הספינה שעליה יצאתי להפלגה, ה-"Spirit of Enderby", עגנה בנמל אנדיר. ודאי לא שמעתם עליו מעולם, וזה לא מפליא כלל. ולמרות זאת, אנדיר היא בירת המחוז האוטונומי צ'וקוטקה, ששטחו "רק" 740,000 קמ"ר – פי 36 בערך משטחה של ישראל. מחוז צ'וקוטקה נמצא בצפון מזרח רוסיה, מעבר לסיביר ומצפון למחוז קמצ'טקה. המסלול שלנו התחיל באנדיר, המשיך לאורך חופי צ'וקוטקה וקמצ'טקה אל איי קומנדר שבלב ים וחזר אל חצי האי קמצ'טקה, כדי לסיים בבירת המחוז, פטרופבלובסק-קמצ'טינסקי.
הנחיתה באנדיר כמוה כנחיתה בעולם אחר, ולאו דווקא במובן החיובי. עולם רעוע ומוזנח, של שאריות מתכת, מפעלים נטושים, אניות חלודות על החוף, מבנים לא מאוכלסים, התחלות של דברים שנעזבו סתם כך. בעצם לא סתם כך, אלא בגלל הפרסטרויקה, תכנית הפיתוח המסיבית של ברית המועצות בימיה האחרונים, בטרם התפרקה. עצוב, כי נראה שאף אחד לא יאסוף לעולם את כל שאריות המתכת והפסולת הללו, מלב לבו של הטבע המדהים שהיה שם לפניהם.
משנת 2002 ועד 2008 המיליארדר היהודי רומן אברמוביץ כיהן כמושל מחוז צו'קוטקה ובתקופה זו אף השקיע במחוז סכומים אדירים מהונו האישי. הוא קידם תנופה של בנייה, פיתוח, מוסדות חינוך, מקומות תעסוקה ועתיד מבטיח. אך גם תקופה זו באה אל קיצה, הבעיות בצ'וקוטקה עדיין רבות וההזנחה ניכרת.
בשעת אחר צהריים מאוחרת הגענו לנמל ועלינו על הספינה. כשמסתכלים על אנדיר מרחוק, היא נראית כמו עיר של לגו. בנויה מקוביות צבעוניות, שלטי תיירות ענקיים על קירות הבניינים, אפילו מנופי הנמל בצבעים ססגוניים – ומעט מאוד אנשים ברחובות.
כשהפלגנו, לעת ערב, מנמל אנדיר אל הים הפתוח, ליוו אותנו לווייתני הבלוגה הלבנים (בעברית: לבנתן לבן). זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את היונק הימי הארקטי הזה, וכשהחושך ירד הם נעלמו בין הגלים.
המסע הראשון לקמצ'טקה
המסע הצפוני האדיר (Great northern expedition), הידוע גם בשמו "המסע השני לקמצ'קטה", היה בין מסעות החקר הגדולים והמורכבים ביותר בתולדות האנושות. למעלה מ-3,000 איש הועסקו בתכנון ובהוצאה לפועל של המסע הזה, שנמשך כ-10 שנים (בין השנים 1733 ל-1743) ועלה לצאר הרוסי יותר מ-1.5 מיליון רובל, סכום דמיוני לתקופה, שהיה שווה ערך לשישית מההכנסה השנתית של רוסיה כולה באותה תקופה.
התוצאות מרחיקות הלכת של המסע היו גילוי אלסקה וסיפוחה לרוסיה, גילוי שרשרת האיים האלאוטיים, מיפוי קו החוף של חצי האי קמצ'טקה, שרשרת האיים הקוריליים עד ליפן, חופיה המזרחיים של רוסיה ועוד. נפתח לרוסיה שער אל האוקיינוס השקט, על מרחבי סיביר ואוצרות הטבע שלה והונחו יסודות להבטחת השלטון הרוסי בחלקים נרחבים באסיה ומעבר לה. כישלונה של המשלחת להפליג מעבר לקצה הצפוני-מזרחי של אסיה אף הוא היה בעל חשיבות בכך ששם קץ לתקווה השאפתנית שהייתה רווחת החל מהמאה ה-16, למצוא "מעבר צפון מערבי" נגיש ואמין שיקצר משמעותית את משך ההפלגה מאירופה לאסיה.
על דובים ולוויתנים
למחרת הפלגתנו מנמל אנדיר הגענו למפרץ גבריאלה (Bukhta Gavriila), הקרוי כך על שם ספינתו הראשונה של ברינג, "המלאך גבריאל", במסע הראשון שלו לקמצ'טקה. הזודיאקים (סירות הנחיתה והסיור) הורידו אותנו על חוף שומם, בדרום מחוז צ'וקוטקה, בשפכו של נחל. פסענו בעקבותיו של מארק, אחד המדריכים שלנו שמתמחה בציפורים ארקטיות, שהוביל אותנו בשקט בתוך הצמחייה הסבוכה כדי לאתר קני ציפורים. קנים לא איתרנו, וגם לא הרבה ציפורים, ואת עיקר הסיור העברנו בליקוט אוכמניות וענבות שונות (Berries), רובן לא מתוקות במיוחד אבל עסיסיות ומעניינות. הסיור הראשון שלנו במזרח הרחוק של רוסיה הסתיים מבלי להשאיר חותם עז, אבל למחרת היום כבר היינו אמורים להגיע למפרץ פיקה העשיר בלווייתנים, ניבתנים ומושבות של עופות ימיים.
בבוקר ירדנו שוב לזודיאקים, והפלגנו אל עבר המפרץ סביב שפך נהר הפיקה (Pika river, פיקה הינו יונק מסדרת הארנבאים). ניבתנים היו אחד מבעלי החיים שהכי קיוויתי לפגוש בטיול הזה, מכיוון שזו חיה מיוחדת ובעלת תפוצה מוגבלת לאזורים ארקטיים מסוימים בלבד. אף אחד לא ידע אם הניבתנים נותרו במפרץ כל הקיץ, או שנדדו צפונה לאזורים קרים יותר, אך כבר בעת שהתקרבנו למפרץ, ידעתי שלא פספסנו אותם: דרך המשקפות זיהינו על החוף שני אזורים חומים צפופים שלא השאירו מקום לספק: הניבתנים שם! כדי לא להפריע להם, שייטת הזודיאקים שלנו נחלקה למספר ראשי חץ, מה שהזכיר קצת פעולה בצופים עם "תחנות פעילות": סירה אחת ניגשה למרחק סביר מלווייתן אפור גדול שנצפה בפתח המפרץ; סירה אחרת סרקה מושבות של שחפים וקורמורנים ונהנתה גם ממבט נדיר יחסית על כבשי שלג (הידועים גם ככבשים סיביריים או ככבשי קמצ'טקה) שטיפסו על צלע הר תלולה; ושתי סירות נוספות יצאו לעבר מושבות הניבתנים, אחת לכל התקבצות.
הניבתן (נקרא בעבר "סוס ים", היום המינוח מעט פחות מקובל) הוא יונק ימי-למחצה, השייך לקבוצה של יונקים הנקראים "טורפים ימיים", עליה נמנים גם כלבי הים ואריות הים. פרט לשני מינים קרובים של כלבי ים, פיל הים הצפוני ופיל הים הדרומי, הניבתן הוא הנציג הגדול ביותר לסדרת הטורפים. הרבה יותר כבד וגדול מהטורף היבשתי הגדול בעולם, דוב הקוטב. יחד עם זאת, דוב הקוטב הוא הטורף הטבעי היחיד שמסכן את הניבתנים, וניזון מהם לעתים, באזורים שבהם חיים שני המינים. משקלו של ניבתן בוגר עשוי להגיע לכ-1.8 טונות ואורכו לכ-4.8 מטרים. גם הזכרים וגם הנקבות מצויידים בשני חטים גדולים למדי, שהם ניבים ארוכים המשמשים אותם בעיקר להפגנת דומיננטיות, למרות שלעתים גם לתנועה, חפירה וכיוצא בזה.
בעת הגיחה שלנו אל התקבצות הניבתנים, שמרנו מהם מרחק רב יחסית, כדי שלא לגרום להם להפרעה. אבל במים שסביבנו שחו כל הזמן ניבתנים בודדים או קבוצות קטנות, חלקם התקרבו אלינו למרחק של כ-20-30 מטרים בלבד. אחרי שבילינו זמן מה והתפעלנו מהיונקים הגדולים, פנינו אל התחנה הבאה: יונק גדול הרבה יותר, הלווייתן האפור, ששייך לסדרת לווייתני המזיפות. בניגוד לניבתנים אין לו כלל שיניים, אלא מזיפות: מסננים אדירים שמשמשים את הלווייתנים לסינון מזון (לרוב פלנקטון) ממי הים. הלווייתן האפור שונה משאר הלווייתנים בכך שהוא מסנן מזון גם מהקרקעית על ידי הרחפת כמויות גדולות של חול ומזון. בגזרת הציפורים נהנינו ממפגש קרוב עם שחפים וקורמורנים, אבל האטרקציה הגדולה היתה תוכיי הים, עוף ימי טיפוסי מאוד לנופים הארקטיים, בעל חיים נוסף שמאוד קיוויתי לפגוש בהפלגה.
אי הציפורים
בימים הבאים המשכנו להפליג דרומה לאורך החופים המזרחיים של המדינה הגדולה ביותר בעולם, ממחוז צ'וקוטקה עברנו למחוז קמצ'טקה, מנופים של טונדרה מוכת רוחות אל לגונות ועמקים ירוקים. בשדות אוכמניות אינסופיים קטפתי לי ארוחת בוקר מפנקת (אוכמניות ביוגורט, מעדן אמיתי), ואחרים ליקטו סלים של פטריות והביאו לשף של הספינה שיכין עבורם. ביום השביעי של ההפלגה, נכנסנו ל"ארץ הדובים" – שמורת קוריאסקי שבצפון קמצ'טקה.
לפני העגינה, הזודיאקים מבצעות פטרול לאורך החוף, לוודא שאנחנו לא עומדים לנחות במקום שבו שוהים דובים. לאחר שווידאנו שהחוף נקי, התחלנו בסיור שלנו, שהוביל אותנו לאורך פלג של נחל אל עבר גבעה ירוקה, בה סימן לנו רודני, המדריך הבכיר ומנהל ההפלגה, להתמקם ולהמתין. אחרי כ-20 דקות של המתנה דרוכה, ג'ים, אחד המטיילים, מכריז שהוא איתר דוב בטלסקופ שלו. כולם מצטופפים סביבו, ובתורות אנחנו מציצים בדוב חום שמטייל על צלע ההר. ג'יימס, אחד המטיילים, רוטן: "אין דבר מאכזב יותר מאשר דוב בטלסקופ", הוא אומר. אבל בטרם רודני הספיק לענות לו, הבחנו על מפגש של שני פלגי נחל למרגלות הגבעה, בדובה חומה ושמנמנה מלמדת את הדובי המתבגר שלה לרחוץ בנהר, או לדוג דגים. וזה כבר לא היה "דוב בטלסקופ", אלא שני דובים בטווח הזום של המצלמה, גם זו של ג'יימס. זמן מה צפינו בשני הדובים שמטיילים להנאתם בארץ שלהם, ללא כל חשש ודאגה, רחוקים עד מאוד מכל יישוב אנושי. לאחר הרחצה בנחל הם טיפסו על גבעה סמוכה, ועל צלע הגבעה ראינו אותם ממשיכים לטייל ולסקור את ארצם. בשלב מסוים הצעיר הזדקף, הרים את חוטמו אל על, הריח ריח לא מוכר (חבורה של תיירים, צלמים וסקרנים) והחליט שזה הזמן לזוז משם. בריצה קלה הוא גמע מרחק ניכר ונעלם מעינינו, ואמא שלו שומרת על קצב ורצה אחריו.
דוב נוסף הגיע למפגש פלגי הנחל שמתחתינו, והפעם זכר ממש גדול. לאחר שהוא חלף, הרגשנו שאם נמשיך לשבת על ראש הגבעה הזו, אנו עתידים לראות עוד הרבה מאוד דובים, אבל כבר נהייתה שעת אחר צהריים ואצה לנו הדרך לאי הציפורים, האי ורהוטרובה, ואף אחד מאתנו לא רצה לפספס את זה.
עד שהגענו אל האי מזג האוויר השתנה והתקדר, השמיים נעשו מעוננים וקילוחי גשם קידמו את פנינו בירידה לחוף. מהחוף שביל תלול הוביל אל ישורת רחבת ידיים אשר מסתיימת בצוק, ומהצוק הזה נשקף נוף של מושבות של עופות ימיים רבים. מכוסים במעילי גשם ומגוננים על מצלמותינו, ישבנו על הצוק וצפינו בשחפים, הקורמורנים ותוכיי הים. וכאן המיוחדים בעיניי היו חבורות של אוריות שחורות שהתגודדו על קצוות סלע ולא שעו לגשם שהלך והתגבר, ולבסוף הבריח אותנו חזרה אל ספינת האם שלנו, אל ארוחת הערב החמה.
למחרת עזבנו את קו החוף והפלגנו אל הים הפתוח, לעבר איי קומנדר - שני האיים המערביים ביותר בשרשרת האיים האלאוטיים, והיחידים משרשרת האיים הזו שאינם שייכים לארצות הברית, אלא לרוסיה. באי ברינג, הגדול באיי קומנדר, מצא את מותו הקומנדר ויטוס ברינג ומכאן שמם כמובן.
החוף הקסום
את הביקור באיים התחלנו ביישוב היחיד בהם, העיירה ניקולסקואי. כמו באנדיר, כך גם בניקולסקואי, כמות בלתי נתפסת של פסולת מתכת והזנחה. אוניות חלודות שזרוקות במעגן או על החוף, צי מכובד של כלי רכב ביזאריים ומכונות ענק שזנוחות לצדי הכבישים וכיוצא באלו. אבל הנוף הנשקף מהעיירה מקסים, האנדרטה לזכרו של הקומנדר מעניינת וכמובן שלא נפקד פסלו של לנין המשקיף מעל העיירה. בניקולסקואי יש מוזיאון קטן ומעניין, והחלק המעניין בו ביותר הוא השלד של פרת הים של שטלר, שנכחדה במאה ה-18 ע"י האדם, שצד אותה לשם מזון - עד האחרונה שבהן.
לאחר הביקור בניקולסקואי הפלגנו לצפון האי ברינג וירדנו אל החוף. דרך שדות בתוליים העפלנו אל נקודת תצפית המשקיפה על חוף קסום במיוחד: מושבת רבייה ענקית של דובי ים, ביחד עם "רווקייה" של אריות ים של שטלר הענקיים, גם כלבי ים נצפו בין לבין, ובנוסף לוטרות ימיות משתעשעות בין הגלים, שועל שלג שהטריד את דובי הים ושפע עופות ימיים מכל עבר.
ארי הים של שטלר הוא הרביעי בגודלו בסדרת הטורפים הימיים, אחרי שני מיני פילי הים והניבתן. הוא ענק בפני עצמו ,מגמד את כל אריות הים האחרים ומשקלו של זכר ממוצע עשוי להיות למעלה מטון. דובי הים, לעומתו, קטנים ושעירים, ומנקודת התצפית שבה ישבנו, ה"משחק" היה לזהות מבין היונקים הקטנים שבחוף מיהו דוב ים ומיהו לוטרה ימית.
מבחינתי שועל השלג (נקרא גם השועל הארקטי) היה אף הוא סוג של סלב, בהיותו בעל חיים שמייצג מאוד את הנופים הארקטיים: בחורף הוא עוטה פרווה לבנה עבה וסמיכה, אולם בקיץ הוא משיל אותה לחלוטין ופרוותו דלילה ובצבע חום כהה. עיניו הירוקות ומלאות ההבעה יוצרות ניגוד מרתק לצבע פרוותו, וזו עוד סיבה שקיוויתי לראות את השועל הביישן ולצלם את המבט שלו.
למחרת היום לא קיפחנו את האי מדני, הקטן בין שני איי קומנדר, ומיטיבי הלכת שבינינו יצאו בו לטרק היקפי קצר על פסגות ההרים שמתנשאים מעליו, עם נופים מקסימים אל צפונו של האוקיינוס השקט.
ארץ של דובים
ה-Spirit of Enderby הרימה עוגן ויצאנו להפלגה חזרה אל יבשת אסיה, לחופי חצי האי קמצ'טקה. כשהגענו לקמצ'טקה, גילינו שהנוף התחלף לגמרי: הרי געש ציוריים מתנשאים לאורך החוף, מעל חלקם ענני עשן סמיך מעידים על פעילותם. בחצי האי שוכנים למעלה מ-300 הרי געש, וכ-10 אחוז מתוכם עדיין פעילים. זה האזור הצפוף ביותר בעולם בהרי געש, ואחד המאפיינים הבולטים של חצי האי קמצ'טקה.
הפלגנו לתוך שפך נהר הז'ופנובה, שעל גדותיו כפר דייגים קטן נטוש בעונה זו, אבל מתאכלס מחדש עם בוא החורף. אנחנו לא התעניינו בבקתות הריקות, אלא הפלגנו בזודיאקים הרחק במעלה הנהר, בחיפושינו אחר עיטם שטלר (נקרא גם "עיטם ענק" או "עיטם צפוני"). בעברית "עיטם" זה הלחם של "עיט" ו"ים", כלומר שם כללי לכל מיני העיט השוכנים בסמוך למקווי מים.
עיטם שטלר שוכן באזורי החוף של צפון מזרח אסיה (ואף בצפון יפן) וניזון בעיקר מדגים. זהו העיטם הכבד ביותר, כבד גם מכל מיני העיט, ומגיע למשקל שיא של 9 ק"ג. מוטת כנפיו עשויה להגיע לכ-240 ס"מ. בתחילת השיט שלנו לאורך הנהר, איתרו חדי העין שבינינו עיטם שטלר בתעופה, רחוק מאיתנו, על רקע של פסגות הרי געש לבנות. אבל כשהרחקנו במעלה הנהר, נחשפו בפנינו פרטים נוספים, קרובים יותר. במיוחד שעשע אותנו עיטם צעיר אחד, שבמקום לעמוד על קצה צמרת ענף, קרטע וכרכר בצורה מגושמת על גדת הנהר הסמוכה אלינו, וזכה מאתנו לכינוי החיבה "ברווז הים של שטלר".
מנהר ז'ופנובה אמורים היינו לבקר במפרץ בצ'ווינסקאיה (Bechevinskaya bay), שבו היה בסיס הצוללות השמור ביותר של הצי הרוסי בימי המלחמה הקרה. לאחר נפילת ברית המועצות הבסיס ננטש לחלוטין והיום הוא רק אתר היסטורי נידח. אף על פי כן, לא קיבלנו היתר לבקר במקום ולצערנו נאלצנו לוותר על פיסת ההיסטוריה הזו במסענו הנוכחי.
בשעת הערב נכנסה ה-Spirit למפרץ אוואצ'ה (Avacha Bay) רחב הידיים, ואל הנמל של פטרופבלובסק-קמצ'טינסקי, בירת מחוז קמצ'טקה והעיר עם השם המסובך ביותר שביקרתי בה מעודי. להבדיל מאנדיר, פטרופבלובסק היא עיר מטופחת יותר, ומשתלבת טוב יותר עם הטבע שסביבה. בהיותה משכנו של נמל התעופה הגדול של המחוז, ובהיות המחוז יעד תיירות שנחשף בשנים האחרונות ותפס תאוצה משמעותית, בירת המחוז הפכה למוקד עלייה לרגל עבור תיירים הרפתקניים במיוחד, שמגיעים למזרח הרחוק ביותר בשביל לגלות את הקסם שלו.
מפטרופבלובסק אפשר לצאת למספר רב של טיולים לאטרקציות מקומיות, כגון אגם קוריל המאפשר מפגש קרוב עם דובים חומים הצדים דגי סלמון, טיפוס להרי געש פעילים, ראפטינג בנהרות שוצפים ועוד. אבל ללא ספק גולת הכותרת ואתר התיירות המבוקש ביותר במחוז הוא עמק הגייזרים של קמצ'טקה. זהו אתר מורשת עולמי של ארגון אונסק"ו, והריכוז השני הכי גבוה בעולם של גייזרים, אחרי פארק ילוסטון בארה"ב. העמק נגיש במסוקים בלבד, והטיסה במסוק היא חוויה בפני עצמה. מסלול הטיסה לקח אותנו דרך פסגות של הרי געש פעילים, מבט מקרוב על הלוע המעשן, מורדות מושלגים, צוקים דרמטיים ויערות רחבי ידיים. לאחר שנחתנו בלבו של העמק, חזינו בהתפרצויות גייזרים מסוגים שונים, במגוון צבעים, ריחות ועוצמות, נופים שלא מהעולם הזה. ואפילו התמזל מזלנו, ודוב חום אחרון הגיע לבקר, ממרחק בטוח לרווחת כל הנוגעים בדבר.
במהלך הטיסה חזרה הבטתי מחלון המסוק הרוסי המיושן אל המרחבים האינסופיים של קמצ'טקה, בין פסגות הרים ליערות רחבי ידיים וארץ של נהרות, והתמלאתי באופטימיות מחודשת. בניגוד למחוזות הפסולת ושאריות המתכת שהשאירה מאחור הפרסטרויקה, נגלתה לפני גם ארץ רחבת ידיים בראשיתית ובתולית, של טבע קסום, אוכלוסייה מקומית דלילה, של הרים, נהרות וציפורים – כמו שארץ כזו אמורה להישאר. ארץ של דובים.
* אמיר גור, ביולוג ימי ומנהל מחלקת שייט וצלילה בחברה הגיאוגרפית