצב סטטי אלא גם מאבק בין כוחות: הארוס (Eros), ככוח החיים, היצירה, המין והפריון (עפ"י הפסיכולוגיה של פרויד) מול התנטוס (Thanatos), ככוח הרס ויצר המוות. ואכן, תמצית לכך אפשר לראות בסצנה המצוינת - אבסורדית וגרוטסקית - בה המבקרים ב"שבעה" של עמיאל בן-חורין, מוציאים את הכלבים לטיול, כשברקע מושמע שירו של אלתרמן, "שיר משמר" ("שמרי נפשך..."), שנכתב לבתו, המשוררת תרצה אתר, מתוך חרדתו לחייה (ואכן לימים - ספק נפלה מחלון ביתה ספק התאבדה - מצאה את מותה בגיל 36 בלבד), שיר העומד בין החיים למתים: "נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך".
הפרק השישי מציג - הן דרך הקושי של טליה, שקיבלה את נמרוד כ"מתנה", והן דרך הטיפול הפסיכולוגי של בתה, דנה - את השאלה: האם עדיפים החיים-המתים (אלו שחזרו) על-פני המתים-החיים (אלו שלא ישובו עוד)? בדיאלוג בין טליה לבין חברתה, שאיבדה את בן-זוגה היקר, מסכמת האחרונה: "מה הייתי עושה בשביל לראות את רפי שלי עוד דקה אחת. קיבלת מתנה משמים... את קיבלת הזדמנות מאלוהים שכל מי שאי פעם איבד מישהו היה מוכן להרוג בשבילה".
חלק בולט בדרמה - כפי שכבר צויין בטורים קודמים - נבנה על עולמות הביניים, העולמות הלא-מוגדרים, הפעם ביקשתי להצביע על המתח בין "עולם החיים" ל"עולם המתים" והמאבק המתמיד בין היצרים המכוננים אותם, כסמלי מפתח וכקואורדינטות בעלילה. בניגוד לתפיסה המקובלת הרואה בחיים ובמוות ניגודים מוחלטים, אפשר לראות כי - הן עבור החברה והן עבור האדם הפרטי - החיים יכולים לשאת בתוכם את המוות, המתים יכולים להמשיך ולחיות, כסמל וכזיכרון.
לכל הטורים של "פאנל חטופים"
לאתר הרשמי של חטופים - בואו לגלות מה קרה ב-17 השנים שעברו
לצפייה בפרקים המלאים