סיבוב עם גרוב בבירות המוזיקה

עלוני התיירות ברחבי העולם ממהרים להכתיר ערים רבות כבירה של משהו – משטיחים, אופרה, שוקולד והימורים, עד חרדל, רקמה, סקי או בירה. זה טוב ומשתלם להיות בירה של משהו, אבל אם עיר רוצה להכריז על עצמה כבירה של מוזיקה כלשהי, עליה לעמול קשה ולהחזיק בהיסטוריה מכובדת. ריכזנו בשבילכם ערים שהמוזיקה זורמת בעורקיהן, ושחלקן אף מזוהות עם הסגנון שיצא מהן וכבש את העולם. לא רק בחנויות המוזיקה.

להיכנס לווייב: קינגסטון

 ג'מייקה וישראל צריכות לכרות ברית ארצות תאומות - שתיהן ארצות קטנות, חמות ולחות, עם חופים ארוכים ותושבים עצבניים. קינגסטון, בירת האי, היא גם בירת הרגאיי העולמית. קצת קשה להאמין שעיר קטנה יחסית שתושביה ברובם עניים הוציאה מתוכה סגנונות מוזיקליים שנגעו בכל כך הרבה אנשים סביב הגלובוס, אבל זה בדיוק מה שקרה. מסוף הסיקסטיז, הרגאיי ונגזרותיו התפשטו בעולם כמו עשן של גאנג'ה.

קינגסטון הדרומית צפופה ובעיקר מעורבת תרבותית: לאורך השנים התיישבו בה עבדים אפריקאים, סוחרים יהודים, יצרני סוכר וקפה אירופים, וכן אנשים ממוצא אסייתי ומזרח תיכוני. כתוצאה מתהליכים שהחלו לפני מעט יותר מ-300 שנה עם הקולוניאליזם הבריטי, העיר סובלת מחוליים רבים של העולם השלישי - מתחים אתניים וגזעיים, עוני ואבטלה. סביב לעיר הוקמו שכונות עוני ופחונים, כמו טרנץ' טאון – גטו קשה יום במערב העיר, אבל גם המקור החשוב ביותר של מוזיקת הרגאיי. המסרים של הרגאיי ושל דת הרסטפארי – אחדות, שלום ואחווה – עזרו לתושבי הגטו להתמודד עם הייאוש שבחייהם.

צמחו בה: מקינגסטון וטרנץ' טאון יצאו אמנים חשובים כמו בוב מארלי, פיטר טוש, ג'ו היגס, אלטון אליס, פרינס באסטר ועוד.
הסצנה והמועדונים: הרגאיי עוסק הרבה בפוליטיקה, אך באופן כללי הוא סגנון רגוע ושמח. בקינגסטון מתקיימות המון מסיבות סאונד סיסטם, רגאיי ודאנסהול, ואפשר לצאת שם ל"חופשות רגאיי" שכוללות הרבה מוזיקה, מסיבות, הקלטות, די-ג'ייז וסיורים בעקבות מורשת הרגאיי.
ימי שישי בלילה הם הזמן לתפוס מופעים חיים ברחבי העיר (מחירי הכניסה בקינגסטון לא יעלו על חמישה דולר אמריקאים).
מומלצים: (Countryside Club (19-21 Eastwood Park Road שבו מופעים מתחת לכיפת השמיים הטרופיים, ומועדון Asylum הפופולארי (69 Knutsford Boulevard).

רוק, פולק ו-U2: דבלין

לדבלין תמיד היה משקל מפתיע במוזיקה העולמית, בהתחשב בכך שהיא עיר לא גדולה במדינה שסבלה מדיכוי בריטי של 800 שנה, ונאבקה בבעיות קשות של עוני, הגירה שלילית, פוליטיקה, דת וכלכלה במשבר. עם כל הצרות של האי הקטן, מפתיע שאירלנד הצליחה בכלל לייצר ולייצא מוזיקה.

מקובל לומר כי למוזיקה הפופולארית יש שני מקורות: אפריקאי – כפועל יוצא מסחר העבדים, ואירי – כתוצאה מהפזורה האירית העצומה ברחבי העולם, ובעיקר באמריקה. את שורשי מוזיקת הקאונטרי והפולק האמריקאית אפשר למצוא במוזיקה האירית העממית, שיחד עם גוספל ובלוז יצרה את יסודות הפופ והרוק. אולי זו הסיבה שלדבלין יש השפעה מוזיקלית גדולה פי כמה משל ערים גדולות ומרכזיות בהרבה ממנה.

צמחו בה: את החותם הסופי על מרכזיותה של דבלין בתחומי הפולק, הפופ והרוק העניקה להקת U2, שהביאה את הבשורה האירית לכל העולם והשפעתה בדבלין מורגשת בכל פינה. עוד כמה שמות חשובים שיצאו מהעיר: חוץ מ-U2 , יצאו מכאן רורי גאלאגר וגארי מור, הזמרים ואן מוריסון ושינייד אוקונור, הלהקות תין ליזי, בומטאון ראטס, הדבלינרס, קראנבריז ועוד ועוד. כמו כן, אמנים "אנגלים" רבים הם צאצאים של משפחות איריות שהיגרו לבריטניה בפיפטיז, כמו אואזיס, הסמיתס, אלביס קוסטלו ועוד.

 
הסצנה והמועדונים: בנוסף לכל הנגנים ומועדוני המוזיקה הפזורים בעיר, חלק מחוויית הסיור בה הוא השלטים הכחולים שמציינים בתים או מקומות בהם פעלו אמנים חשובים שיצאו מדבלין. מוזיקה עממית מנוגנת במאות הפאבים הפזורים בעיר.
מומלצים: אם אתם מחפשים רוק, הנה כמה מועדונים (לא גדולים מדי), של הסצנה התוססת:Whelan's ((25 Wexford Street, אחד ממועדוני המוזיקה החשובים ביותר של העשור באירלנד, אבל גם פאב פופולארי עם אחלה אווירה; Vicar Street (58-59 Thomas Street) ו- The Olympia Theatre (72 Dame Street) שבהם נערכות הופעות חיות של מיטב האמנים; מועדונים נחשבים נוספים הם: (26 Wexford Street) The Village; TriPod (l Old Harcourt Station, (Harcourt Streett; The Button Factory (Curved Street, Temple Bar); The Sugar Club (23 Leeson Street).

ימי הבלוז: שיקגו

סיפור הבלוז של שיקגו החל כבר לפני כ-90 שנה, כששחורים ממדינות הדרום החלו להגר לצפון ארה"ב. בשביל תנועת ההגירה הזו, שארכה מספר עשורים, הייתה העיר הענקית מעין התגלמות של חלומות שירת הבלוז השחורה – תקווה להזדמנות, לתעסוקה, לשוויון ולחיים טובים יותר. בשנות ה-40 של המאה הקודמת חיברו נגני הבלוז השחורים את הגיטרות שלהם למגברים, והקימו להקות – בשונה ממסורת נגן הבלוז הבודד.

הבלוז של שיקגו עודד אינטראקציה בין שחורים ללבנים, ומלבד מקומות רבים להופעות הייתה בעיר גם תעשיית מוזיקה ענפה, בראשות חברות תקליטים כמו ווי-ג'יי וצ'ס רקורדס. הגיטריסט והזמר מאדי ווטרס היה מהראשונים שהקליטו בצ'ס, והוא שינה את צליל הבלוז שנוגן עד אז בשיקגו מסאונד חלקלק וג'אזי לצליל הרבה יותר אגרסיבי, חשמלי ומלוכלך – רוק. השפעתו הייתה מיידית, ובשנות ה-50 העסק החל גם להשתלם מבחינה כלכלית. שיקגו הוכרה כ"בירת הבלוז".

בסבנטיז הסגנון נעלם קצת בצל הריתם אנד בלוז, הדיסקו והסול. אבל הבלוז פרץ אז דווקא אצל הקהל הלבן, בעיקר בגלל מוזיקאים לבנים שאימצו את הסגנון. מועדונים רבים נפתחו בצפון העיר כדי לענות על הביקוש, אלא שהשחורים מהדרום נמנעו מלהגיע למועדוני הלבנים שבצפון.
מצב הבלוז בשיקגו כיום מייצג את מצבו של הבלוז בכלל: הימים הגדולים חלפו. אין מספיק צעירים בתחום, והלייבל הגדול היחיד שעדיין פועל הוא אליגטור רקורדס. מתחנות הרדיו המקומיות שהוקדשו לבלוז לא נשאר כמעט שריד. מלבד כמה וטרנים מפורסמים כמו באדי גאי שעודם פעילים, מוזיקאי שיקגו כבר אינם מפורסמים ברחבי העולם כמו פעם.

צמחו בה: באדי גאי, אוטיס ראש, מייק בלומפילד, יוברט סאמלין, האולין וולף, פרדי קינג, אלמור ג'יימס ועוד המון.
הסצנה והמועדונים: למרות הדעיכה שיקגו עדיין רואה את עצמה כמרכז הבלוז. גם מוזיקת הרחוב כוללת הרבה ג'ז ובלוז וברחובות מתופפים על פחיות חמוצים א-לה-כרם התימנים. בקיץ יש בעיר פסטיבלים גדולים של בלוז, כולם בחינם, והם מושכים קהל עצום.
מומלצים: אחד המועדונים המפורסמים משנות ה-20, מועדון גרין מיל המיתולוגי שבשכונת אפ-טאון (4802 N. Broadway Ave. Green Mill Jazz Club,) עודו פעיל ומדי פעם מתקיימים שם ערבי ביג-בנד ובלוז.

מרכז התעשייה: לוס אנג'לס

האם לוס אנג'לס היא עיר, או שהיא סתם גיבוב עצום של ישובים עצמאיים המחוברים ברשת של כבישים מהירים? זה לא באמת חשוב, כי עיר המלאכים הפכה לבירת הרוק, הפופ והראפ העולמי, כשהיא מותירה את לונדון, מנצ'סטר וליברפול, ואפילו את ניו יורק, הרחק מאחור. היום, הכול יוצא מכאן.

זה החל בשנות השישים עם הפסיכדליה של סאנסט סטריפ, וכיום אל-איי הפכה למרכז תעשיית המוזיקה - עיר שאליה עולים לרגל, מכה של הרוק. כל מי שהוא משהו, וגם אלה שלא, רוצים לחיות כאן, לנגן, להופיע ולחתום על חוזה. יש בעיר המון בתי ספר למוזיקה והמון במות, מועדונים ואצטדיונים שאפשר להופיע בהם ולהרשים את אנשי חברות המוזיקה. תחרות פה עצומה, מספר הלהקות והזמרים המנסים לפרוץ ולקבל הכרה הוא אסטרונומי.

צמחו פה: מאל-איי יצאו להקות וזמרים כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הדורז, הרד הוט צ'ילי פפרז, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזז, אייס טי, בק, ואן הלן, סייפרס היל ועוד ועוד.
הסצנה והמועדונים: יש המון, אבל Wiltern Theater (3790 Wilshire Blvd.) הוא מקום טוב לתפוס בו להקות חדשות, שיש סיכוי שיגיעו רחוק בעתיד הקרוב.

סביב כל העולם: פריז

צרפת היא בבל המוזיקלית של ימינו, ובירתה מספקת אדמה פורייה למפגשים בין מזרח, מערב, צפון ודרום, עם מסורות אפריקאיות, ערביות, ים תיכוניות, לטיניות ומערביות. כבר מהתקופה הקלאסית הייתה פריז עיר קוסמופוליטית ופתוחה להשפעות. הגל הגואה הנוכחי של מוזיקת עולם החל בעיר בסוף שנות השמונים. בשנת 1991 ייצגה את צרפת באירוויזיון הזמרת התוניסאית אמינה (ישראל העניקה לה דוז פואה). בערך באותו זמן ייצגו את צרפת בחגיגות העצמאות של ארה"ב הזמר האלג'יראי חאלד, מורי קאנטה מגיניאה והג'יפסי קינגס.

באמצע שנות התשעים החזירה פריז את הסלסה לטרנד, ובשנים האחרונות היא מחליפה את אוראן, אלג'יר, כמרכז הראי העולמי. הראי, "הבלוז של אוראן", חדר לפריז בשנות השמונים. כמו הטנגו מבואנוס איירס או הרבטיקו מיוון, התייחסו אליו בהתחלה כאל מוזיקה וולגרית ודקדנטית, אבל כחלוף שני עשורים אפשר בהחלט לומר שהוא כבש את העולם.

צמחו בה: הפתיחות הפריזאית משמרת סגנונות של מוזיקת עולם שהיו על סף הכחדה, ומאפשרת לצאצאי המהגרים לשמור על קשר עם מורשתם ושורשיהם. בעיר פעלו ופועלים זמרים ולהקות כמו חאלד, שב מאמי, מאנו צ'או, ראשיד טאהא, נוסראת פאתח עלי חאן, ריטה מיצוקו, פאודל, באנדה מוניסיפל דה סנטיאגו דה קובה ועוד.
הסצנה והמועדונים: Montmartre Club – מוזיקה ברזילאית ודרום אמריקאית; La Cabaret Sauvage – מוזיקת עולם לסוגיה; Le Divan Du Monde – מוזיקת עולם, רגאיי, מוזיקה ברטונית ועוד; Le Grenier a Sons – ג'אז ומוזיקת עולם.