וסעים רבים שנאלצים לטוס טיסות ארוכות באופן תכוף וסובלים מיעפת (ג'ט לג), שמחו ודאי לשמוע על קיומו של מחשבון ג'ט לג (jet lag calculator), שמסייע באמצעות הזנת היעדים ושעות הטיסה להיערך גופנית לשינוי בשעות השינה. אחרי שממלאים את פרטי הטיסה, המחשבון נותן תוכנית טרום טיסה, למשל שינה וקימה שעה מאוחר יותר מאשר בלילה הקודם למשך 3 לילות.
אלא שכנראה השמחה הייתה מוקדמת. היערכות מסוג זה יכולה אולי לעבוד אצל אנשים שהולכים לישון וקמים מתי שהם רוצים, אבל אצל רבים זה ממש לא כך. יש מי שמתקשה לישון אפילו במיטה שלו וסובל מג'ט לאג באופן במיוחד. כך או כך, רבים בודקים כבר שנים ארוכות תרופות אפשריות.
כך למשל, בספר "Around the World in Eighty Ways" ("מסביב לעולם ב-80 דרכים") הציעו מומחים מכובדים כמו הבדרנית לולו והשחקנית דיאנה ריג את אותה תרופה לג'ט לג - לא לאכול בטיסה ולשתות כמה שיותר נוזלים שאינם אלכוהול, אלא שגם זה לא תמיד עובד.
באותו ספר, שחקנית אחרת, מורין ליפמן, אמרה שהיא שמעה על תרופה לג'ט לג שכוללת ציפוי של הגרביים בנייר חום - מבפנים, אלא שמאחורי השיטה הזו אין תיאוריה בדוקה.
בקבוצת לטיופל בנדודי שינה בעיר בריסטול המליצו לסובלים מג'ט לג ללכת לטיול רגלי ארוך ברגע שהם מגיעים למחוז חפצם, שכן רמת האור שולחת לשעון של הגוף אותות שמקלים עליו להתאים את עצמו לסביבה החדשה, אך יש מי שעוזר לו ,ויש מי שלא.
הצעה אחרת, שבאה בעבר מפיו של קרטיס גרבר, שעמד לפני כ-30 שנה בראש "הגורם האנושי" בחברת בואינג, הייתה לאכול קערת גלידה לפני השינה ביעד שאליו מגיעים. לדבריו, גלידה מעוררת בגוף את הייצור של טריטופאן, שעוזר לישון. שוב, מדובר כנראה בפתרון שעזר לאנשים מסוימים, אך ודאי שזה לא פותר את הבעיה באופן גורף לכולם.
כמוסות מלטונין היו מאוד באופנה במשך זמן מסוים. מלטונין הוא הורמון שהגוף שלנו משחרר בערב. גם כאן יש מי שהכמוסות מאפשרות לו כמה שעות שינה במקרים מסוימים, אבל לא על כולם זה עובד.
שנים של מחקר
מכיוון שכל-כך הרבה אנשים נוסעים ברחבי העולם, והם צריכים להשתתף בפגישות, לשאת נאומים או לחתום על חוזים כשהם מגיעים ליעד - אפשר היה לצפות לגלות שהמחקר על ג'ט לג התקדם בשנים האחרונות.
אכן נערכו מחקרים רבים בנושא, אבל רובם אינם חד-משמעיים או סותרים זה את זה.
סקירה של 10 מחקרים על מלטונין, שהתבצעה בשנת 2002, גילתה תוצאות חיוביות בשמונה מהם - כלומר, הפחתת הסימפטומים של הג'ט לג, למרות שדומה שהכמוסות פחות יעילות אחרי שאמריקאים טסים מערבה מאשר אחרי שטסים מזרחה.
אולם העצה הנוכחית של שירות הבריאות הלאומי של בריטניה היא ש"כרגע אין מספיק עדות לכך שכמוסות מלטונין הן אפקטיביות".
מחקר שנערך בשנת 2012 ב-Clinical Journal of Sport Medicine, בתמיכת הוועד האולימפי של קנדה, בחן כיצד להפחית ג'ט לג בקרב ספורטאים, שביצועיהם נבחנים באופן מחמיר יותר מאשר הביצועים של רובנו.
המחקר בחן כל פתרון אפשרי בקרב הספורטאים: לישון מספיק שעות לפני הטיסה כדי להפחית את "חוב השינה", להתאים את השעונים לשעה ביעד כאשר עולים על המטוס, לישון ולאכול לפי שעת היעד, תרפיית אור, הימנעות מאור, מלטונין, תרופות הרגעה ו"שימוש נבון במנוחה וקפאין".
והמסקנה? "ישנן שונויות עצומות גם אצל אותם אנשים וגם בין אדם לאדם בתגובה להתערבויות הללו". מה שעובד אצל אדם אחד לא בהכרח יעבוד אצל אדם אחר וגם לא יעבוד תמיד אצל אותו אדם.
המחקר המבטיח ביותר נערך באוניברסיטת קיוטו על עכברים, כך הסביר אד יונג, בפוסט צלול שכתב בבלוג בנשיונל ג'יאוגרפיק. המדענים הצליח למחוק כמה גנים אצל העכברים, דבר שהפך אותם חסינים לג'ט לג. כמו כן, הם השתמשו בכימיקלים כדי לייצר אפקט דומה בקרב עכברים שהגנים שלהם לא שונו, וכך העלו את הסיכוי למציאת גלולה שתביס את הג'ט לג בקרב בני אדם.
לרוע המזל, תרופה שכזאת עשויה להשפיע על לחץ הדם שלנו, על רמות המלח ועל הכליות, ולכן, כך כתב יונג, הדבר יגרום לנו לייצר "דליים של שתן".
בשורה התחתונה, נראה שעלינו פשוט לקבל את העובדה שהגוף שלנו לא מצויד בכלים המתאימים למעברים מהירים מאזור זמן אחד למשנהו. טיסות הן התפתחות נפלאה, וג'ט לג הוא המחיר שאנחנו משלמים תמורתה.