אי-אפשר למצוא אותה על המפה ותושביה לא תמיד ידידותיים, אבל הארץ התיכונה (Middle Earth), פרי דמיונו של הסופר והבלשן האנגלי ר.ר. טולקין, מחברם של "ההוביט" ושל "שר הטבעות", היא אחד המקומות החמים בניו זילנד כיום. ובאמת, מציאות ופנטזיה מתערבבים בהוביטון (Hobbiton), כפר ההוביטים שב-Alexander Farm - חווה מבודדת אך לגמרי אמיתית הנמצאת בסמוך ל-Matamata, כפר חקלאי קטן השוכן בלב עמק Waikato שבאי הצפוני של ניו זילנד, שספק אם היינו שומעים עליו אלמלא ההוביטים.
הכפר החביב הזה נבנה כולו כלוקיישן ל"מסע בלתי צפוי" (An Unexpected Journey), הראשון בטרילוגיית סרטי ההוביט, שעלה בנובמבר האחרון לאקרנים. כשמטיילים בין 44 הבתים הננסיים, הנראים כמו מחילות עם דלתות עץ גדולות ועגולות (פנים הבתים, אגב, צולם באולפנים מאובזרים היטב), גגותיהם הטובלים בדשא ובירוקת, הגדרות שנזרק בהן טחב, ערימות עצי ההסקה והבגדים הזעירים שנתלו לייבוש על חבלי הכביסה - נדמה שבכל רגע מישהו יציץ מתוך Bag End, ביתם של בילבו באגינס ואחיינו פרודו, או שהקוסם גנדאלף יכניס את ראשו פנימה ויישב לכוס תה.
תשומת הלב לפרטים כאן מושלמת. למשל, עץ האלון הניצב על הגבעה שמעל Bag End, עשוי אמנם כולו פיברגלס אך נראה אמיתי לגמרי. אלף עליו יוצרו בטייוואן והורכבו אחד-אחד במקום עצמו. מאז הקרנת הבכורה, שהתקיימה ב-28 בנובמבר בוולינגטון, בירתה המנומנמת של המדינה, ניו זילנד מנסה לשחזר את ההצלחה המסחרית ואת הזינוק המטאורי במספר התיירים, שנרשמו אחרי שטרילוגיית שר הטבעות עלתה לאקרנים בין 2001 ל-2003.
אנשי התיירות כאן אינם מסתירים את כוונתם למנף את ההוביט ולעשות עליו קופה. ולמה לא, בעצם? סדרת שר הטבעות העשירה את תעשיית התיירות והסרטים בניו זילנד בכ-700 מיליון דולרים, ובין אלפי התיירים שזרמו אז לאי בעקבות חבורת הטבעות נראו גם לא מעט מעריצים לבושים כמו גיבורי הסרט או כאלה שהתעקשו לדבר בשפת האלפים (מלשון Elf, "בני לילית").
מתגייסים לשיגעון ההוביט
נראה שניו זילנד כולה מתגייסת כעת לשיגעון ההוביט, שעתיד להניב בוננזה לא קטנה. לקראת הקרנת הבכורה, למשל, הסירה ראש עיריית וולינגטון, סליה ווייד-בראון, את הלוט משעון ענקי עם דמותו של השחקן מרטין פרימן (המגלם את בילבו באגינס), ופסל ענקי של גולום (היצור השפל והערמומי שגנב את הטבעת) מקדם את פני הבאים לנמל התעופה של וולינגטון. אגב, וולינגטון היא עיר הולדתו של פיטר ג'קסון, במאי ויוצר שר הטבעות וההוביט, וחוות אלכסנדר נמצאת בבעלותו החלקית.
הסיור בהוביטון, השוכן בלב הפלך הדמיוני The Shire, סכריני ומתוקתק. נראה שהניו זילנדים, שבדאגתם לטבע ולשמירה על הסביבה הם דומים במקצת להוביטים עצמם, למדו מהאמריקאים דבר או שניים בענייני מסחור אתרים. הסיור, שנמשך כתשעים דקות ועולה 75 דולרים למבוגר, כולל משקה על חשבון הבית בפונדק הדרקון (The Dragon Inn). תמורת ארוחה קלה בקפה הפלך (The Shires Rest Cafe) תשלמו מן הסתם מחיר מלא, ובחנות הפלך (The Shire Store) אפשר לרכוש מטבע מיוחד עם דמותו של בילבו באגינס ב-30 דולרים, וכיוצא באלה מזכרות שאי-אפשר בלעדיהן.
מעניין מה היה אומר על כך טולקין עצמו, שנולד באנגליה, חי בין השנים 1973-1892, חלם על הארץ התיכונה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, וכף רגלו לא דרכה מעולם בניו זילנד - מן ארץ טהורה של גבעות עגלגלות, כרי אחו בוהקים, הרי שלג, אגמים נקיים, פרות וכבשים.
אומרים שבניו זילנד חיים 35 מיליון כבשים, כ-4.4 מיליון מהם מדברים אנגלית. הבדיחה החבוטה הזו על חשבון הקיווי'ס (Kiwi's, הכינוי השגור של הניו זילנדים), נובעת פשוט מקנאה. אז מה אם צורתם של שני האיים - הצפוני והדרומי - המרכיבים את ניו זילנד, מזכירה שתי צלעות טלה. אפילו צמחונים מושבעים נשבעים שזו אחת המדינות היפות שיש.
למשל, לא רחוק מן ההוביטון נמצא פארק Tongariro שנפתח ב-1887. הפארק, השוכן בסמוך לאוקלנד (הגדולה בערי ניו זילנד) ונמצא ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו, מזמן טבע בצד תרבות המאורים, נוף וולקני מרשים, שדות תבלינים, יערות אגמים, רמות צחיחות ומסלול Tongariro Alpine Crossing, שהוכתר על-ידי הלונלי פלנט כטרק המרהיב ביותר בניו זילנד שאפשר לעשותו ביום אחד.
בין שלושת הרי הגעש הפעילים שבפארק נמצא Mt. Ngauruhoe, שאיש לא הצליח להגות את שמו עד שג'קסון בחר בו לגילום הר האבדון (Mt. Doom). מקומות שונים באזור וולינגטון הפכו לאתרי צילום כבר בעת הסרטת שר הטבעות. עמק ריוונדל (Rivendell) הדמיוני הוא למעשה פארק קאיטוקה (Kaitoke Regional Park), ומבצר דורסט (Dorset Fort) שמעל לעיר הפך לכפר ברי (Bree), שבו פגשה חבורת הטבעת בנסיך אראגורן.
אתרי ההסרטה מתפרסים לאורכה של ניו זילנד ולרוחבה. גם בקווינסטאון, עיר חמודה עם אווירה צעירה, נמצאים כמה לוקיישנים מפורסמים של חבורת הטבעת. בקצה אגם Wakatipu המוקף הרים נמצא יער Paradise, שבו שוכנת ממלכת האלפים הדמיונית, והנהר שעובר בעיירה ההיסטורית Arrowtown (כעשרים דקות נסיעה צפונה לקווינסטאון) אירח את מעבר ברוינן, שבו הותקפו החברים על-ידי פרשי האופל. העיירה עצמה, שהוקמה בימי הבהלה לזהב, עשויה כולה עץ ויש בה גלריות לאמנות וסצנת מסעדות מעניינת.
שניהם מאותו הפלך
ההוביטים לא היו הראשונים. הפולינזים נשבו בקסמי המקום קודם. הם עשו את דרכם בסירות קאנו מטהיטי, מרחק של למעלה מ-4,000 קילומטרים, והפליגו אי-שם בסוף האלף הראשון אל שני האיים הגדולים שבדרום מזרח האוקיינוס השקט. אגדות מאגדות שונות נקשרו בספנים הנועזים האלה, שייקראו מאוחר יותר מאורים. הרבה אחריהם הגיע לכאן אבל טסמן (Abel Tasman), הסוחר וחוקר הארצות ההולנדי, שב-1642 הפליג לאורך חופיה המערביים של ניו זילנד ועל-שמו נקראים ים טסמן (Tasman Sea) מפרץ טסמן (Tasman Bay) ואתרים אחרים במרחב.
אך טסמן איבד מהר מאוד עניין. היה זה קפטן ג'יימס קוק, הימאי הבריטי הדגול בן המאה ה-18 ואחרון מגלי הארצות הגדולים, שב-1769 גילה לאירופים את ניו זילנד, הפליג אליה עוד פעמיים נוספות, מיפה אותה בדייקנות מופלאה, והותיר בה את חותמו לעד, לטוב ולרע - מההר הגבוה ביותר בניו זילנד, הקרוי על-שמו, ועד צאצאי החזירים ארוכי הזרבובית ובעלי הזיפים הנוקשים, שאוניותיו של קוק הביאו איתן ושתושבי ניו זילנד מכנים קפטן קוקרס. אגב, קוק וטולקין הם בני אותו הפלך. שניהם נולדו ביורקשייר שבצפון אנגליה, והנה לכם עוד קשר בלתי צפוי.
לפי סיפורים שסופרו שנים אחרי שקוק כבר היה לאגדה, חלק מהילידים סברו שמפרשיה התפוחים של ספינתו, האנדוור, הם כנפיה של ציפור ענקית. אחרים חשבו שזהו אי צף. המחשבה על המפגשים הראשונים בין המאורים הכהים והשריריים למלחים האנגלים לבני העור ומוכי הצפדינה - ועל היחסים המורכבים השוררים מאז בין האדם הלבן לבין תושביהם המקוריים של איי האוקיינוס השקט - הוסיפה טעם של הרפתקה לביקור באי השליו והצמרירי הזה.
אנחנו התחלנו את הטיול באי הדרומי דווקא. נחתנו ב-Christchurch, העיר הכי "אנגלית" בניו זילנד, המתהדרת בקתדרלה אנגליקנית ענקית, בחשמלית המשקשקת ברחובות ובגינות שובות עין. כדי להירגע מהשלווה הלכנו למרכז האנטארקטי (International Antarctic Center), הסמוך לשדה התעופה. כעיר שממנה יוצאות טיסות מחקר רבות לאנטארקטיקה, המרכז הוא חלק ממתחם תפעול ענקי של מנהלה ושל אחסון, ואסור לפספס בו את "החוויה האנטארקטית" המוצעת למבקרים ומדמה את המראות, את הצלילים ואת התנאים הקיצוניים השוררים ביבשת הכי דרומית, שמי שהקיף אותה ראשון היה קפטן קוק בכבודו ובעצמו.
נסענו דרומה לאורך חופו המזרחי של האי. סלעי Moeraki העגולים, הרובצים כמו תפוחי ענק מאובנים על חופי חצי האי Otago הם חיזיון מפתיע. לא סתם נקשרו בהם אגדות מאוריות עתיקות, שלפיהן כדורי הסלע אינם אלא סלים לדיג צלופחים ולאיסוף קישואים, דלועים ובטטות, שנסחפו לחוף משברי סירת הקאנו המיתולוגית, Araiteuru, שבה הגיעו האבות המאורים המייסדים לאי הדרומי של ניו זילנד.
די מהר הגענו לדונידין (Dunedin). העיר האלגנטית הזו נבנתה בידי מתיישבים סקוטים בסגנון ויקטוריאני אצילי והתיישנה בחביבות. במרכזה ניצב פסלו של המשורר הסקוטי הלאומי, רוברט ברנס, יש בה מבשלת וויסקי נודעת (Speight's Brewery) ואפילו חיי לילה, מה שהזכיר לי עוד בדיחת כבשים: איך קוראים בניו זילנד לכבשה קשורה בדיר? מרכז בילוי.
יופי בלתי מופרע
מכאן נסענו ל-Fiordland, ארץ הפיורדים שבחופו המערבי של האי. אם יש מקום שבו החסרתי פעימה זהו Doubtful Sound, הגדול בפיורדים של ניו זילנד, ולדעתי היפה והפיוטי שבהם. היה זה כמובן קוק שגילה אותו בשנת 1770, אך אפילו הוא לא העז להיכנס אליו עם ספינתו, שכן הטיל ספק בכוחה של הרוח לנשוב במפרשיה בדרך חזרה, ועל כן כינה אותו נמל הספק, Doubtful Harbour. אולי בגלל החשש, אולי בגלל ריחוקו היחסי, הדאוטפול נותר פראי ויפהפה. ההוביטים עוד לא הגיעו לכאן, אבל לך דע מה יהיה הלוקיישן הבא שג'קסון יבחר בו.
צריך להתאמץ קצת כדי להגיע אליו. את הלילה עשינו בעיירה טי אנאו (Te Anau), הסמוכה לאגם מאנאפורי (Manapouri). בבוקר מוקדם עלינו על סירה לשיט מקדים על האגם, שבסיומו מצאנו את עצמנו על אוטובוס. הרכב טיפס וטיפס על קירו התלול של עמק. כשהגענו למעבר ההרים Wilmot Pass, ראינו מגובה אדיר את זרועו המערבית של הדאוטפול, מחכה לנו שם למטה.
בניגוד למילפורד סאונד המפורסם והמתויר, מעט ספינות משייטות על הדאוטפול, והשמיים מעליו נקיים ממטוסים קלים ומהליקופטרים מזמזמים. רק יופי בלתי מופרע יש כאן: קירות אבן מכוסים צמחייה שנופלים ישר למים, מפלים הצונחים מגובה, מפלונים שזולגים כמו מניפות. פתאום הופיעה להקת דולפיני צוואר בקבוק (Bottlenose). במשך דקות ארוכות הם התחרו בקלילות בספינה כשהם שוחים במים הירוקים כהים ומשעשעים את עצמם ואותנו בתעלולים אקרובטיים.
באחד מעיקוליו היפים של הפיורד הכריז הקפטן על חמש דקות של דום-שתיקה. הוא דומם מנועים והנוסעים התבקשו לא לזוז ולא לדבר. זה היה רגע של חסד ביום שמש נפלא, לא עניין של מה בכך באחד מהמקומות הכי גשומים על הפלנטה. הצוות הוריד סירות קיאק למים, ואנחנו שייטנו במשך כשעתיים במימיו השקטים של הסאונד, נוגעים במשוטים בקצות המצוקים, בתחושה של מגלי ארצות כמעט. כמה הרואיים נראו מסעותיו של קוק, וכמה תמימים נראו ההוביטים.
