בעיצומו של סמול טוק קליל בשמש הנעימה, מיה ליטסטרום, עורכת מדור הרכב של מגזין לייף סטייל שוודי, מזדקפת בפתאומיות. "הם באים", היא ממלמלת, כמעט לעצמה, וממהרת להרכיב עדשה אחת, ועוד אחת, על קנה תותח המצלמה שלה. חוש השמיעה המפותח של ליטסטרום אינו מטעה אותה: שתי דקות מאוחר יותר מגיחות מעבר לעיקול, בכניסה מרשימה ומתוזמנת היטב, עשרות יפהפיות קלאסיות: פרארי, בוגאטי, בנטלי, אסטון מרטין, מזראטי - פאר היצירה של עולם הרכב והאספנות. הצלמים מקיפים אותן, הנהגים יוצאים מהן (לאט) ומנערים את בגדיהם (המרשימים לא פחות). זה עתה סיימו מסע בן 1,400 קילומטר, והם לא מתכוונים לפספס את הפוטו-אופ. כולנו - חבורת עיתונאים וצלמים מרחבי העולם - מתעדים את הרגע.
אבל למה להתחיל מהאמצע? חמישה ימים קודם לכן יצא לדרכו ראלי ה"סרניסימה" (שפירושו "השלווה ביותר", כינוי היסטורי של הרפובליקה הונציאנית), שבו נטלו חלק 42 מכוניות אספנות נדירות שיצאו ממונקו וחצו את גבולות צרפת, שווייץ ואיטליה, עד לנקודת הסיום בונציה. את המירוץ ואת האירועים הנלווים לו הפיק בית לואי ויטון, כמחווה להיסטוריה המשותפת שלו ושל עולם הרכב.
זהו המירוץ השביעי במספר שמתקיים בחסות המותג, שנוסד ב-1857, וכבר אז ייצר ארגזי מטען מהודרים עבור נוסעי המאה ה-19. גם כיום הם מייצרים מזוודות ותיקים מהודרים לא פחות, מעוטרים בחותם אישי הנושא את ראשי התיבות של שמות בעליהם - אם רק יבקשו (וישלמו, כמובן).
אספנות רכב הייתה מאז ומתמיד תחביב נוצץ מקטגוריית "צעצועי הבנים" (Boys Toys). כיוון שהיא מתמקדת בכלי רכב גדולים, נדירים ויקרים להפליא (עד עשרות מיליוני דולרים), היא נחלתם הבלעדית של בעלי המאה, ונכון יותר - בעלי המיליון. עם האספנים הגדולים נמנים שמות מוכרים כמו ג'יי לנו (גדול אספני הוליווד, שבבעלותו מאה מכוניות, שבעים אופנועים ומחסן בגודל מגרש כדורגל), האופנאי ראלף לורן (שברשותו בוגאטי דגם SC57 אטלנטיק קופה, פרארי 250 טסטה רוסה ועוד), ג'רי סיינפלד (שמתנת הנישואין שלו לרעייתו הייתה פורשה משנת 1958) ואחרים.
בין ג'ונגלים ליקבים וטירות
כעת, במגרש החניה של מפעל הנעליים בעיר פייסו ד'ארטיקו (Fiesso d'Artico), אחת התחנות בדרך לנקודת הסיום, חונות עשרות המכוניות שסיימו את המסע. סביבן מתגודדים נחילים של עיתונאים, עובדי מפעל הנעליים שיצאו להפסקה בחלוקיהם הצהובים, חובבי רכב ושאר סקרנים ששמחים להצטלם למזכרת לצד פרארי אדומה ומבהיקה, כשאנשים במדי הסרניסימה (האדומים גם הם) עוברים ביניהם ומזכירים בנימוס "טושה פה, סילבופלה" (לא לגעת, בבקשה).
אלה שעד לפני רגע ישבו ליד ההגה, והיושבים (ובעיקר היושבות) לצדם, מחלצים איברים, מברישים תסרוקת ומפטפטים עם הקולגות למסע. גם הם, כמו מסקרי האירוע, הוזמנו לכאן מרחבי העולם - שהרי לא כל אספן יכול להשתתף במסע, עליו להיבחר לשם כך על-ידי המארגנים - ויש להם הרבה במשותף: התשוקה לאיסוף רכבים קלאסיים, הרפתקנות, אהבת החיים הטובים, וחשבון בנק שמאפשר ליהנות משלושת אלה.
בין האספנים ברוס מאייר, יהודי מארצות הברית עם הבנטלי שלושה ליטרים השחורה היפהפייה שלו (שנת יצור 1922); פאולו קאסלה האיטלקי בבוגאטי 35 נהדרת מ-1926 (עם תרמיל שתלוי בנונשלנטיות על הגלגל הרזרבי ובת זוג המרכיבה משקפי טייסים וינטג'יים, כראוי למעמד); וויליאם קונור (השני) מהונג קונג, נוהג באסטון מרטין DB4 GT ירקרקה (שנת 1961); כריסטיאן פיליפסן ממונקו, מארגן האירוע, באלפא רומיאו משנות ה-40 בגוון בורדו (דגם 256 SS 2500 6C); מוחמד קאמל סייד הבריטי (ממוצא פקיסטני) בפרארי 250 GT Interim בצבעי אדום, ירוק ולבן (שבעוד יומיים, שומו שמיים, נגלה ששחף חסר תרבות לשלש ישירות על מכסה המנוע שלה; בונציה איש כנראה אינו חסין); ועוד ועוד.
אבל זו, כאמור, התחנה הסופית של הטיול השנתי של נהגי האלפיון. במסעות קודמים ביקרו בג'ונגלים של מלזיה (מסע 1993 מסינגפור לקואלה לומפור), ביקבי טוסקנה (מסע 1995), ביערות בוהמיה (מסע 1996 מבודפשט לוינה, דרך פראג), בסין (1998) וביעדים מרהיבים אחרים. השנה יצא המסע ממועדון היאכטות של מונקו והסתיים, כאמור, בונציה. בדרך גמאו הנהגים 1,400 קילומטרים של יופי: אגם אנסי באלפים הצרפתיים, טירת מנטון-סן-ברנרד (שיש האומרים כי היא-היא ההשראה של וולט דיסני ב"היפהפייה הנרדמת"), העיירה השוויצרית הציורית מז'ב, העיירה האיטלקית סטרזה על אגם מג'ורה האיטלקי, אגמי קומו וגרדה, ורונה (עירם של רומיאו ויוליה) ולבסוף פייסו ד'ארטיקו (מקום מושבו של מפעל הנעליים) ופיאצה סן ג'ורג'יו בונציה, שבה נערך טקס הסיום של המסע.
הנהגים (ואולי יש לומר, המכוניות) התחרו על לא פחות מעשרה פרסים שונים, החל בגראנד פרי לואי ויטון קלאסיק, עבור בפרס לכל אחת משבע קבוצות המכוניות ("החלוצים" - רכבי ספורט משנות ה-30, הבנטלי בויז, פראריסימה, ריביירה - רכבי הכוכבים של שנות ה-50-60 בקוט ד'אזור, ועוד) . הפרסים מתנת חברת רנו ומותג השמפניה מואט שנדון, ופרס חבר השופטים. אם זה נשמע לכם כאילו כל משתתף רביעי מקבל פרס, לא טעיתם. בין הפרסים גם כמה ביזאריים במיוחד, כמו פרס לזוג הכי נוצץ של המירוץ.
בפיקניק שטוף שמש שנערך ביום המחרת במדשאת הפאלאצו הונציאני המשופץ של הרסטורטור טוטו ברגאמו רו*סי, שאלתי את רנה מג'ה, 71, נהג המירוצים הצרפתי שזכה שלוש פעמים בראלי דקאר ומשמש כיום כמנהל הספורטיבי של הסרניסימה, מהו הסוד מאחורי תשוקת האספנות המוטורית. מג'ה, נינוח וחייכן, מגיב בצחוק עמוק: "נראה לי שנולדתי עם התשוקה הזו. אני בא ממשפחה של סוחרי פחם, נהגתי עם אבא שלי כבר בגיל 14, ובגיל 18 כבר היה לי אופנוע, ואחריו מכונית". הוא מעיד על עצמו שהוא עדיין חש תשוקה לנהיגה, אבל מפתיע בתשובתו לשאלה הבנלית מכולן:
במה אתה נוהג ביומיום? אתה ידוע כחובב פורשה.
"יש לי מכונית קטנה מאוד, כי אני גר ליד פריז", ואז הוא מטיל את הפצצה: "אני נוהג בניסאן מיקרה". אלוהים, ניסאן מיקרה!
פנטזיה לילדים גדולים
לא קלים הם חיי אספן המכוניות הקלאסיות: עוד באותו ערב אנחנו מתייצבים במיטב מחלצותינו באי סן ג'ורג'יו, שאליו הובאו במעבורת כל 42 המכוניות, למען יוכלו הונציאנים לשטוף בהן את העיניים לאורך היום כולו. עם רדת הערב, במוניות-מים (סירות ממונעות, עם מונה!), מתחילים לזרום לאירוע משתתפי הגאלה - קוקטייל הסיום החגיגי של הסרניסימה, שבו יוכרזו הזוכים בפרסים, יינשאו הנאומים והחגיגה תגיע לשיאה, ולקצה.
קחו את התמונות המסורתיות שאנחנו רגילים לראות בטקסי האוסקר, כולל הבגדים המשגעים, התיקים הנכונים, התסרוקות, בליל השפות והשמפניה המבעבעת, מינוס הלימוזינות המשעממות המתקדמות בטור מונוטוני. במקומן, להקו לתפקידים את הבוגאטי, הבנטלי והאסטון מרטין. קיבלתם פנטזיה משודרגת לילדים גדולים.
רגע לפני תרועת החצוצרות של ארבעת הנשפנים המסורתיים בטייטס אדומים (ונציה מתייחסת לטקסיות במלוא הכבוד והרצינות), והפרס הראשון - בדמות גלגל רכב משולב בזכוכית מורנו מקומית, אני פוגשת לשיחה קצרה את כריסטיאן פיליפסן, 67 (יליד בלגיה), מארגן האירוע, נשיא חבר השופטים ושגריר לואי ויטון לענייני רכב.
פיליפסן מפיק אירועים מוטוריים ומייעץ לאספני רכב זה 15 שנים, כמו גם לבית המכירות הפומביות כריסטי'ס. הוא חי במונקו ועבד בעבר עם פרארי ועם חברת הצמיגים מישלן. הפרט האקזוטי ביותר בביוגרפיה שלו: בהפוגה קצרה שלקח מעיסוקיו המוטוריים הקים ב-1989 את פארק השעשועים אסטריקס מצפון לפריז, השני בגודלו אחרי יורודיסני. הוא מספר שבצעירותו סירבו הוריו לתמוך בעניין שגילה במכוניות, ומשום כך מימן בעצמו את לימודיו והחליט שלעולם לא יצר את צעדיו של ילדיו. כשאני שואלת בנימוס במה עוסקת בתו היחידה, הוא מודה שהיא "עדיין לא החליטה מה היא רוצה לעשות; היא אימא". "זה מקצוע חשוב מאוד", אני אומרת. פיליפסן מסכים בנימוס, וממהר לבמת הטקס שנבנתה במרכז כיכר סן ג'יורג'יו. יחד עם נשיא לואי ויטון איב קארסל ועם רנה מג'ה הוא מכריז על הזוכים באירוע.
את הפרס הראשון קוטפת בוגאטי דגם 23 ברשה משופר משנת 1923 (Bugatti Type 23 Brescia Modifiee). המכונית, בבעלות ג'וזפה רדאלי האיטלקי, התחרתה בקטגוריית "החלוצים", לה פיונייר), ותחגוג יום הולדת 90 בשנה הבאה, אחרי שזכתה בארבעת המקומות הראשונים במירוץ הגרנד פרי האיטלקי ב-1921.
ברוח המותג, שיכנו אותנו במלון הולם, הבאואר פלאדיו, מלון ספא בוטיק שממוקם במנזר מהמאה ה-16 באי ג'ודקה (שבע דקות שיט מכיכר סן מרקו, בסירות-שאטל חינמיות הלוך וחזור). המלון הוא אחד מארבעת ה"באוארים" היוקרתיים (שלושת האחרים הם ההוטל, הפלאצו וה"וילה F", ולכולם חמישה כוכבים). יש בו גן מרהיב ורחב ידיים, שבילי חצץ מתפצפצים בחרישיות, צוות קשוב שיוצא מגדרו וכולו שלווה ורוגע. בארוחת הבוקר הגישו, בין השאר, פלחי אננס רעננים וגבינת ריקוטה טרייה, ובחדר המרווח חיכתה אפילו מפת ג'וגינג בסמטאות ונציה. מדי ערב, לפני השינה, המתינה על הכרית איגרת לילה טוב, מעוטרת בציטוט רב השראה בכתב יד (אוסקר וויילד מדבר בשבחי ההפרזה לעומת המתינות, נפוליאון על נצחיותו של הערפול, ופאולו קואלו, מחבר "האלכימאי", בקביעה הנחרצת "אף*לב*מעולם לא*סבל*כשיצא לתור אחר חלומותיו"). ואכן, לא סבלנו.
לפנות בוקר, במונית המים המשייטת לכיוון שדה התעופה, נראה שאבק הכוכבים נמסך בערפילי הבוקר של ונציה, ואולי זו רק מנת יתר של אדי דלק ויין. בכל מקרה, ולעזאזל הפוליטיקלי קורקט, מתי המירוץ הבא? אני מוכנה להיות גלגל חמישי במדבריות קלאהרי. העיקר להיות שם.
