בדצמבר האחרון הכריזה קשת על שיתוף פעולה ראשון מסוגו עם בית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה" במסגרתו נפתחה סדנת צילומי סטילס שהפכה את "האח הגדול" לתמה המרכזית שלה. הסדנה, בהנחייתו של מר יוסי נחמיאס – צלם, היסטוריון, אוצר ומורה לצילום – נמשכה על פני הסמסטר האחרון ובמהלכה תיעדו הסטודנטים סיטואציות ומושאי צילום שונים, מתחילת העונה ועד הגמר. באמצעות הצילומים מספקים הסטודנטים פרשנות אישית לתוכנית הריאליטי, למשתתפיה בעונה הנוכחית והקודמת, להרגלי הצפייה בה ולערך שהם עצמם מייחסים לה. במהלך העונה, קיבלו הסטודנטים גישה אל סט התוכנית ותיעדו את הנעשה גם מאחורי הקלעים. היום (ה') נפתחת התערוכה הרשמית שפתוחה לקהל הרחב.
הפתיחה: יום חמישי 25/3, מתחם "קום איל פו"- "בית בנמל" בנמל ת"א, האנגר 26. התערוכה תהיה פתוחה לציבור הרחב עד ה-10/4 (חוה"מ פסח) בין השעות 10:00-22:00.
הפרוייקט התפתח במקביל לעונה של "האח הגדול". השאלות שעלו בזמן הסדנה, רלוונטיות לכולם: האם נכון לראות בתכנית תופעת תרבות מייצגת למצב הפוסטמודרני? ואיך מתמודדים עם תופעה כזאת באמצעות מדיום "עתיק" כמו צילום הסטילס, שתכונתו העיקרית היא "עצירה על תמונה"?
אלו התמונות של היוצרים:
נתלי וייס
דבר הצלמת, נתלי וייס: לא הייתי מתארת את ההשקפה שלי על "האח הגדול" כביקורתית, אלא יותר כהסתכלות מעריכה. אני מוצאת דמיון מסויים בין פעולת הצילום שלי את עצמי, בסביבתי האינטימית, לבין מה שקורה בפורמט הטלוויזיוני של ריאליטי בנוסח "האח הגדול". מבחינתי, צילום הסטילס נוגע בפורמט הריאליטי במקומות בהם אלמנט מתוכנן ואלמנט אקראי, שאינו נקבע מראש, חותרים תחת ההגדרות וההבחנות הרווחות בין "מבוים" לבין "תיעודי", בין "חשיפה" לבין "הצצה", בין "אמיתי" לבין "מזויף". במקביל, אני מוצאת הבדלים בין הפרוייקט שלי לבין פרוייקט "האח הגדול" בעיקר ברמת המוטיבציה. אצלי, השיקול המסחרי אינו קיים, על כל פנים לא בשלב זה, בעתיד הוא אולי יוכל להתהוות כתפקוד אפשרי נוסף, "בונוס", אבל אני מאמינה שגם אז הוא לא יהיה המניע העיקרי שלי כאמנית, יש הרי דברים מכניסים הרבה יותר.
סופי ברזון
דבר הצלמת, סופי ברזון: טריטוריות 2010 - הסדרה מצולמת בגבול ישראל-עזה, כשנה לאחר תום המלחמה. בתהליך העבודה אני חוקרת תמונת מציאות רלוונטית לחיי הפרטיים, שכן ביתי נמצא בקיבוץ כפר עזה הממוקם קילומטרים ספורים מהגבול. הסדרה והרעיונות המרכיבים אותה מתהווים בהשפעת ספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול "1984", ממנו תכנית הריאליטי "האח הגדול" שאבה את שמה. השלטון הטוטליטרי במציאות הדיסטופית שמתאר אורוול ב-"1984" רותם אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לפיקוח וניטור של הפרט כיחיד והחברה ככלל. מאפיינים מסוג זה ניתן לראות לאורך הגבול בין ישראל לרצועת עזה. הגבול מורכב מאלמנטים של כוח מארגן, ממשטר וממשמע. במקרים מסוימים, מלבד תפקידם הפונקציונאלי (שמירה על המרחב הפיזי), הם מתפקדים בתוך מערכת של הפגנת כוח, פיקוח ושליטה. בצורת הארגון המרחבי הקיימת, המערכת השלטונית מחזיקה ומתווכת את אופן ואיכות האינטראקציה בין התרבויות וממלאה אותו באלמנטים של כוח, שליטה, הפחדה והרתעה. הגבול, קו התפר בין התרבויות, מתווך, מעוצב ומבוקר על ידי הנוכחות המקרקעת של "הקונפליקט" והנרטיב הלאומי הצבאי.
חנן טנג'י
דבר הצלם, חנן טנג'י:
רגעים
יושבים בבית קפה, את ואני
מסביב המולה, רעש, צרחות
לנו זה לא מפריע.
עיתון מקופל מונח בקצה
כבר מזמן איבדנו בו עניין.
מסתכל לך בעיניים זיק שובב מנצנץ
מחזיקים שוב ידיים, הקפה מתקרר.
הורסת עוד רגע מיוחד ושליו.
יושבים ביום בהיר בשדרות רוטשילד
את ואני, אני ואת.
התמימות נעלמת לפתע פתאום
זיק, שבריר שנייה, רגע שלא יחזור.
קמים עם חיוך, אחד לשנייה
אותיות האסון נשכחו לצידה.
יוצאים לרחוב, חובקים כתף קטנה
מועדים אך לרגע בין בורות השדרה.
מפלבל בעיניים עם חיוך מהוסה
ואת צוחקת באושר כאילו כלום לא קורה.
נזכר לי לפתע בדפי הקדושים
הבועה מתנפצת, אני לעצמי.
איציק סבג
דבר הצלם, איציק סבג: האח הגדול ניסוי באמנות? אני רוצה לבחון את האפשרות להביט ב"האח הגדול" כבתופעת-תרבות פוסטמודרנית, שמפעם לפעם מבליחים בה סימני ניאו-דאדא. משתתפי תוכנית "האח הגדול" אינם בדיוק חתך מייצג של העם, אבל אפשר לראות בבחירה בהם ניסיון להעמדת "טיפוסים מייצגים", לדוגמא: הבובלילים ("המזרחים") והפרידמנים ("האשכנזים"). כאשר הניסיון הזה מוערך מנקודת מבט ניאו-דאדאיסטית, צפות אותן שאלות חדשות-ישנות, אשר להבדיל אלף אלפי הבדלות, עלו כאשר אמן מסויים הכניס ראש של שור עם תולעים וקוטל חרקים לתוך אקווריום סגור. מה ניסה האמן להביע? האם זאת היתה הערת שוליים על גלגל החיים? על קיום בין חיים ומוות? ניסיון להצביע על האפשרות כי כמו באמנות כך מצב הדברים במציאות? מה ניסה האמן להגיד, לשאול האם זה עובד? האם זה יפה? זה מרגש?
רועי עדות
דבר הצלם, רועי עדות: ממה שאני ראיתי, ההתרשמות שלי היא שעיקר העניין מתמקד בעימותים בין דיירי בית האח הגדול. אין לי יחס עמוק אליהם ואל כל מה שנבנה סביבם; זה בידור ולאו דווקא במובן השלילי. דרגת החופש של המשתתפים, כפי שמשתקפת מן החומר הערוך, נמוכה למדי. העריכה מגלמת הנחות מסויימות ביחס למה שעשוי לעניין את הצופה. הפרדוקס כאן הוא שסביב תרבות הערצה, הדיירים מכוננים כ"גיבורים" על ידי מנגנון שבו הם מתפקדים או כסטטיסטים במשחק תפקידים "ספונטני" או כמריונטות ש"האח הגדול" מושך בחוטיהן. בתהליך העבודה על פרויקט הצילום שלי אני מתייחס לאותם "חוטים", שקיומם כאן גלוי ומוחשי, אך מן הסתם מתקיימים באופן סמוי יותר בתרבות שלנו בכללותה.
נופר הורוביץ
דבר הצלמת, נופר הורוביץ: איפשהו שם החלטתי לעשות מעשה, זה היה קשה אבל שווה.
ומאז, דברים השתנו, החיים לקחו כיוון אחר, שום דבר לא חזר להיות אותו הדבר.
לא הבית, לא המשפחה, לא החברים ולא, לא אני .
מאז, אני אדם אחר.
חשבתי על זה הרבה, תכננתי את זה הרבה, וזה לי לקח הרבה זמן. יש כאלה שעושים את זה מהר, ואולי אפילו ספונטי, ממש כמו לעבור דירה או משהו. הרבה אומץ זה לוקח, לקום ולעשות שינוי .
ומה אתכם ?
לכם היה אומץ?
נופר הורוביץ , 23.
רפאל שחר
דבר הצלם, רפאל שחר: צפייה שאינה מתמקדת רק ברגעי-שיא, באלה הנחשבים "הרגעים הגדולים", אלא מתמשכת על פני שיגרת היומיום של דיירי הבית, מאפשרת להבחין בדקויות, במורכבות, ובהתפתחות של הדמויות. בניגוד להשערה כאילו הצפייה ביחידים שמגלמים "טיפוסים" בחברה הישראלית תורמת בהכרח לחיזוקן של סטיגמות ותפיסות סטריאוטיפית ביחס לקבוצות בחברה, אצלי התפתחו עם הזמן אמפטיה והבחנה במורכבות של דמויות, שבמבט ראשון נתפסו על-ידי כ"טיפוסיות" ועל כן גם כ"שטוחות" ו"רדודות". את העיסוק הראשוני בשאלת "העצמי", במה היא התנהגות "אמיתית", החליפה התעניינות באופן יצירת הסיפור על ידי כל אחד מהמשתתפים. במקביל לכך, גם ביחס לקהל הצופים, אני מנסה לבודד את היחיד מתוך ים של אנשים, ולהציג אותו או אותה כאינדיווידואל בתוך ההמון.
פרדי מולי
דבר הצלם, פרדי מולי: הרבה מהצופים מוצאים את עצמם משתקפים בעד אחת מדמויות הריאליטי ומזדהים איתה, ואני, בניגוד לגישות המדגישות את הפער בין מה שמתרחש בבית "האח הגדול" לבין העולם "שם בחוץ", מעוניין להצביע דווקא על הקשר שבין "הריאליטי" לבין "המציאות". מעניינת אותי הפיכתם של המשתתפים בתוכנית לגיבורי קאלט קובעי אג'נדות, וכן ההשפעה שלהם על השיח הציבורי היומיומי והביטויים שהם מכניסים לסלנג התקופתי שלנו.
אשכר גוטקינד
דבר הצלם, אשכר גוטקינד: מעניינת אותי חוויית הצופה, תרבות המסך שלה או שלו והזמניות של הזדהותם עם גיבורי "האח הגדול". גם אם פה ושם יש סימני התפתחות ביחסים בין הדמויות ובדמויות לכשעצמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר אליהן. הדינמיקה בבית האח הגדול מוכתבת על ידי המעגליות של המבט, הכל אותו דבר; כך גם המבט הריק של הצופה. הפורמט מגלה לנו את מה שידענו מראש, את מה שאנחנו מביאים איתנו מההתנסויות בחיים היומיומיים שלנו. אחד הרגעים שנקלטו במצלמה שלי מדגים מצב זה, המצולמת מביטה אלי, היא חושבת שהיא גיבורת הרגע, אבל אני חיפשתי את הצלם שמעבר לה.
אליו נודלמן
דבר הצלם, אליו נודלמן:
"ככל שהעולם המודרני נעשה רציונלי ותכליתני יותר... וככל שהולך ומסתבר כי חילונה של החברה וההיפרדות מהוודאויות המתעתעות של עידן הטרום-מודרני אינם מניבים את השחרור התבונתי והנאור המיוחל, אלא דווקא צינה, בדידות וניכור, כך עולה הצורך במיתוסים 'מחממי לב' חדשים... על רקע זה צומח 'גיבור התרבות' בבחינת דמות הזדהות המגלמת את משטח הפרויקציות של התשוקות, המאווים והחלומות, שאינם יכולים להתממש במציאות חייהם המסוימת של המונים רבים..."
"יוצא, אפוא, שיותר מש 'הגיבור' מייצר את התרבות, שהוא לכאורה גיבורה, הוא עצמו מיוצר על-ידי ההמונים המעריצים אותו... 'גיבור התרבות' תמיד מובנה על-פי האינטרסים הכלכליים של אלה המטפחים אותו באורח מוסדי... מסחריותו של 'גיבור התרבות' היא תנאי הכרחי להישרדותו...."
מתוך ספרו של משה צוקרמן "חרושת הישראליות – מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת" (2001)- פרק "גיבור תרבות"
חן ברקוביץ'
דבר הצלם, חן ברקוביץ':
המיצג הניסיוני שיצרתי כתגובה לתכנית "האח הגדול" מעלה שאלות על ז'אנר הריאליטי בתחום האפור שבין משחק למציאות, ובעיקר מנסה להציב מראה בפני צופי התכנית. הסביבה שתחמתי ברחוב הרבה פחות מבוקרת מאשר בית האח הגדול, וביקשתי לבחון באמצעותה את התנהגות הקהל ברגע שמסירים את המחיצה שיוצר מסך הטלוויזיה בין הצופה לנצפה.
מהניסוי הקטן שערכתי באמצעות שחקן ושחקנית, הראל אלקלעי וליאור גלרון, שהתנדבו לכך, התברר לי שהצופה "אינו כזה גיבור גדול", וכי ברגע שהוא מרגיש שהוא נעשה חלק מההצגה, הוא או היא, בעודם מגלים סקרנות ושולחים מבטים חטופים במיצג, נוטים על פי רוב לקחת צעד אחורה וכאילו מתעלמים מהמציגים.
ראוי לציין חמישה "גיבורים" שאזרו אומץ, התקרבו לזוג המציגים והתחילו לשוחח איתם על פשר המיצג ועל הנעשה. השיא, לדעתי, היה כשבחורה צעירה התעניינה והתיישבה בתוך המלבן הלבן שתחם את המיצג ושוחחה עם השניים, ובכך הפכה לחלק מהאירוע. בנכונות שלה לבצע את המעבר מצופה לנצפית, היא מימשה לדעתי באופן המלא ביותר את הפוטנציאל טמון בז'אנר הריאליטי מבחינה פסיכולוגית-חברתית.
שרה לוי
דבר הצלמת, שרה לוי:
ברצוני לבחון באופן חזותי את תופעות התהילה והמציצנות, ואת הצורך של אנשים להתנסות בהן. בפרוייקט שלי אני מראה אדם מפורסם יחסית ו"אדם לא מפורסם" כאשר הם עושים את אותן פעולות יומיומיות בדיוק. בדרך זו אני מבקשת לאפשר לצופה להעריך את מערכת יחסיו עם מושאי התהילה והמציצנות שלו ולהגיב ביחס אליהם בצורה חדשה ושונה.
יעל חבוש
דבר הצלמת, יעל חבוש:
הרגע האחד שנחרט בזכרוני ומסמל עבורי את הוויית "האח הגדול", הוא הרגע בו קלטתי פתאום את מנהלת הבמה ניצבת דרוכה, כשמאחוריה ברקע תחומה בגדר קבוצת נערות, המדמות עבורי את הקהל בבית, ועל פני כל אחת מהן שפוכה הבעה שקשה לתאר אותה במילים; אבל עבורי היא התמצית והשיא של המפגש שלי עם "האח הגדול".
מורן זקס
דבר הצלמת, מורן זקס:
למול הדימויים שמציג לנו "האח הגדול" החלטתי להציע מבט אישי על סביבתם האינטימית של אנשים קרובים לי; בני משפחה וחברים. דרכם אני בוחנת את האפשרות לחוות באופן בלתי אמצעי מערכות יחסים, משמעות ואינטימיות.
הפתיחה: יום חמישי 25/3, מתחם "קום איל פו"- "בית בנמל" בנמל ת"א, האנגר 26. התערוכה תהיה פתוחה לציבור הרחב עד ה-10/4 (חוה"מ פסח) בין השעות 10:00-22:00.
סדנת צילום: "האח הגדול" - גיבורים סינתטיים וארכיטיפים
פרוייקט משותף ל"קמרה אובסקורה" בית ספר לאמנות, ול"קשת"
מנחה: יוסי נחמיאס