"תגידי לי, את!" פנה אליי גבר ישראלי שישב לידי בטיסה לתאילנד. "לאן את טסה?"
"אני ממשיכה מתאילנד ללאוס", עניתי לו.
"וואלה? מה זה?"
"לאוס זו מדינה", הסברתי."פשששש. לא ידעתי... ומה את הולכת לעשות שם?" חקר.
"הולכת לראות קופים", עניתי לו. "אני הולכת לחיות בג'ונגל שלושה ימים, לגור בבתי עץ ולראות גיבונים קטנים".
הוא נאלם דום, אני חייכתי, וחשבתי על המסע המיוחל שהגיע סוף-סוף, המסע שלי ללאוס, מדינה קטנה ומלאת הפתעות, שנפתחה לתיירות לפני עשר שנים, ואפילו חשבתי שאספיק להגיע אליה לפני שתהפוך לעוד חצר אחורית של העולם המערבי.
הנכנס בשערי לאוס יבחין שעל אף שהבתוליות פינתה מקום של כבוד לטלפונים סלולריים ולמכשירי טלוויזיה מיושנים וענקיים, היופי והתום של המדינה נשמר, והיא מתנהלת בחוקים משלה. התחושה שלי הייתה שהלאוטים (תושבי לאוס) חיים בקצב שלהם, ולא מתנהגים כאילו נולדו לשרת את התייר המערבי, אדון הכסף. בהחלט חוויה מרעננת, לעומת כמה משכניהם במדינות הסמוכות.
ללאוס פנים רבות, וכולן מוקפות בשדות אורז אין-סופיים, בנופים עוצרי נשימה, ובנהר המקונג החוצה אותה והמשמש כעורק החיים המרכזי. אבל אני נסעתי ליעד ספציפי, לפארק הלאומי בוקאו, בצפון מערב לאוס, כדי להשתתף במה שנקרא חוויית הגיבון. ההבטחה הייתה כי עמוק בג'ונגל חיים קופי האדם הקטנטנים האלה, ואנו נוכל לחיות את חייהם איתם, או לפחות לצדם, כאשר נגלוש על כבלים ממתכת, מעין אומגות המחברות בין צמרת לצמרת, והמביאות את התיירים ישר לפתחיהם של בתי העץ שבהם יאכלו, ילונו ויחיו ימים אחדים.
לראות את היער מלמעלה
כששמעתי לראשונה על חוויית הגיבון, ראיתי בדמיוני את קופי האדם הקטנים בעלי הפרצוף החמוד מחכים לי שם, בין הענפים הצפופים, מציצים מבין הסבך, מציעים לי בביישנות בננות שקילפו בשבילי, וטסים מענף לענף תוך קריצת עין. במציאות הדברים נראו אחרת. כמו שהלאוטים עצמם יושבים בסבלנות ונותנים לתיירות לעבור על פניהם, בלי מאמץ מיוחד מצדם ובלי חיוכים מלאכותיים לתיירים, כך כנראה עשו גם הגיבונים.
שלושה ימים בג'ונגל גלשנו על עשרות אומגות והבטנו על עשרות אלפי דונמים ממעוף הציפור, שמנו את נפשותינו בכפינו - אך לא גיבון ולא זנב של גיבון נראו באופק. עם זאת, אם מצליחים לא להיות קטנוניים ולהתעלם מהשם הכה מחייב חוויית הגיבון, מגלים שמדובר באחת ההרפתקאות הקסומות שניתן לחוות בחיים. גלישת האקסטרים המופלאה, בגובה של עשרות מטרים, התגלתה כעוצרת נשימה וכעוצרת נשמה גם יחד.
"חוויית הגיבון" היא פרויקט יוצא דופן המתקיים בפארק הלאומי בוקאו. בלב הג'ונגל הסבוך נבנו שישה בתי עץ עשויים לעילא ולעילא, הכוללים מזרנים, מצעים, מטבח, שירותים ומקלחת - בגובה של מאות מטרים מעל לקרקע. בין בית עץ אחד למשנהו מותקנת שרשרת של עשרות אומגות המתוחות בין צמרות העצים. אלה מחוברות בחלקן לבסיסי העצים ובחלקן צמודות לצמרת. הגולש מצויד ברתמה ובכבל ביטחון, וקופץ מפלטפורמה, מענף של עץ או מראש גבעה, תלוי איפה מתחו את האומגה, ומוצא עצמו טס במהירות של עשרות קמ"ש ובגובה של כמאה מטרים מעל צמרות העצים.
הפרויקט קיים כחמש שנים, ושמעו עובר מפה לאוזן. בחוויית הגיבון מועסקים כארבעים מקומיים, והמטרה המוצהרת היא לסייע להם לפתח את הכלכלה שלהם מכזו הנסמכת על חקלאות בלבד, לכלכלה המתמקדת בנושאי שימור הטבע. הציד הבלתי חוקי באזור וכריתת העצים המסיבית הרסו את היער ודיללו את אוכלוסיית החיות בו, ועל מנת לא לפגוע עוד יותר באוכלוסיית החי המתקיימת במקום, המארגנים החליטו לנוע בג'ונגל הסבוך באמצעות שרשראות של כבלים.
ביום ההדרכה, הקודם ליציאה למסע, הסבירו לנו כי בוקאו עשיר במגוון בעלי חיים, ציפורים, חרקים ויונקים שביניהם קופי גיבון שחורים, דובים, נמרים, פילים ובאפלו. בשלושת הימים שבהם גלשנו על כבלים, ישנו בבתי עץ והלכנו שעות ארוכות בג'ונגל לא ראינו ולו גיבון אחד. מה שכן ראינו היו עקבות, מרשימים מאוד, של טופרי דוב גדול שניכרו בבירור במעלה אחד העצים, ועכבר קטן ומפוחד, שישן איתנו בבקתת העץ.
חוויית הגיבון אינה עסק זול במיוחד: 250 דולר לאדם, בקבוצות אינטימיות, הכוללות עד שמונה אנשים, לשלושה ימים שהופכים אותך למשהו שהוא בין ירוק לאקסטרים. למרות המחיר וההבטחה שבבסיס השם - גיבונים לא היו שם. כששאלתי את המדריך - אחרי יומיים של טרקים, צעידות, גלישות, שינה בבתי העץ וחיפושים אין-סופיים - היכן קופי הגיבון, הוא הצביע בנונשלנטיות הרחק לעבר האין-סוף ואמר בכנות כובשת את מה שלא אמרו לנו מנהלי החברה: "Gibbons? Far far away*".
בוםםםםם טררררראח
אז איך זה עובד בפועל? הכבלים, התלויים בגובה שבין חמישים ל-150 מטרים מעל הקרקע ומעל צמרות העצים, "מטיסים" אותך במהירות של עשרות קמ"ש בין קצה לקצה, מגובה שבו הקרקע היא רק שמועה, ובסופו של יום מנחיתים אותך בבית העץ המדוגם. זה לא רק נשמע מפחיד, זה מפחיד לאללה, ותעיד על כך צרחה שפילחה את האוויר ושיצאה ממני (על-פי טענתו המוזרה של שותפי האוסטרלי למסע).
"את מבריחה לנו את כל הגיבונים!" נזף בי רוס, צעיר אוסטרלי מתוק מדבש ומלא אדרנלין. "בגללך אנחנו לא רואים גיבונים". ואז הוא הסתכל עליי שוב ושאל בתמיהה, "תגידי, את לא היית בצבא או משהו?" "הייתי בצבא", הסברתי לו בנעימות. "הייתי בצבא מזמן. ואם לא אכפת לך, הייתי חיילת מאוד-מאוד גיבורה. ועכשיו - תן לצרוח".
האומגות מכונות בפני המדריכים המקומיים בשם החיבה "זיפים", וזו גם אחת משלוש המילים הבודדות שהם יודעים באנגלית. את אוצר המילים המדולל הזה גיליתי כמעט מאוחר מדי, כששאלתי את המדריך אם חיברתי את כבל הביטחון "טוב". "Good?" שאלתי אותו? ""Good! סימן לי באגודל זקור ובחיוך רחב. Sure it`s good?"" שאלתי בפולניות מנומסת. "Good good" אמר, ולחיזוק זקר שוב אגודל מחוספס לאוויר. למזלי, האוסטרלי רוס ניגש אליי, לעשות דאבל צ'ק (או לתחוב סמרטוט רטוב אל פי) ונענע בראשו. התברר שלא נעלתי את וו הביטחון, מה שיכול היה להפוך את העניין לסופי, כשאני בין שמיים לארץ - סומכת רק עליו.
בפועל, הגולש קשור למעין רתמת בד, שאליה מחובר כבל מתכת עם וו ביטחון - המחובר לכבל הראשי, שעליו גולשים. עם ציוד הלואו-טק הזה, ותפילה בלב, רצים במורד הגבעה, או קופצים ישירות מפלטפורמה במעלה העץ, עד שהרגליים מתנתקות, וטסים במהירות של עשרות קמ"ש מעל לצמרות העצים ומעבר לכל דמיון, לעבר העץ שממול. הנופים מלמעלה עוצרי נשימה, הזכות לטוס ולראות, מגובה הציפורים, את היער פרוש לרגליך, מגובה של מאות מטרים, בלתי רגילה. עם זאת, השמירה על הבטיחות אינה עומדת בסטנדרטים סבירים. חלק מהציוד שחוק, והמדריכים מאמינים באלוהים וביכולת הטכנית של הגולשים, ראה מקרה וו הביטחון.
ואיך בדיוק עוצרים בזמן? או! יופי ששאלתם. לכבל הביטחון הפרטי מחוברת מעין תוספת מגומי, שעליה לוחצים וגורמים לחיכוך עם הכבל, וכך לעצור, או לפחות להאט. אלא שאני, שפחדתי לעצור "חזק מדי" ולהיתקע באמצע הכבל, סירבתי ללחוץ על הכפתור האדום. לזכותי ייאמר שלחשש הייתה הצדקה היסטורית - במסע דומה שעשיתי בעברי בקוסטה ריקה, לחצתי חזק מדי על ה-stop ונתקעתי בגובה מאתיים מטר באוויר, ובמרחק כשמונים מטר מהעץ הקרוב למקום מגוריי. נאלצתי להתהפך על הגב ולהתחיל לזחול בעזרת הידיים קדימה, משל הייתי ספיידרמן. על החוויה הזו לא הייתי מעוניינת לחזור שוב. לפיכך סירבתי ללחוץ על כפתור הסטופ. בדרך כלל זה נשמע כך: "שרון! שרון! סטופ! סטופ סטופפפפפפפפ סטופפפפפפפ!!!" ואז השתרר שקט, ואחרי רגע נשמע בוםםםםםםםםםםםםם טררררראח (בעודי נתקלת בגזע הקרוב).
הכול איך שהוא עבר בסדר עד הזיפ האחרון מאוד. המדריך אמר לי, "דיס טיים - יו סטופ! אנדרסטנד?" הבנתי, אבל ככל הנראה לא הפנמתי. הבנתי טוב יותר כאשר דלת העץ בבית העץ שאליו שעטתי לא נפתחה כמצופה, ואני נתקלתי במהירות אדירה בדלת. מה חשבתי? שמישהו יגיע במהירות, יפתח בפניי את הדלת בנימוס בריטי ויזמין אותי להיתקע, כהרגלי, בגזע העץ?
מתברר שלהיתקע בדלת מקובעת כואב יותר. הדלת התפרקה, הג'ינס נקרע לחתיכות, הברך נחבלה קשות ודיממה, ועם כל הפאר הזה צלעתי פנימה. לאסי שבה הביתה, עם ברך בקועה, בג'ינס קרוע, ועם חיוך ענק.* *
