כבר ברכבת שהובילה אותנו מהעיר דיז'ון אל העיירה בון (Beaune) אשר בבורגון (בורגונדי), אפשר היה לחוש בניצני ההתרגשות. הרכבת המאספת עצרה בתחנות קטנות, שלכולן היו שמות של יינות מפורסמים, כאלה שנמכרים במאות שקלים לבקבוק. שלושת מומחי היין שנסעתי איתם היו כחולמים. הם תקתקו במצלמותיהם ללא הרף והעלו את התמונות בזמן אמת מהטלפון לפייסבוק. מהתגובות שהתקבלו מיידית לא היה ספק: הגענו אל הארץ המובטחת.
כמונו עלו לרגל באותו סוף שבוע עוד הרבה אוהבי יין לבון, בירת היין של בורגון. אני הצטרפתי אל החג'ים, כלומר נציגות רשמית מטעם חברת האחים שקד, לסיור לימודי בכרמי בורגון, ששיאו המכירה הפומבית השנתית של הוספיס דה בון (Hospices de Beaune), אחד האירועים החשובים ביותר בעולם היין.
צדק חברתי נוסח המאה ה-15
כדי להבין את המעמד המיוחד לאשורו יש להרחיק עד לימי הביניים, אל סופה של מלחמת מאה השנים שבין אנגליה וצרפת. צרפת של 1453, בתום המלחמה, נראתה בערך כמו בוסניה-הרצגובינה בסוף המלחמה: מרוסקת, מרוששת, רעבה, ובה המוני פצועים, חולים, אלמנות ויתומים חסרי כול.
האומללים זרמו בהמוניהם. אפשר רק לשער מה חשו כשנפתחו בפניהם שערי ההוספיס. גם כיום זהו מתחם מרשים: מבנים גותיים יפהפיים, מגדלים מחודדים ועליהם רעפי קרמיקה צבעוניים בדוגמאות גיאומטריות, באר מים משוכללת לתקופתה, תקרות אבן גבוהות וזגוגיות צבעוניות בחלונות המקושתים.
המקום תפקד כבית חולים עד לשנות ה-60 של המאה העשרים, אז עבר למבנה מודרני. ההוספיס נשאר כמוזיאון. לפני כ-150 שנים נוסדה גם המכירה הפומבית השנתית של יינות ההוספיס דה-בון ושל יצרנים נוספים באזור, שרווחיה מועברים לרכישת ציוד רפואי ולשאר מטרות צדקה. מאז, מתקיימת המכירה הפומבית מדי שנה במועד קבוע, סוף השבוע השלישי של נובמבר, וסביבה חגיגה עממית של העיר כולה.
העיר שסוגדת ליין
העיר הזו לא רק מתפרנסת מיין ואוהבת יין, היא סוגדת ליין. במרכז העתיק יש יותר חנויות יין מאשר חנויות נעליים, בגדים, גבינות או כל דבר אחר. גם חנות הספרים המרכזית בעיר, Atheneum, מחזיקה לא רק מחלקה גדולה לספרות יין, אלא גם מוכרת יין בתוך החנות עצמה. אפילו על שלטי הרחובות מצוירים גפנים.
בסוף השבוע הזה חוגגים כל יצרני היין בעיר, והם רבים וטובים. כולם עורכים טעימות, ארוחות וסיורים ביקבים ובמרתפי היין. המרתפים האלה הם חוויה. העיר כולה מרושתת בקילומטרים של מנהרות תת-קרקעיות, ולמעשה רוב הזמן צועדים על מדרכות שמתחתיהן מנהרות, שהן מרתפי יין. במלחמת העולם השנייה השתמשו לוחמי המחתרת במנהרות האלה כדי לחמוק מהנאצים.
אנחנו מבקרים במרתפים של המארחים, Bouchard Pere & Fils, שהם, מתברר, יצרני היין הגדולים ביותר באזור. להם יש הכי הרבה כרמים, אפילו יותר מאלה שצבר ההוספיס דה בון, ובהם חלקות מהטובות ביותר - גראנד קרו ופרמייר קרו. מעניין לבקר גם אצל המתחרים. המרתפים של Couvent des Cordeliers, לשעבר מנזר פרנציסקני מהמאה ה-13, אמנם אינם כה גדולים ועשירים, אבל הם עתיקים יותר, יש להם גינה יפה ולכבוד סוף השבוע הזה הם מוארים באור נרות, שגורמים לתחושה ימי-ביניימית מענגת.
לנזירים יש חלק עצום בפיתוח יינות בורגון. הם נטעו חלקות באזורים הטובים ביותר, ולהם הייתה יכולת הארגון לעבודה שיטתית בכרם, השכלה כדי להבין את המאפיינים הייחודיים שלו ולהעלות אותם על הכתב, וגם מרתפים לייצור יין וליישונו. אנשי האצולה העניקו לנזירים תרומות של נחלות וכרמים, במאמץ לשפר את עמדת המיקוח שלהם בעולם הבא, והנזירים טיפחו ושיפרו את הכרמים בצורה שמשפיעה על ייננים וכורמים עד עצם היום הזה.
מה נעמתם, רגבי מונראשה
הביקור בכרמים הוא אחד משיאי העלייה לרגל. הדרך המתפתלת בין הכפרים יפה להפליא. הכרמים משתרעים לכל עבר, וביניהם כפרים קטנים וציוריים, כנסיות ובתי אחוזה שנראים בדיוק כמו הכרמים, המנזרים ובתי האחוזה שמצוירים על תוויות של יין צרפתי. בקיץ נחמד לרכוב את הדרך הזו באופניים ולעשות פיקניק בין הכרמים, אבל בנובמבר יורד גשם, הגפנים עומדות בשלכת והאדמה לחה ובוצית.
זה לא הפריע לשלושת החג'ים לעמוד בבוץ בעיניים נוצצות ככוכבים. אחרי הכול, זה לא סתם בוץ, אלא אדמתו ספוגת המים של לה מונראשה (Le Montrachet), הכרם הכי מפורסם בעולם ליינות לבנים. כשסללו את האוטוסטרדה שמחברת את ליון לפריז, ביצע משרד התחבורה הצרפתי עיקוף גדול ויקר כדי לא לפגוע חלילה באדמת הכרמים.
כבר במאה ה-19 צירפו הכפרים שביניהם מחולק הכרם את שמו לזה שלהם, כך שהכפרים שסאן מונראשה ופוליני מונראשה נקראים על שם היין, ולא להפך.
"זה השרדונה הטוב ביותר ביקום!", התרגש אורן שקד. נראה היה שאלמלא התביישו (ואלמלא הגשם), היו נופלים אפיים ארצה ומנשקים את רגבי האדמה כעולים קשישים בהגיעם לארץ ישראל. במקום זאת, הם ביצעו את הריטואל המודרני המקביל - הצטלמו על רקע הכרם, והעלו את התמונה לפייסבוק בזמן אמיתי.
אנחנו ממשיכים לכרמי הגראנד קרו בכפר שבלייה מונראשה. האגדה מספרת שהאציל של מונראשה חילק את הכרם בין שני בניו. הראשון, אביר שחזר ממסע צלב לארץ הקודש, זכה בחלקה של שבלייה (פרש, אביר) ואילו הבן הממזר קיבל את באטאר מונראשה, שמחולק לחלקות קטנות בין הדומיינים השונים. אזור בורגון, בשונה מבורדו, מורכב מאלפי מגדלים שונים, שבמקרים רבים הם בעליהן של חלקות קטנות מאוד של כרמים, לעתים רק שורה בודדת.
הכרם של הבן האצילי נטוע מעל כרם מונראשה בארבע טראסות, שבכל אחת מהן קרקע (טרואר) מעט שונה - ניואנסים של חשיפה אחרת לקרני השמש, שיפוע שונה במדרון, סלעיות האדמה. כל אחת מהטראסות מניבה יין בעל טעם שונה, אומרים המומחים. אני מעט ספקנית אם גם חך ערל כשלי יבחין בניואנסים האלה, אבל בטעימה שאנחנו מבצעים בהמשך, אני מופתעת לגלות שכן. הטעם שונה לגמרי. שתיים אפס לטובת הטרואר. יש משהו מדהים ומרגש בחוויה, גם לכופרי יין כמוני, לשתות את מה שמטיילים, ולטייל את מה ששותים.
אצילים בפנים, העם חוגג בחוץ
יום ראשון. זהו יומה של המכירה הפומבית, המתבצעת בתוך מתחם ההוספיס דה בון. חלק גדול מהקניות מתבצעות כיום באינטרנט, אבל כאן מתכנסים אלה שרוצים לחוש את טעם הקלאסה.
הכניסה לקניינים בלבד, אבל יש קיר זכוכית הפונה לכיכר, ושם מתקבצים המוני אדם להציץ מהחלונות. בפנים בעלי זכות הכניסה. יש ביניהם אריסטוקרטים אירופים, שמגיעים מדי שנה לקנות את החבית שלהם, כפי שעשו אביהם וסבם לפניהם.
במהלך השנים והתמורות הכלכליות הצטרפו גם אילי הון אמריקאים, מיליונרים יפנים, אוליגרכים רוסים ובשנים האחרונות בולטים המיליונרים הסינים החדשים. מאמצי השיווק מתמקדים בהם, גם בגלל שלהם יש כסף בימי פורענות אלה, וגם בגלל שרק לאחרונה התחיל היין לשמש בסין סמל סטטוס, והשוק הולך ומתפתח.
השיחים הסעודים מחוץ למשחק, מטעמי דת, על אף שאחד ממשווקי היין הבכירים שפגשתי הבטיח לי שבחנות הדיוטי פרי בדובאי אוכל למצוא מבחר נאה מיינות בורגונדי, וגם אם אוזמן לארוחת ערב פרטית באבו דאבי, לא אתאכזב. לא כל הקניינים מיליונרים. רובם שייכים למעמד המתרחב של ספקי שירותים לעשירים - מסעדות יוקרה מפריז ועד הונג קונג, מלונות פאר, מפיקי אירועים מיוחדים.
המכירה התנהלה בשצף-קצף, כשעל הצגים האלקטרוניים מרצדים המספרים במהירות, ופטיש העץ של הכרוז הולם בעוז. כל חבית נמכרת באלפי אירו. הכי זולה הייתה 4,500 אירו. זה לא המחיר הסופי. צריך להוסיף עוד את דמי השכירות על יישון היין, הטיפול בו בשנתיים הבאות, הביקבוק, המארז, הפקקים, התוויות והמשלוח.
כל חבית כזו תניב כ-300 בקבוקים, שמחירם יגיע למאה אירו ויותר. סך הכול נמכרו 618 חביות של יין אדום ו-143 של יין לבן, במחיר כולל של 5,402,333 אירו, כולל "חבית הנשיא", המסורתית, היקרה ביותר, שנמכרה ב-110 אלף אירו. הסכום מועבר לארגוני צדקה אחרים, ממאבק באלצהיימר ועד לרעבים בעולם השלישי.
בעוד שועי הארץ קנו ומכרו, פשוטי העם חגגו בחוץ. המכירה היא שיאו של פסטיבל שנמשך שלושה ימים, וכלל הרבה יין, אוכל, קניות ותחרויות היתוליות. אז שותים ואוכלים, אוכלים ושותים. כאן דוכן של צפרדעים מטוגנות, שם שבלולים, ממול דוכן של פואה גרא ולידו מזנון ריבות תוצרת בית, עם לא פחות מ-85 סוגי ריבה שונים. "תשתו, תשתו, הכול הולך לצדקה", מעודדים המוכרים, ואיך אפשר לסרב למעשה חסד? היש דרך נאה מזו להמשיך את מורשתו של ניקולא רולין הצדיק? אחרי כל-כך הרבה כוסות יין, התשובה ברורה מאליה.
מידע מעשי
בורגון הוא אזור גדול למדי, שמתחיל מאוקזר (Auxerre) בצפון וממשיך עד לליון (Lyon) בדרום. האזור מתחלק לשני אזורי יין, Cotes de Nuits, ו-Cotes de Beaune. יש הרבה מסלולי יין מומלצים, אבל הקלאסי מכולם הוא The Route des Grands Crus, שנמתח בין דיז'ון ל-santenay, ועובר בשני האזורים וב-37 כפרים. במכונית יוצאים מדיז'ון, עולים על כביש N74 לכיוון Beaune ועוקבים אחרי השלטים. מרחקים: Dijon-Beaune: 46 קילומטרים, Dijon-Santenay: 65 קילומטרים. אם רוצים לדגום טעימות בכרמים ולשתות חופשי, עדיף לעשות את המסלול ברכבת, שעוצרת בכל הכפרים. האתר www.road-of-the-fine-burgundy-wines.com נותן הדרכה טובה וגם מפות להורדה.
אם רוצים להגיע לבורגונדי לסוף השבוע של המכירה הפומבית, אפשר לשלב את הביקור בחוויית יין אחרת, המתרחשת לא רחוק משם במחוז בוז'ולה הסמוך. חוגגים שם ביום חמישי השלישי של נובמבר את השקת יינות הבוז'ולה הצעירים, בדיוק לפני האירועים בבון, המתקיימים בשבת-ראשון של אותו סוף שבוע.
>> חמישה גבולות בעולם ששווים ביקור
