העיתונאי החרדי, ישראל פריי, הפך בשנה האחרונה לערוץ מרכזי שחושף את המתרחש בתוך החברה החרדית. באותה נשימה, הפך גם לאויב הציבור מספר אחת בבני ברק, כשחשבון הטוויטר שלו גילה לעולם את מה שכולם ניסו להסתיר. חתונות המוניות, בתי ספר פתוחים לרווחה וישיבות ובתי כנסת שפועלים בניגוד לתקנות הממשלה בהתמודדות עם משבר הקורונה. במשך חודשים ארוכים העלה עדויות ותיעד את המתרחש בין כותלי הקהילה, ועל כך הוא משלם מחיר אישי כבד.
"אומרים לי שאני רשע, שאני מתחנף אליכם, שאני כופר", מספר פריי במהלך נסיעה עם חיים אתגר ברחבי בני ברק, "אם הייתי מוריד את הכיפה והזקן זה היה עוזר להרבה אנשים. ברגע שאתה לא משלנו זה סיפור אחר, מטפלים בך באפיק אחר. זה קלישאתי והכל, אבל בוער בי לסקר את האמת, גם אם אני יודע שאשלם על זה מחיר שישפיע על העתיד שלי. לצערי, הקורונה זה כבר לא סיפור קטן ואני הפכתי לדמון, אבל זה מה יש. יש הרבה ימים קשים, אבל באף רגע, גם אם הוא מאוד קשה, לא חולפת בי מחשבה לא לעשות את זה".
הטענות המרכזיות כלפי פריי אמנם נובעות מהעובדה שעדיין מגדיר עצמו אחד מהקהילה, אבל לא מסתכמות רק בזה. "אם אתה אחד משלנו והולך נגדנו, אל תשים את התלבושת הזאת", התעמתה עמו אחת מתושבות העיר, "מספיק יש שנאה לחרדים, אז אתה עושה יותר שנאה? אל תייצג אותנו. זה כואב לי שאנשים במשפחה שלי הולכים כמוך והם אנשים ישרים שלא הפרו כלום". במקרה אחר, הטיחו בפניו של פריי האשמות על עבר פלילי וסחיטת דמי פרוטקשן בסכום של שבעת אלפים שקלים, לכאורה בתמורה לתקשורת אוהדת והסתרת החומרים. מערכת "חשיפה" בדקה את הטענות, ולא נמצאו להן ביסוס.
המורד
תחילת פברואר, שנה לתוך הקורונה וישראל נמצאת בעיצומו של הסגר השלישי עם נתוני תחלואה במגמת עלייה ואחוזי תמותה גבוהים, בעיקר בקרב הקהילה החרדית. במסגרת התכנית "חשיפה" פריי לוקח את אתגר וצוות הצילום למסע בתוך הערים החרדיות, שעדיין צבועות באדום לפי תוכנית הרמזור המדינית, ואמורות להיות תחת הגבלות מחמירות. בכל מקום אליו מגיעים, ההתרחשות כמעט זהה – פריי מזוהה מיד ואדם שאוחז בטלפון מתקשר כדי לדווח על הגעתו.
התחנה הראשונה היא ישיבה מוכרת שפועלת ברחוב מרכזי בבני ברק. לא מדובר בישיבה הכוללת תנאי פנימייה, כזו שעשויה להיכלל תחת מתווה הישיבות המוכר. בתחילה טוען תלמיד המקום שבפנים לומדים 35 תלמידי ישיבה, אך מהר מאוד הגרסה משתנה לכמה מאות תלמידים. לדבריו, הסיבה להפרת ההנחיות היא שכל הלומדים כבר חלו בקורונה והבריאו. ימים ספורים לאחר הביקור בישיבה הזו, נפטר אחד הרבנים הבכירים בה אחרי שנדבק בקורונה. "היה מתווה קפסולות שכולו קרס", מסביר פריי, "יש היום בישראל אולי שלוש ישיבות שעדיין נמצאות במתווה קפסולות, כל הישיבות שפתוחות זה לא חוקי. גם בתי כנסת, בזמן שבדיזינגוף אתמול הטרידו אנשים, בשבת פה בתי כנסת מפוצצים. אלה מראש דברים שלא נספרים. זאת אומרת, המשטרה והמדינה באופן מודע לא אוכפות את מה שמתרחש בבתי כנסת".
התחנה הבאה היא ביתו של הרב חיים קנייבסקי, אחד המקומות החשובים והמשפיעים ביותר בבני ברק, ואולי במדינה כולה. הרב קנייבסקי בן ה-93, הוא מנהיג הזרם הליטאי בחברה החרדית, ובימי הקורונה הפך גם לפוסק שהורה לפתוח את תלמודי התורה בניגוד להחלטת המדינה. בפתח ביתו משתרך תור ארוך של אנשים שמגיעים לבקש את ברכתו, וצמוד לבית הרב נמצא בית הכנסת שלו, שגם בו בזמן הצילומים שוהים כמה עשרות לומדים. רגעים ספורים לאחר מכן, תמונות של פריי בליווי צוות הצילום מופצות בקבוצות הוואטסאפ בעיר, בטוויטר ואף מגיעות אליהם. באחת ההודעות נכתב: "בקיצור, המגזר החרדי צריך להיכנס לכוננות ספיגה? עוד מתקפה אנטי-חרדית בדרך?".
בהמשך, פריי לוקח את אתגר אל קריית ויז'ניץ. "בראש השנה וביום כיפור, כשכל המדינה הייתה בסגר טוטאלי, שאפילו ההפגנות הפסיקו, הבאתי תיעוד מבחוץ של אוטובוסים עם אלפים. זה היה אחד הרגעים שאנשים התחילו להבין מה קורה פה מאחורי החומות", משחזר פריי את האירועים שהובילו לבסוף לעימות אלים עם חסידי ויז'ניץ, "אצלנו ביום כיפור עושים טיש, שזה החגיגות הגדולות. אז ניסיתי להביא תיעוד מתוכו. שמתי את בגדי השבת ונסעתי להיטמע. להיכנס לא הצלחתי כי עמד מישהו שסינן את האנשים מהחסידות".
"שמתי מצלמה באחד החלונות והתחלתי ללכת מהמקום", פריי משחזר את רגעי התקיפה, "מישהו זיהה אותי והתחילו לרדוף אחריי מלא אנשים. הם תפסו אותי והכניסו אותי לתוך איזה בניין, אני לא יכול לתאר כמה זה מפחיד. אלה המוני חסידים ואין לך למי לצעוק, כל השיכון פה הוא של חסידים. לקחו לי את השטריימל, כל הבגדים שלי נקרעו וחטפתי שם מכות לא נעימות. אני לא פחדן ולא רוצה לצאת בדרמות, אבל זה היה מאוד מפחיד. מה שהכי זכור לי מזה, שעברו זקני החסידים וראו שפוגעים בי, התחננתי אליהם וכלום, המשיכו ללכת. אני יצאתי משם עם דם".
פריי מסביר שמבחינת חסידי ויז'ניץ הטריטוריה היא שלהם, כך שהם לא מכירים בשום מחויבות לדיאלוג או לאינטראקציה עם המדינה. "זה לא עניינו של אף אחד, המשטרה לא יודעת שיש פה יום יום, שבת שבת אלפים? ברור שהיא יודעת. היא לא מתקרבת. המשטרה יודעת להיות גיבורה על 100 שערים והפלג הירושלמי, זה מה שהיא מסוגלת. אבל על המיינסטרים, על החצרות החזקות והמקושרות? פה אין חוק רשמית".
לאחר שפריי ואתגר מתעדים את המתרחש בערים חרדיות נוספות, הם חוזרים לתחנה האחרונה בבני ברק – הלווייתו של הרב חיים מאיר וואזנר שהלך לעולמו לאחר שנדבק בקורונה. הם מתקרבים לישיבה ממנה יוצאת הלוויה, בזמן שמסביבם עוד ועוד אנשים מתקהלים ברחובות. כשפריי מבקש לעשות את עבודתו העיתונאית ולתעד את ההמון, קריאות מאיימות נשמעות מכל עבר, מה שמגביר את החשש לחייהם.
הצעקות והאיומים מלווים אותם ככל שנכנסים פנימה אל מוקד הלוויה, שלבסוף הופכת לעימות אלים ומתועד. בשלב מסוים נזרק חפץ מההמון הזועם ופוגע בראשו של פריי, דבר שמאלץ אותם לתפוס מחסה מאחורי מבנה באזור. לבסוף, בעזרתו של איש האבטחה, חיים אתגר וישראל פריי מצליחים להיחלץ מהזירה ביחד עם אנשי צוות הצילום.
"אין בי לבטים לרגע על הדרך, אני גאה בעצמי בזה שאני נמצא במקום שבו אני מביע", מסכם פריי, "אני גאה בזה שאני יכול לעשות את זה. אני יודע שחציתי כמה קווים אדומים, דווקא בתקופה רגישה של הקורונה חבטתי בכל הכוח, אבל אני כן רוצה לקוות שבפרספקטיבה של זמן, אולי תהיה הבנה למה שעשיתי או למה שניסיתי לספר".