מתי הופכים אנשים מן הישוב ("אנשים רגילים") לגדולים מהחיים? איך מייצרת התרבות את גיבוריה? איך מתמירה החברה אדם והופכת אותו לסמל טעון? כדי להבין את "חטופים" מנקודת המבט של מחקר תקשורת צריך, קודם כל, לזהות ולהגדיר את מושג המפתח "מיתוס", שעל בסיסו מתארגנת הדרמה בפרק הראשון ובפרקים הבאים.
בניגוד לתפיסה הרווחת של המושג, "מיתוס" אינו ההפך מ"אמת" ואינו שקול ל"שקר" (כמו בביטוי "5 מיתוסים על השמנה"). במובן מסויים, זה אפילו הפוך מכך: "מיתוס" הוא סיפור גדול יותר, שאין מהרהרים אחריו אם הוא אמת או שקר, והחברה בתוכה הוא פועל משתמשת בו לשם מתן משמעות וערך לעולם, לספר את סיפורה ולצקת בו את צדקת הדרך. לכן, מבחינות רבות, זה לא משנה מה בדיוק אמר טרומפלדור אחרי הקרב בתל-חי, מה שחשוב שדורות שלמים התחנכו (ואולי אף מתחנכים) לאור הדברים שיוחסו לו והפכו את הקרב למיתוס: "טוב למות בעד ארצנו".
נמרוד קליין, אורי זך ועמיאל בן-חורין הפכו בשנות השבי שלהם למיתוס. בשנות העדרם הפיזי מארצם הם נכחו בה בעוצמה, "בלטו בהעדרם": בערוצי המדיה, בשלטי הרחוב, בסטייקרים, בשיח הפוליטי ובשיחות הסלון. הם היו "כאן" כמו אליהו בסעודת הסדר. ובשנים האלה, בערוצי תקשורת שונים, סיפרה החברה שוב ושוב את סיפורה דרך סיפורם: סיפור על מדינה קטנה הנלחמת על חייה, על פעולות חשאיות ומתוחכמות נגד אויביה המרים, ועל ערכים כמילואים ואחוות לוחמים. אך, בעיקר, דמותם של החטופים עמדה כסמל לקדושת החיים ולמאבק - גם אם ארוך הוא - על החזרת כל חייל הביתה, ערך פדיון שבויים. בתקופה בה קול ניפוץ מיתוסים נשמע מכל עבר, "פרות קדושות" מובלות לשחיטה ואידיאולוגיות מתערערות נדמה כי המיתוס שטווה התרבות סביב שבויים וחטופים עדיין מחזיק מעמד, כשהדאגה המשותפת להם הוא נרטיב מלכד בחברה משוסעת.
עתה חוזרים האנשים, שדרכם סופר המיתוס (עד ששמם הפך למיתוס בעצמו) אל החיים, אל משפחות, אל מתחים, אל בגידות, אכזבות ויצרים. 17 שנים עברו. תקופה ארוכה כל כך, ואפילו אהוביהם של החטופים התרחקו מהאנשים האמיתיים שנקרעו מחייהם, תוך שהם מטפחים את דמותם כסמל. כאן בנוי המתח הדרמטי הכפול: בין "האנשים שהיו" ל"אנשים שחזרו"; ובין השבויים כבני אדם לבין השבויים כמיתוס לאומי. מתחים אלו מודגשים בהודעה על חזרתם של השבויים, שמתרכזת בפניה לתקשורת לכבד את פרטיותם ופרטיות המשפחות.
עבור האנשים ברחוב נמרוד ואורי יהיו סמל גדול, "האנשים מהטלוויזיה", אבל למיטה, לעת לילה, נכנסים עם אדם בשר ודם ולא עם מיתוס עתיר משמעויות תרבותיות. מחבר הספר "מיתולוגיות", התאורטיקן רולן בארת, כתב כי לכל דבר פוטנציאל להפוך למיתוס. השאלה היא האם מיתוס יכול לחזור ולתפקד כ"סתם אדם".
ד"ר מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה