לאורך העשורים האחרונים החיים שלנו השתנו בקצב מסחרר בכל כך הרבה תחומים, שנדמה שכל דור כאן גדל בצורה אחרת לגמרי. במקביל לעליית תוכנית הדוקו-ריאליטי המיוחדת "בייבי בום" (פרק נוסף הערב, אחרי החדשות, קשת 12), החלטתי שיש נושא אחד שמסקרן אותי מאוד להבין כמה הוא השתנה לאורך השנים, ולגלות את ההבדלים המיוחדים והפערים בין הדורות. נס הלידה התקיים עוד מהאנשים הראשונים שדרכו על פני האדמה, אך עם השנים הפך אחד הצרכים הקיומיים והבסיסיים ביותר שלנו - להעמיד צאצאים, לחוויה מיוחדת, טכנולוגית ומלאה בטרנדים, בעצם פחות או יותר כמו כל דבר אחר בימים אלו.
מלידה פשוטה וצנועה בבית לפני כמה עשורים, עד ל"טירוף" ההיריון והלידה שקורה היום: קולקציות שלמות של בגדי היריון, צילומי סטודיו, צילומי "ניו בורן", דולות, קורסים, מדריכות הנקה, מדריכות שינה, מסיבות לגילוי מין העובר, חדרי לידה טבעיים ועוד אין ספור אפשרויות שעולות על כל דמיון. כדי להמחיש אפילו יותר את ההבדלים בין הדורות, ראיינו שלוש נשים בנות אותה משפחה: נועה צימר, שהיא הבת של ענת צימר והנכדה של גלוריה סהרוני. שלושתן עברו היריון ולידה, כל אחת בתקופה אחרת לחלוטין, וההבדלים העמוקים ניכרים בתשובות שלהן, ששוזרות על הדרך סיפור מדהים על איך דור אחר דור, לידה אחר לידה - נוצרה עוד משפחה בעולם.
באיזה גיל נכנסת להיריון ראשון?
גלוריה (הסבתא): 18
ענת (האמא): 24
נועה (הנכדה): 26
מה היו החששות שלך לקראת ההיריון והלידה?
גלוריה: "לא יודעת אם היו לי חששות, אבל לא הרגשתי טוב כל ההיריון. הייתי צעירה אז לא חשבתי על זה כל כך".
ענת: "סיימתי תואר ראשון והתחתנתי. עברתי איזה משבר בריאותי, הייתה לי פריצת דיסק ולפי הנבואות של הרופאים לא הייתי אמורה להיכנס להיריון. היה רצון כזה, זה התאים להכל, אבל כן היו חששות. לקחו רק 7 חודשים מרגע הנישואים, אבל איך שהוא הייתי במצב שכן רציתי. ממרומי גילי אני מבינה שזה עניין חברתי, כשכולם שם את יותר סבבה עם זה. ההיריון היה קשה מבחינת בחילות והקאות, ממש טראומטי".
נועה: "מבחינת ההיריון עצמו, חשבתי בעיקר על העלייה במשקל, כמו רוב הנשים אני מניחה, אבל גם המחשבה על לקחת את ההחלטה הזו שאי אפשר לחזור ממנה בחזרה ושתשנה את החיים הזוגיים שלנו כמו שהכרנו ואהבנו אותם. בנוסף, הטרידה אותי גם המחשבה על המשמעות של זה כאישה שרוצה לפתח את הקריירה שלה ולהגיע רחוק ולעבוד קשה, כשהריון וילודה כמובן מהווים אתגר בכל הסיפור הזה לנשים.
אילו טיפים קיבלת מחברים ומשפחה לאורך ההיריון ובלידה?
גלוריה: "לא זוכרת שהיו עצות".
ענת: "אמרו לי שאני צריכה לאכול טוב, אבל הייתי בהתחלה בתפריט מאוד טבעוני כי לא הרגשתי טוב".
נועה: "לתעד הרבה, כי בסוף זוכרים את מה שמופיע בתמונות. לבלות כמה ביותר ביחד כזוג, כי זו תקופה שכבר לא תחזור. והטובה מכולן כנראה הייתה להכין את הכול לפני הלידה, לחזור הביתה מבית החולים כשהכל כבר מוכן, מכובס ומקופל במגירות ובארונות. כל הרהיטים מורכבים, ואפילו על העגלה שמנו כבר מצעים, אז רק היה צריך לשלוח אותה במונית לבית החולים כשהשתחררנו".
עשית צילומים של עצמך במהלך ההיריון?
גלוריה: "ממש לא".
ענת: "כן, אבל לא בסטודיו, בחגים או אירועים אם יצא. היום מתעדים הכל בצורה מוגזמת אפילו".
נועה: "עשיתי צילומים עם חברה שהיא גם צלמת חובבת במשק של ההורים שלי. לא רציתי ללכת לסטודיו ולעמוד מול צלם שאני לא מכירה, בעיקר כשאני בתקופה שאני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי".
נעזרת בשירותים כלשהם במהלך ההיריון, כמו דולה, ספרים, הדרכות?
גלוריה: "פינוקים והוצאות. נעזרתי רק אחרי הלידה כשקנינו את הספר 'איך לגדל תינוק' של ד"ר ספוק".
ענת: "הייתה לי בלידה בלבד דולה שהיא אחות פרטית".
נועה: "הכל בערך. בדיעבד אולי הייתי היסטרית, אבל שמחה שהתכוננתי הכי הרבה שיכולתי. ליוותה אותי דולה, קראתי את הספר 'לידה פעילה', הלכתי לקורס הכנה ללידה וגם הכנה להנקה. לקראת סיום ההיריון עשיתי טיפולי דיקור ושיאצו כדי להכין את הגוף ללידה".
כמה פעמים היית בבית חולים או עשית בדיקות במהלך ההיריון עצמו?
גלוריה: "לא היה דבר כזה לעשות בדיקות. לא זכור לי שהייתי לפני".
נועה: "הייתי באיכילוב בקורס הכנה ללידה, בסיור בחדרי הלידה ומחלקת יולדות. רק בחודש תשיעי הגעתי לשם לבצע בדיקות ומעקב של סוף היריון ולקראת לידה. את הבדיקות במהלך ההיריון עשיתי במרפאות פרטיות: שקיפות עורפית, סקירה ראשונה וסקירה שנייה".
ספרי קצת על חווית לידה הראשונה שלך.
גלוריה: "זה לא היה כל כך ארוך. נסעתי למשפחה של בעלי, הוא היה אצל ההורים שלו כי אח שלו נפל בתעלה בסיני. התאמצתי קצת והיו לי כאבים שלא ידעתי אם הם צירים, אז נסענו לבית חולים. שם אמרו לי שאני עדיין לא מוכנה ללידה, אז חזרתי הביתה ולמחרת קיבלתי צירים. נסענו לקפלן ואחרי שעתיים ילדתי. צירים זה לא דבר קל ולא היה שום דבר שיעזור להקל, לא אפידורל ולא טשטוש. למזלי, זה היה קצר. היא נשארה בפגייה ואני נשארתי אצל ההורים של בעלי. אחרי כמה ימים היא עלתה במשקל והייתה בסדר, אז נסענו לחיפה בחזרה באוטובוס עם סלקל רגיל".
ענת: "לפי החישוב שלהם הייתי בסוף שבוע 42. הייתי מתוכננת להגיע בשישי כדי לעשות זירוז. ביום חמישי בערב ארגנתי את הבית והרגשתי צירים. ארזתי את כל מה שהכנתי והבנתי שזה כבר זה, נסענו למשגב לדך בירושלים. בעלי התעקש שתהיה אחות פרטית כי הוא מאוד חשש, בדיעבד הוא מאוד צדק. בדקו אותי ותוך חצי שעה כבר התחילו כאבים נוראיים, בזמנו מי שעבר פריצת דיסק לא קיבלה זריקת אפידורל. התחלתי לבכות, הכניסו אותי לג'קוזי, אחר כך הקאתי. זה נמשך בערך 12 שעות, חלק גדול מהם זה היה סבל, עד שהגיע רופא גדול כזה ולחץ לי על הבטן. אחר כך בדיעבד הבנתי שזה אסור, אלה היו שיטות של פעם כאלה, אבל ברגע שהיא יצאה הייתי מוצפת באושר. זה מעבר קיצוני מאוד, מדהים איך האדרנלין עבד ולא יכולתי לישון. הייתי ממש בעננים".
נועה: "יומיים לפני שילדתי התחלתי להרגיש צירים קטנים. באמצע הלילה הגענו לבית חולים וכשרצו להחזיר אותי הביתה, לא דמיינתי את עצמי חוזרת עם כאבים כאלה. נדין הדולה שלי הגיעה ועזרה עם תרגילים לקידום הלידה ואחרי שעות ארוכות במיון הגעתי סוף סוף לפתיחה המיוחלת והעלו אותי לחדר לידה. החלום שלי היה לידה טבעית, ללא אפידורל, אבל אחרי כמה שעות שהדברים לא התקדמו כמו שתכננו, ביקשתי זריקה. בשלב מסוים ראו שאני בפתיחה מלאה כבר כמעט שלוש שעות והלידה לא מתקדמת, אז האחיות והרופאים טענו שזה יכול להיות מסוכן וניסו לעזור לזרז את התהליך. מעמידה על שש (עם אפידורל) ועד לחיצות על הבטן שהשאירו סימנים כחולים, ניסו הכל. בסופו של דבר, היו האטות בדופק והוחלט על וואקום. ברגע אחד כל הלידה הסתיימה ואלבי, הבן שלי היה בידיים שלי. לא דומה למה שחלמתי או דמיינתי, אבל העיקר שכולם יצאו בריאים ושלמים".
מי היה לצידך בחדר הלידה?
גלוריה: "אני והמיילדת. לא היה מקובל בזמנו שהבעל נמצא. בדיעבד כשאני חושבת על זה, הייתי רוצה שיהיה שם מישהו, זה היה סבל".
ענת: "בעלי וממש ביקשתי ממנו לא להגיד ולא להדאיג אף אחד. היה איזה שלב שהוא בכה".
נועה: "אביב בעלי, נדין הדולה שלי וגם המשפחה שלי הגיעו לביקור קצר בתוך כל השעות הארוכות בחדר הלידה".
איך בחרתם את השם לתינוקת?
גלוריה: "השם הוא ענת ולמעשה היא קרויה על שם אמא של בעלי - חנה".
ענת: "שנינו רצינו את השם דנה. ברישום בבית החולים כתבנו דנה וגם העברנו למשרד הפנים. אחרי שבוע-שבועיים שהגענו הביתה, היה נראה שאין עלייה אופטימלית במשקל ובעלי הלך ליד שרה להביא משקל ביתי. שם היה מתנדב דתי שאמר לו שזה שם לא טוב, וגם אף אחד במשפחה לא אהב את השם הזה. החלטנו לשנות לנועה וכולם מאוד התחברו אליו".
נועה: "לאורך ההיריון התלבטנו בין עברי לאלבי. את השם אלבי, הכרתי דרך סיוון טלמור שקראה ככה לבן שלה. בצירוף מקרים מוחלט (או שלא), בסוף חודש שמיני ראיינתי אותה ברדיו והגענו לשיחה על השם הזה – ככה החלטתי שזה הגורל. החותמת הייתה שחברה הזכירה לי שכך קוראים לבן של עברי לידר, שעל שמו רצינו לקרוא לילד עברי".
ידעת איך להתנהל עם התינוקת כשיצאת מבית החולים?
גלוריה: "היו לי אחיינים, אז היה לי פחות או יותר מושג. לא היה לי קשה בכלל, טיפלתי בכיף בתינוקת, קנינו מלא בקבוקים והכנתי לה. בזמנו זה היה חלב רגיל אני חושבת. נעזרתי קצת בהורים, אבל הסתדרתי בעיקר לבד.
ענת: "הייתי יותר מידי אופטימית, בדיוק הפוך מאחרים. רציתי להישאר לבד, בלי עזרה. אני לא טיפוס פיזית חזק והיה לי מאוד קשה, אחרי שבוע קיבלתי דלקת בשד מההנקה וצנחתי על הרצפה עם 40 מעלות חום. אז כבר הסכמתי לעבור לאמא שלי וקיבלתי תמיכה".
נועה: “חשבתי שאני גיבורה גדולה ואני הולכת לחזור הביתה והצליח לנהל את כל הדבר הזה לבד בלי שום בעיה, כי אני הכי אוהבת את השקט שלי ואת הבית שלי. אבל אף אחד לא סיפר לי שההחלמה יכולה להיות כזו קשה, פיזית ונפשית, ובכלל כל הימים הראשונים היו מבלבלים נורא, אז אחרי 24 שעות בבית ארזנו תיקים ועברנו להורים שלי לתקופה של כמעט חודש”.
איזה הכנות עשיתם בבית לקראת התינוקת?
גלוריה: "קנינו כל מה שצריך, מיטה, עגלה, טיטולים, הכל רק אחרי הלידה. מתוך אמונה טפלה, לא לקנות כלום לפני כדי שהכל יעבור בשלום".
ענת: "בחודשים האחרונים של ההיריון עשינו שיפוץ. צבענו את הבית ושיפצנו את האמבטיה וחלק מהמטבח, זה לא היה קל והיה שלב שהייתי קצת במשבר מזה. לקראת הלידה הכל היה מוכן וצבענו לה את החדר, הזמנו הכל מראש וביום הלידה אבא שלי דאג שזה יגיע ולהרכיב הכל".
נועה: "במקרה או שלא, ביום שעברנו לדירה גדולה יותר גיליתי שאני בהיריון. לקראת הלידה, החדר שעמד כמחסן, פונה, סודר ועוצב במיוחד בשבילו (כי אף אחד לא סיפר לי שבסוף הוא יישן איתנו בחדר כמעט שנה שלמה). תלינו וילונות בחדר שלו, תמונות, הרכבנו שידת החתלה ומיטת תינוק. בעיקר כל יום, כל היום הזמנתי לו בגדים, כיבסתי וקיפלתי. גם בבתים של ההורים עשינו קצת התאמות מראש כדי שיהיה נוח להגיע איתו אליהם".
הסתכלת שונה על אמא שלך אחרי שהפכת לאמא בעצמך?
גלוריה: "לא. אמא שלי גידלה שבעה ילדים והייתה חרוצה וחזקה".
ענת: "אני מניחה שכן. הבנתי כמה זה לא פשוט. אני יודעת מהסיפורים שהיא גם הייתה מאוד עצמאית ויותר צעירה ממני".
נועה: "האמת שתמיד ידעתי וראיתי כמה היא השקיעה בנו ונתנה את כל כולה עבורנו, אז היה לי טבעי שאני גם ארצה להיות ככה".
היית משתתפת בתוכנית שבה מצלמים את הלידה שלך?
ענת: "לא נראה לי. תלוי מה הייתה התכלית של זה כמובן. אנחנו למעשה הדור הראשון שהגברים התחילו להיות שותפים בתהליך הלידה".
נועה: "אולי לפני הלידה כן. אחרי, כשהבנתי שדברים לא תמיד הולכים כמו שתכננת ולקחו לי שבועות ארוכים ואולי עד היום לעכל את החוויה, אני חושבת שיש דברים שהייתי מעדיפה לא לתעד. גם לא עבור עצמי".
מה העצה הטובה ביותר שנתת (או תתני) לבת שלך לקראת הלידה?
גלוריה: "איחלתי שיהיה לה היריון קל. שתהיה לה תינוקת בריאה ושלמה ותגדל אותה בנחת".
ענת: "לא יודעת אם נתתי לה עצה. היינו מדברות על קורסים וספרים שהיא קוראת. מרגיש לי שהספקתי לשכוח והיא כבר ידעה יותר טוב ממני. אנחנו דור אחר, הכל מתעדכן מהר יותר ואם לא שואלים אותנו, אנחנו פחות באים בעצות".
נועה: "אחרי שאני יודעת איך זה מרגיש, אני כל הזמן אומרת לאלבי הבן שלי שהוא בר מזל שהוא לא יצטרך לעבור את זה לעולם".