במבט מושפל וצעדים מהירים התקדמתי לכיוון חדר ההלבשה רק כדי להוריד מעצמי את המדים האלה ולעוף משם כל עוד נפשי הפגועה בי. איך יכול להיות שהפכתי מאחת מהבטחות השנה של הכדורגל הישראלי לבדיחת העשור ברומניה? מה כותבים עליי בארץ? מה עובר על ההורים שלי? וכרגיל, איפה אני מוצא עכשיו את פינצ'ר? כנראה הסוכן הכי גרוע שאי פעם עסק במקצוע הזה.
פשטתי מעצמי את המדים, נכנסתי להתקלח למרות שלא בזבזתי טיפת זיעה כבר יומיים, ויצאתי ממגרש האימונים. בכניסה למתחם, על ספסל אדום ומתקלף ראיתי את פינצ'ר יושב ומפרק סיגריות בשרשרת. "אתה קולט מה עבר עליי?", נבחתי עליו, והוא אפילו לא טרח להסתכל עליי חזרה. נראה היה שהוא מרגיש מושפל לא פחות ממני. "בוא, אייל, אנחנו סיימנו עם הכדורגל הרומני. אני מתנצל על מה שעבר עלייך. יש לנו עוד יומיים כאן בבוקרשט ואנחנו חוזרים ארצה. חוזרים לנצרת עילית".
נכנסו יחד למונית שהגיעה לאסוף אותנו ושתקנו. שתקנו במשך יומיים אני מעריך. התאכסנו באחד מבתי המלון הכי מבודדים בבוקרשט וניסינו להתנתק מהתקשורת המקומית והארצית שהשתוקקו לקבל ממני תגובה על האירועים. הסיפור שלי היה בכל מקום, כולל תכניות קומדיה שהפכו את ההשפלה הזו לפצצת רייטינג רומנית – חיקויים, בדיחות על חשבוני, והרבה ז'יטונים בצורת כדורי רגל. בקיצור, חגיגה שהייתי המרכז שלה אבל סירבתי לקחת בה חלק פעיל.
אחרי 48 שנמשכו כמו נצח עלינו על הטיסה חזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת. למרות הלילה שהקיף אותנו הקפדתי לחבוש כובע ומשקפי שמש. צוותי צילום ועיתונאים חיכו לנו בשדה התעופה, אבל בעזרתו של פינצ'ר והערמומיות שהוא נזכר לעשות בה שימוש רק עכשיו, הצלחנו לעבור את כל התהליך בלי שיציקו לנו. התיישבתי על כיסא המטוס, צמוד לחלון, וניסיתי לעכל את החוויה הרומנית שלי, את החודש הכי מטורף שעבר עליי מאז שהתחלתי לבעוט בכדור.
הכל עבר לי בראש – מהימים הראשונים על המגרש מאחורי הבית שלי, הטיפים של סבא שבעצמו היה שחקן מבטיח, השערים וההצלחות בארץ, ההודעה על המעבר לרומניה ושרשרת הכישלונות תחת גשם אירופאי. פתאום, אחרי המון זמן, הצלחתי לנשום עמוק ולמלא ריאות. חיוך קטן אפילו התגנב לו כשהבטתי בפינצ'ר מרוסק במושב לידי. "אולי זו רק ירידה לצורך עלייה", זמזמתי לעצמי את הפזמון של שיר הילדים הרומני, היחידי שהצלחתי ללמוד בתקופה הקצרה שלי שם. חיכיתי לחזור ארצה לחיבוק עוטף מההורים שלי, לחברים שגדלתי איתם ואפילו לדשא הישראלי.
התיישבתי באחד מבתי הקפה ביציאה מביקורת המכס שעברה בזריזות (לא הבאתי איתי כלום מרומניה, חוץ מאולי כמה זיכרונות רעים), וחיכיתי לפינצ'ר כדי לתפוס מונית חזרה צפונה. אחרי כוס קפה אחת וקוראסון ישראלי אסלי, פינצ'ר חזר, התיישב לצדי ונראה שהיה שהוא על הגבול שבין מתוח לנרגש, בין מציאות לעילפון. "אייל, אתה לא תאמין, הסיפור שלך התגלגל הלאה, מחוץ לרומניה – הקלטת עם השער נגד סטיאווה, הסיפור עם ההימורים, הכל. אתה שם חם מאוד עכשיו במזרח אירופה". ניסיתי להבין לאן הוא חותר, אבל חששתי לשאול אפילו את עצמי. "אייל, שוחחתי כרגע עם יו"ר קבוצת 'בודפשט הונבד' מהליגה ההונגרית. אנחנו לא חוזרים הביתה היום. יש לנו טיסה בעוד חמש שעות. תתכונן טוב, אתה הולך לכבוש את הונגריה".
>> שתי עיניים לציון: לכל הטורים של ציון מואסי
"שחקן זר", פרק סיום העונה, שני אחרי "מאסטר שף"
