המסע לפולין הפך מזמן מסיור לימודי של מערכות החינוך בארץ לתופעה חינוכית-חברתית יוצאת דופן דרכה משתקפים הלכי רוח רבים בחברה הישראלית. בדיוק בגלל זה החליטו אודי ניר ושגיא בורנשטיין להפיק סרט תיעודי העוסק בתהליך ההכנה ובמסע אליו מגיעים רבע מבני הנוער בישראל. תקופה קצרה אחרי שנפלה בליבם ההחלטה שיש כאן סיפור ששווה לספר, קרה דבר מופלא והסרט עליו הם חלמו קיבל תפנית מעניינת והפך מסרט תיעודי קלאסי לדוקומנטרי ראשון מסוגו בזירה הקולנועית בארץ.
איך נולד הרעיון ליצור סרט מסרטוני יוטיוב?
ערב אחד רצינו להכין טריילר לסרט כדי לגייס כספים להפקתו וחשבנו שאולי נוכל למצוא באינטרנט קצת סרטונים ולהשתמש בהם כדוגמאות. נכנסו ליוטיוב, חיפשנו "המסע לפולין" ולתדהמתנו עלו יותר מעשרת אלפים תוצאות (היום, אגב, המספר כמעט כפול). צפינו אל תוך הלילה בעשרות סרטונים ושאלנו את עצמנו: אם כבר יש כאן אלפי שעות צילום של המסע לפולין, האם אנחנו בכלל צריכים לצלם משהו, או שאולי אנחנו רק צריכים לנסות לעשות סדר באינסוף של יוטיוב?
מה נדרש מכם מבחינת העבודה על הסרט?
העבודה על הסרט הצריכה משיכה תמידית לשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד הניסיון לייצר חוויה אחידה וברורה של המסע לפולין, ומצד שני הנסיון לפרק את החוויה הזו, לא להישאב אליה ולהתבונן עליה מבחוץ. כלומר מצד אחד השואה, שהיא אירוע היסטורי דרמטי שאין דומה לו ומצד שני בני הנוער והמורים, הכאן והעכשיו, שהסרט ביסודו מתמקד בהם.
נדרשו הרבה סבלנות ומבט רענן, מה שלא תמיד פשוט כשצריך לצפות בכל כך הרבה חומר גלם. לפעמים לקח לנו כמה ימים רק להגיע לאיזה רגע קצר שנזכרנו בו ורצינו לחזור אליו, אחרי שהוא אבד אי שם באוקיינוס הוידאו שאנחנו קוראים לו יוטיוב.
איך באמת מסננים את הסרטונים הנבחרים מתוך היצע כמעט אינסופי?
קודם כל צופים. בעבודה על הסרט הזה צפינו במאות שעות של חומרי גלם. אחד "הקסמים" של יוטיוב הוא הניגון האוטומטי – ברגע שנגמר סרטון אחד, מתחיל סרטון אחר שקשור אליו, כך שאפשר פשוט לנגן סרטון אקראי ולהישאב לתוך סרט אינסופי שמורכב מאסוציאציות של האלגוריתם של יוטיוב. זה כמובן מבלבל ומעייף מאוד, אבל עם הזמן מתחילים לשים לב לדברים שחוזרים על עצמם בהרבה סרטונים, אם זה מקומות, סוגים של חוויות, נושאי שיחה, שירים וכדומה.
בתחילת תהליך העריכה חילקנו את החומרים לפי המוטיבים החוזרים, ומההצטברות של הקטעים ראינו מהי בעצם החוויה המרכזית שבני הנוער עוברים בפולין: מה מעסיק אותם, אילו כוחות המערכת מפעילה עליהם ואיך הם מגיבים לכוחות האלו. זה מה שיצר את הבסיס לנרטיב של הסרט.
בסופו של דבר, בסרט הזה כמו בכל דוקומנטרי, יש מיומנות יסודית של עריכה שצריך לעבוד איתה ולהחליט מה נשאר ומה יוצא. מכיוון שהסרט מבוסס למעשה כולו על עריכה, הייתה לנו הזכות לעבוד עם גל גופר, עורך חכם ורגיש, שהצליח לחבר את הפאזל האקלקטי הזה ולייצר סרט שלם שעולה על סך חלקיו.
זה מורכב או פשוט יותר לביצוע מסרט רגיל?
כל סרט הוא מורכב לביצוע, אבל בסרט הזה היו כמה דברים יוצאי דופן: לא היינו צריכים לצאת לימי צילום, לראיין אנשים, לייצר סיטואציות וכדומה, כי כל חומרי הגלם כבר קיימים, כך שבמובן מסוים זה היה פשוט יותר. מצד שני, התחלנו לערוך את הסרט כשאין לנו מושג קלוש מה הם חומרי הגלם שאנחנו עורכים ומה הסיפור שאנחנו מספרים.
בסרט שמורכב מכל-כך הרבה חומרי גלם שונים אחד האתגרים המרכזיים היה להתגבר על האקלקטיות מבלי לפגוע במהלך הסרט. עם הזמן גילינו שאפילו דברים קטנים כמו הצבע הדומיננטי בשני שוטים יכול להכריע האם הם מתחברים או לא. המעבר מחומר לחומר הוא כל כך דרמטי לפעמים (למשל – חלק מסרטוני היוטיוב צולמו בחורף כשפולין מושלגת וחלקם בקיץ כשהיא ירוקה) עד שכל חיבור קטן וטריוויאלי שנעשה בחוסר רגישות לרובד כלשהו עלול לפרק את מהלך הסרט כולו.
הייתם צריכים ליצור קשר עם כל המשתתפים כדי לקבל את הסכמתם?
כמובן. יחד עם התחקירנית תמר מנשס, יצרנו בכמה חודשים קשר עם מאות רבות של אנשים שיצרו או הופיעו בסרטונים. את חלקם איתרנו בקלות יחסית דרך הרשתות החברתיות אבל היו רגעים שהפכנו לסניף של "המדור לחיפוש קרובים" וחיפשנו אחר אנשים שיש לנו רק תמונה שלהם או הקלטה של קולם.
יצאתם בעצמכם למסע לפולין? מה החוויה שזכורה לכם משם?
שגיא: כשאני הייתי בתיכון המסע היה הרבה פחות נפוץ מאשר היום. בכל שנה יצאו רק מעט תלמידים מכל בית ספר. למרות שסבא וסבתא שלי הכירו באוושויץ, ואולי בגלל זה, החלטתי שלא להצטרף. בגיל מבוגר יותר יצא לי לבקר בפולין במסגרת עבודה על הסרט "מוסר השילומים" עם אורלי וילנאי וגיא מרוז.
אודי: אני יצאתי למסע בתיכון. אני זוכר המון חוויות, אבל המרכזית מכולן היא התחושה שיש איזה רגש, חמקמק ולא ברור שכולם מצפים לו כל הזמן, למרות שלא יודעים איך להגדיר אותו ולמה בעצם הוא חשוב. אני זוכר שבמשך כמה ימים חשבתי שאני אמור לבכות ועד שלא אבכה לא באמת אהיה בפולין. ביום האחרון ביקרנו במיידנק וסוף סוף בכיתי, אבל גם אז לא הגעתי לתחושת מיצוי.
חוויה נוספת היא מביקור בבית הכנסת העתיק בטיקטין, בו המדריך פרס נרות לאורך השביל שהוביל לבית הכנסת וניגן בבידורית את הפסקול של "רשימת שינדלר" בזמן שצעדנו פנימה. זה היה רגע בו הרגשתי את המניפולציה שהופעלה עלינו פעמים רבות במהלך המסע ופתאום אפשר היה לראות אותה ולתהות מה היא משרתת. רק אחרי מספר שנים של התעסקות בשואה (כולל עוד נסיעה משפחתית לפולין) הבנתי שהניסיון לתפוס את השואה ולהרגיש אותה, הוא בעייתי מיסודו.
מה דעתכם האישית על המסעות לפולין?
זו שאלה לא פשוטה כמובן. המוטיבציה לצאת לפולין ולנסות להתחקות אחר ההיסטוריה ברורה לנו מאוד, אבל מה שהתחיל כמסע כמעט פרטי של מורה ניצולת שואה עם תלמידיה לפני כשלושים שנה, הפך במרוצת השנים לאחד מאירועי השיא של תכנית הלימודים הישראלית. נראה שזה קרה כמעט מעצמו, בלי תהליכים מעמיקים של חשיבה ותכנון, מה שהופיע גם בביקורת המרכזית של מבקר המדינה על המסעות בדו"ח משנת 2010.
המסע לפולין נראה לעתים כמו טקס חניכה חברתי ונדמה שהוא שואף להגדיר את הזהות הקולקטיבית של צעירים ישראלים. צריכים לזכור שיש הרבה אנשים שנשארים מחוץ לזהות הזו, וגם עבור אלו שנכללים בה, ההגדרה שהמסע מציע לא תמיד מעמיקה או חכמה כמו שהייתה יכולה להיות.
המסע לפולין לא מתקיים בתוך וואקום והוא שיקוף של הלכי רוח בחברה הישראלית ככלל ומערכת החינוך בישראל בפרט. במהלך העבודה על הסרט, כשהתבוננו בחומרי גלם שמתעדים שלושים שנים של מסעות, יכולנו לראות תהליכים של הסתגרות, של בידול ושל רידוד התכנים והשאלות שעולות מהעיסוק בשואה.
כמו בכל יוזמה קטנה שצמחה למימדי ענק בלא-משים, אפשר לומר שהמסע לפולין עבר תהליך תיעוש, עד כדי כך שהיום ניתן לראות תור של תלמידים מחוץ למחנה השמדה וכל קבוצה מקבלת זמן קצוב בכל ביתן. כך אבד המימד האינטימי שהיה חלק מהכוח הגדול של המסע בתחילתו, העדות והמפגש הבלתי מתאמץ בין האנשים שהיו שם וחוו את הזוועות על בשרם, לבין בני הדורות הבאים. אנחנו יכולים להזדהות עם הרעיון שעומד בבסיס המסע, אבל אין לנו ספק שהיום, שלושים שנה מאוחר יותר, נדרשת חשיבה מחודשת בנושא.
לסרט "מחנה משותף" ועוד סרטים דוקומנטריים ועדויות אישיות של ניצולי שואה היכנסו ל-makoTV