אמא וילד יושבים על ספה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
צילום: אימג'בנק / Thinkstock
כשזרקתי את הפצצה ומלמלתי שאני לא מגיעה לטקס, השפה התחתונה שלו התחילה לרעוד: "את הבטחת", הוא אמר לי. "הבטחתי, אבל אני חייבת להגיע לעבודה, אבקש מהמורה שתצלם לי". בדרך לבית הספר הוא שתק ואני הייתי בוויכוח טלפוני עם לקוח כועס. ליד בית הספר, עדיין בשיחה, סימנתי לו עם היד לצאת החוצה וברגע שזה קרה לחצתי על דוושת הגז ובמראה האחורית ראיתי אותו חוצה את הכביש.

אמרתי לעצמי שהוא מניפולטור, שאני חייבת לעבוד אחרת לא יהיה לנו כסף. שאני אקנה לו את המחשב הזה שהוא כל כך רצה. ואפילו ניסע לאיזה מקום בשבת, במקום שאהיה שרועה על הספה נחה אחרי השבוע המטורף שעבר ומתכוננת נפשית לשבוע עוד יותר מטורף שמתחיל. חשבתי שהרגעתי את עצמי, אבל שבועיים מאוחר יותר הודעתי שאני מתפטרת, מוותרת על האוטו, על המשכורת. החלטתי שאני הולכת להיות עצמאית ולעבוד מהבית כדי לנהל את החיים שלי בעצמי.

אמא על הפנים

ילדה משחקת בארגז חול עם אמא שלו (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
עם מטלית לחה בתיק. אמא במשרה מלאה|צילום: אימג'בנק / Thinkstock
רצה הגורל והתנסיתי בכל סוגי האימהות. כשהילד שלי היה בן שנה וקצת, עזבתי את העבודה וישבתי איתו בבית שמונה חודשים שנראו לי כמו נצח, התחרפנתי. הייתי מהאימהות הלא מתפקדות האלה שמסתובבות כל היום כמו זומבי, מאלה שלא מספיקות כלום. הייתי יורדת לגינה, מתנזרת משיחות החולין בין כל שאר האימהות שסיפרו ללא הרף על התענוג הזה להיות אמא במשרה מלאה. הן היו מבלות בגינה מהבוקר עד הלילה. מתוקתקות, עם מניקור ופן ותמיד היו להם המגבונים הלחים בתיק. וזה עוד לפני שדיברנו על מנות הגורמה בקופסאות הפלסטיק הקטנות שהן היו שולפות מהתיק כדי לדחוף את הכפית המעוצבת הארגומטרית ישר לתוך הפה של הפעוט. והן היו עושות את זה עם קלאסה ומקצועיות, מבלי לשפוך אפילו טיפה, גם אם הוא היה על נדנדה. לפעמים הן היו מצרפות אותי לשיחה וסיפקתי להם את הסחורה – שיקרתי במצח נחושה על ערימות הספרים שאנחנו קוראים במשך היום (כשבפועל הייתי מדליקה לו את הטלויזיה בשש בבוקר ומכבה אותה כשכבר ירד החושך), כדי לא לאפשר להן לקלוט שאני פשוט אמא על הפנים.

עוד ב"משפחה מאושרת":

"רציתי שאת תהיי שם בשבילי"

אמא עובדת עם הילד שלה במשרד (צילום: diego cervo, Istock)
"רציתי שתהיי שם בשבילי"|צילום: diego cervo, Istock
בסופו של דבר, רגע לפני קריסה נפשית, התחיל העידן החדש בחיי, הפעם בתור אמא קרייריסטית. אמא שמשקיעה את עצמה בעבודה מהשעה 6 בבוקר ועד השעה 11 בלילה (ולפעמים גם מעבר). גם אחרי שהתגרשתי המשכתי במלוא הכוח, אבל עכשיו הצטרף לזה גם האינסטינקט ההישרדותי. לקחתי עוד עבודות מזדמנות, פה ושם, עבדתי בלילות, קמתי בארבע בבוקר. שוב הייתי מאושרת, זה עבד מעולה. לאט-לאט התחלתי להרוויח, קיבלתי אוטו מהעבודה, החיים הפכו למתקתקים, גם אם המחיר של כל זה היה לחזור הביתה בשעה שמונה בערב (מזל שגם אחרי שהתגרשתי, החמה שלי נשארה בהישג יד).

שבע שנים, אני עדיין חושבת שברובן הן היו טובות, כי אהבתי את העבודה, גם כשהייתה לרוב מתסכלת. זה לא שלא הייתי מגיעה לטקסים בכלל. פעם בכמה חודשים הייתי מפגינה נוכחות, גם כדי לשמוע כמה עצמאי הילד שלי, כמה מפותח רגשית ותורם לדיון בכיתה. התחלתי להרגיש שאני בכיוון הנכון. בכל פעם כשעלו בי רגשות אשם השתקתי אותם ע"י דיקלום קצוב של היתרונות שלי כאמא: מגדלת לעצמאות, מפרנסת, מעצימה את הילד ומגשימה את עצמה (אם כי כבר התחלתי לשקר לעצמי, לא היה לי טוב. סבלתי. מתתי מבפנים. סחבתי כי לא רציתי לוותר על האוטו ועל המשכורת היפה). עד אותו טקס. כן, באותו יום קניתי לו מחשב והייתי גאה בעצמי עד לאותו רגע שהוא אמר לי: "רציתי שאת תהיי שם בשבילי".

על האשמה

יש הרבה נתונים סטטיסטיים יפים וסביר להניח, מהימנים. אבל נתון אחד נחרץ ואבסולוטי, מאחד ומייחד את כל האמהות. נתון של רגשות האשם. אם את קרייריסטית את מזניחה את הילד שלך ובוגדת בו, אם את יושבת בבית את מקריבה את עצמך ובוגדת בשאיפות שלך. כך או כך, את בוגדת ומגיע לך להרגיש אשמה. אבל כשאת אמא מאושרת, לכאן או לכאן, פשוט יותר קל לך להתמודד: לבד, עם בן הזוג, מהמשרד או בבית. כי אם כיף לך, יהיה כיף גם לילדים שלך. נשאר רק להחליט- מה עושה אותך מאושרת בתקופה זו של חייך ועד כמה את מוכנה למרדף הזה אחרי האושר.

"משפחה מאושרת בשישה שיעורים", שבת ב-22:30, ערוץ 2