חוויית הסקי הראשונה בחיי הייתה טראומטית. היא הייתה מספיק טראומטית כדי שלא אעשה שוב סקי בחיי. למעשה, היא הייתה ממש האילוסטרציה לכותרת המסה המבריקה של דייויד פוסטר וואלאס: משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.
הייתי נער, תיכוניסט במשלחת ספורט לארה"ב ולקנדה. בסוף השבוע התארחנו (בזוגות) בבתיהן של משפחות קנדיות חביבות כמו שרק משפחות קנדיות יכולות להיות. ביום החופשי החליטה המשפחה שאירחה אותי ואת אחד מחבריי לקחת אותנו לסקי. נשמע נפלא, רק שמעולם לא עשיתי סקי קודם לכן, אלא אם אתם קוראים לדבר הזה שעושים עם שקיות ניילון בחרמון "סקי".
בשלב מוקדם מאס החבר באזור המיועד לגולשים מתחילים וסחב אותי למעלה. לו עוד היה איזה בסיס מקצועי להיאחז בי, לי – כלום. רק ביטחון מופרז והיעדר פחד משונה. כך הגענו למעלה ההר והתחלנו לגלוש במורדותיו.
אני לא יודע באיזה צבע סומן המסלול שבו גלשנו (מסלולי סקי מסומנים בצבעים על פי דרגת הקושי שלהם). אני רק זוכר שבשלב מסוים הייתה במסלול פנייה חדה שתפסה אותי בהפתעה מוחלטת. אני זוכר שורה ארוכה ומעורפלת של גולשים קנדים, שעצרו לפני הפנייה המסוכנת. אני זוכר אותם מביטים בי בהשתאות בעודי חולף על פניהם בטיסה נמוכה בדרך להתרסקות.
החוויה הזו לא לימדה אותי לקח. כמה שנים אחר כך, בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, נסעתי לברילוצ'ה שבארגנטינה (למעשה, חזרתי לברילוצ'ה שבארגנטינה) לשבוע סקי. אבל סקי כבר לא עשה לי את זה. רציתי סנואובורד. הרציונל היה פשוט: סקי אוכל ללמוד גם בגיל 50. סנואובורד זה עכשיו או לעולם לא.
עם אותם ביטחון מופרז והיעדר פחד עליתי אל הסרו קתדרל, אתר הסקי הפופולרי המקומי, לשבוע שכולו שרשרת נפילות מתמשכת שרק השוקולטריות והסטייקיות של ברילוצ'ה הצליחו לעמם את כאבן. אני משוכנע למדי שבשלב מסוים גם סדקתי את עצם הזנב – שהיא, כמובן, שריד מיותר מהימים שבהם היינו קופים, ושכל תכליתה המודרנית היא לגרום לך כאב כשאתה נופל עם הסנואובורד.
מובן מאליו שגם בחופשת הסקי הבאה שלי לא למדתי את הלקח, ושוב עליתי להר (הפעם בחבל הטירול שבאוסטריה) בלי הדרכה, בלי פחד ובלי היגיון. אני לא זוכר הרבה מהחוויה, אבל מקורות יודעי דבר (החברים שלי) מספרים שביום האחרון כבר לא היה לי כוח לעלות להר.
נפלתי חזק
עם ההיסטוריה הבעייתית הזו, וממרומי גילי ה"עדיין מספיק צעיר לסנואובורד, כבר לא ילד שחושב שהוא יודע הכל", קיוויתי לנצל את חופשת הסקי בקלאב מד פייסי ולנדרי (Peisey Vallandry) שבצרפת כדי לתקן את עוולות העבר, ליהנות משיעורי סקי מסודרים, להשתלט על כל הטכניקות שעד עתה ריחפתי מעליהן כמו קופץ סקי במשחקי החורף בסוצ'י.
ובכן, לא. ביום הראשון התייצבתי לשיעור עם הקבוצה אליה שיבצתי את עצמי. ירדתי מהרכבל בחוסר האלגנטיות האופייני לכל מי שהתחבר לסנואובורד אבל שכח איך יורדים איתו מהרכבל (טיפ: תצמידו את הרגל החופשית לביינד, הסנדל שתופס את הנעל), וגיליתי שיש לי בעיה ברצועה. התיישבתי בשלג וטיפלתי בבעיה. כשהרמתי את הראש, הקבוצה כבר לא הייתה שם.
אני רוצה להגן על אחריותם המקצועית של מדריכי קלאב מד ולהניח שזה היה מקרה חריג, שהיו נסיבות מקלות (מישהו בקבוצה שלי טען בתוקף שראה אותי ממשיך אל המעלית הבאה – כנראה שהותרתי רושם של גולש מיומן במיוחד), שכל מה שאתה צריך כדי שזה לא יקרה זה מישהו בקבוצה שיכיר אותך (ולא יחשוב שהמשכת אל המעלית הבאה), שזה לא יכול לקרות לגולש מתחיל (הם לא מגיעים לאזור הזה), שאתה לא באמת לבד באתר סקי מסודר ושתמיד אפשר לחזור עם הרכבל למטה. כל זה לא משנה את העובדה שהחמצתי את הדרכת הסקי שלי כבר מתחילתה, ושוב מצאתי את עצמי גולש כמו הנער בן ה-16 שהייתי: בלי עזרה, בלי הדרכה, ובלי שום סיכוי לגמור את זה עם מספר חד-ספרתי של נפילות על הישבן. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני בחור כזה שצריך ללמוד הכל על בשרי. לא חשבתי שהיא התכוונה לזה פשוטו כמשמעו.
מצד שני, ככה זה בסקי (וביתר שאת בסנואובורד). אם עדיין לא התנסיתם בסקי, בואו נשים את זה על השולחן ונגמור עם זה: אתם הולכים ליפול. אין שום דרך לייפות את זה - אתם הולכים ליפול, וזה יהיה כואב. אתם לא יכולים לשלוט בהתממשות התסריט הזה – זה יקרה – אלא רק בתוצאות שלו. ככל שתהיו זהירים ואיטיים יותר, כך הנפילות יהיו פחות פתאומיות ויותר רכות. אבל הן יהיו שם. זה בלתי נמנע, רבותיי. אין שום דבר נורמלי במעבר מהליכה טבעית (גוף פונה קדימה, כף רגל אחת מובילה את השנייה בקצב אחיד) לגלישה בסנואובורד (הגוף נוטה ב-90 מעלות לכיוון ההתקדמות, שתי כפות הרגליים הופכות ללוח אחד שדוהר במהירות הולכת וגוברת). תוסיפו לזה אבזור מסורבל ברמת איירון מן שמוציא אותך לחלוטין מאיזון, ותקבלו את התרחיש הבלתי נמנע שבו אתם נופלים שוב ושוב. ושוב.
וזה לא קשור לרמת הגלישה שלך. יש הבדל מובהק בנפילות בין גולשים מתחילים למתקדמים, אבל כולם נופלים. ההבדל הוא רק בכמות ובאיכות. ככל שאתה קרוב יותר לרמת הגולש המתחיל, כך הנפילות שלך רבות יותר. עד שאתה בכלל מתחיל לתפוס את הטכניקה שתאפשר לך להתקדם, לפנות ולעצור, אתה נופל כל כך הרבה פעמים וכבר מתחיל להטיל ספק בכך שהאופציה של התקדמות בשלג בכלל קיימת.
מנגד, כשאתה גולש מתחיל, הנפילות קלות יותר. הן מתרחשות במהירות איטית, ואתה לרוב יכול לצפות אותן ולהתכונן לבואן. הנפילות הקשות באמת שמורות למתקדמים ולמנוסים, אלו שכבר מרשים לעצמם לקחת סיכונים במדרונות תלולים ובמהירויות מסחררות. עם הביטחון באות התאונות. זו חרב הפיפיות של הסקי: כשאתה מתחיל, אתה נופל הרבה; כשאתה מנוסה, אתה נופל חזק. מה שבטוח – אתה תמיד נופל.
נפילות הן חלק כל כך טבעי מהגלישה, עד שמראות של אנשים מוטלים בשלג ללא תנועה מתקבלים באתרי סקי באדישות מוחלטת. מראה דומה בכביש, נניח, היה הופך לפקק המוני של סועדים וסקרנים. בסקי, לעומת זאת, אירוע כזה לא נתפס כעניין שצריך לקלקל למישהו את החופשה. לא פעם, בעודי שרוע על השלג בפוזת איתי-שכטר-מביים-פאול, תהיתי מה יקרה אם אפול ואאבד הכרה. אני די בטוח שהראשון שבכלל יבחין בכך יהיה הזאב שיצא מהעצים לרחרח את הגופה.
רוצים סקי? תתחילו לעבוד
מצד שני, פציעה לא נראית כמו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בחופשת סקי בקלאב מד. למען האמת, פציעה היא בדיוק מה שעומד בינך לבין הפיכת חופשת הסקי מחופשה על הנייר למשהו שראוי לתואר הזה. בואו נודה באמת: המושג "חופשת סקי" הוא בלוף. זאת לא חופשה. זאת עבודה. אתה קם לפני השמש, מתייצב בחוץ בקור כלבים, מהר מאוד מתחיל להזיע מרוב מאמץ, יוצא להפסקה קצובה, חוזר לעבוד, ובסוף היום מדדה אל המיטה עם שרירים תפוסים ואיברים חבולים. במשך חצי היום שבו הצלחתי להצטרף לקבוצת הדרכה לא קיבלתי אפילו הפסקת פיפי, שלא לדבר על סיגריה. לא ראיתי את המדריך שותה מים אפילו פעם אחת. אף אחד מאתנו לא שתה. אפילו במסעות בטירונות עושים הפסקת מימייה אחרי כמה קילומטרים. חופשה? הצחקתם אותי. בחופשה אני נח.
חבל. אם הייתי עושה פחות סקי – נניח, מביים פציעה ביום הראשון וצולע בחזרה למלון המחומם – הייתי יכול ליהנות יותר מהשפע שמציע קלאב מד. וכשאני מדבר על שפע, אני מדבר בעיקר על אוכל.
אין חלוקה בין הארוחות בקלאב מד. כלומר, יש איזו הבחנה ביניהן, אבל זה נראה מלאכותי למדי. ארוחת הבוקר מתמזגת לתוך הקרואסונים של אחרי ארוחת הבוקר שממתינים לך בצאתך לאתר, שמתחלפים בנקניקיות וכריכי כבד עוף שמלווים אותך בדרך לארוחת הצהריים, שהופכים לעוגות ופנקייקים אחר הצהריים, כדי לפתוח את התיאבון לקראת ארוחת הערב, שמקדימה את הבר הפתוח שמחכה לך בלילה. כל זה נשען על בופה עצום שמציע פחות או יותר הכל: לחמים, מאפים, פשטידות, פסטות, פיצות, דגים, מאכלי ים, מרקים, ביצים, פירות, ירקות, כרעי עוף, נתחי בקר, סטייקים, המבורגרים, נקניקיות, בייקון, גבינות לבנות, גבינות צהובות, גבינות כחולות, גבינות מסריחות. והכל טובע בסנגריה, יין חם, יין קר, בירה, וויסקי, קוקטיילים אלכוהוליים, מכונות שתייה קלה, מכונות אספרסו, ובר קינוחים בסדר גודל של חמש גלידריות. זה הזכיר לי תגובה צרפתית שכיחה לפיגועים שאירעו לפני חודש בפריז: אתם תאיימו בטרור ואנחנו נמשיך לשתות שמפניה. הצרפתים אוהבים להיאחז בחיים הטובים, וקלאב מד נותן לפילוסופיה הזאת ביטוי עז במדיניות "אכול ושתה כי מחר נשבור צלע בסקי".
איכשהו, ההאבסה הזאת גם עוברת הרבה יותר חלק כשאתה נמצא בקלאב מד באלפים ולא בהכל כלול באנטליה. אולי זה קשור לתפאורה (בקתות עץ, הרים מושלגים, אירופאים אופנתיים, קלאס צרפתי), ואולי זה פשוט בגלל שבניגוד למרבית חופשות הכל כלול, שמציעות הדוניזם נטול עכבות, כאן אתה באמת עובד בשביל הארוחה שלך.
לא בכדי הזכרתי בתחילת הכתבה את המסה של דייויד פוסטר וואלאס על השיט בקריביים. החוויה של וואלאס על ספינת התענוגות מזכירה להפליא את זו שמציע קלאב מד – חוויה שמבוססת על "נחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה", כפי שכתב וואלאס. קלאב מד אמנם לא מגיע לרמות הריצוי המופרכות של שיט התענוגות, אבל הוא משייט באותו אוקיאנוס. אנשי קלאב מד יצאו מגדרם כדי שיהיה לכם טוב. וזה לא פשוט לעיכול כמו שזה נשמע. לא לחינם נקראת המסה ההיא של פוסטר וואלאס "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם".
אבל באווירת העינוג הכמעט-בלתי-אפשרית הזאת, שלפעמים מאיימת לקבור אותך חיים תחת הררים של חיוכים ובופה פתוח, הבחנתי בתופעה מעניינת. אחד הדברים הבולטים במסגרת האובר-שירותיות של קלאב מד הוא מחוות השלום. אתה לא יכול לחלוף על פני עובד בקלאב מד – ממנהלת המלון ועד החדרנית – מבלי שהוא יברך אותך ב"בונז'ור". זה לא (לפחות, לא רק) אקט טבעי של נחמדות, אלא חובה מקצועית. כמו שבצבא אתה מצדיע לקצין בכיר החולף על פניך – והוא נאלץ להצדיע בחזרה. בצבא, אגב, נהוג לומר ש"ההצדעה היא אמירת שלום". בדיוק כמו הקשקוש הצה"לי ההוא, גם להגיד שהבונז'ור הוא אמירת שלום יהיה סיסמה ריקה.
אבל לריבוי הבונז'ור יש השלכה משעשעת; בגלל שאמירת השלום היא כל כך מיידית ואוטומטית, עד שהיא לא משאירה זמן לבחון אם המברך לשלום הוא עובד או אורח, נוצר מצב שבו כולם אומרים לכולם "בונז'ור" כל הזמן. מהר מאוד אתה אומר (ועונה) "בונז'ור" לא רק לעובדי קלאב מד, אלא גם לתיירים כמוך, עמיתים לחופשה. אתה לא חייב להגיד שלום, הם לא חייבים להגיד שלום, אבל אתם אומרים שלום, כי כולם אומרים שלום. ואתה אומר שלום לבריטי בחדר הסקי בבוקר, וליפנית במעלית בצהריים, ולצרפתייה ברכבל לפנות ערב, ולרוסי בבר בלילה. כולם אומרים "בונז'ור", כולם מחייכים. ואתם יודעים מה? זה מקסים.
השאלות החשובות
מה יש בקלאב? חדרים מרווחים עם מרפסות שמש (בהצלחה בלתפוס שמש); חדר אוכל עם בופה מוגזם; שתי מסעדות; בר משקאות; מועדון משחקים; במת הופעות (ויש כל ערב הופעות); מועדון לאפרה-סקי; ספא עם טיפולים ועיסויים; חדר כושר; בריכה מקורה ובריכה חיצונית מחוממת; סאונה רטובה, סאונה יבשה וחמאם טורקי (אבל איפה הג'קוזי, איפה?); חנות (שמוכרת ציוד סקי וחורף לצד מזכרות של קלאב מד); חדר סקי (שבו תקבלו את הציוד הבסיסי הדרוש לכם: נעלי סקי, נעלי סנואובורד, מגלשיים, מוטות, סנואובורד וקסדה); והכי חשוב – יציאה מהמלון לאתר. וכל מי שגרר פעם בורד או השתרך עם נעלי סקי בדרך לאתר, יודע עד כמה היתרון הזה משמעותי.
מה יש באתר? מדובר באחד מאתרי הסקי הגדולים בעולם: שני סנופארקים, שלושה אתרים, 425 ק"מ בסה"כ, 70% מתוכם בגובה של יותר מ-2,000 מטר (ועד 3,250 מטר), 139 מעליות, 579 תותחי שלג, 12 מסלולים ירוקים, 132 כחולים, 65 אדומים, 37 שחורים, וחצי צינור אחד.
מה עושים עם הילדים? הם יוכלו ליהנות במועדון הילדים. ב"פטיט קלאב" (ילדים בני שנתיים עד שלוש) ישמרו עליהם, ב"מיני קלאב" (בני 4-10) גם ייקחו אותם ללימודי סקי, וב"קלאב מד פסוורלד" (עד גיל 17) ידאגו להם לשיעורי סקי ושאר פעילויות המתואמות לגילם. קלאב מד עורך מדי פעם חופשות מותאמות לישראלים, בהן כל הילדים זוכים גם להדרכה בעברית, ומומלץ לבדוק מתי זה קורה (השנה – בפורים).
כמה זמן נמשכת עונת הסקי? השנה נפתחה העונה ב-13 בדצמבר (בדיוק בשבוע בו ביקרתי. יתרון: הצפיפות נמוכה. חסרון: גם השלג), והיא תסתיים ב-24 באפריל.
מה צריך להביא? בגדי סקי (מעיל, חולצה תרמית, כובע, צעיף, כפפות, גטקעס, טייטס – בקיצור, כל מה שמחמם אתכם); בגדים חמים; משקפי שמש; משקפי סקי; תיק קטן לגלישה (ואם זה שלוקר, בכלל טוב); נעליים להליכה בשלג (אם רוצים להסתובב בעיירה); ויכולת להכיל את מתקפת החיוכים של הקלאב.
כמה זה עולה? הו. ובכן, זול זה לא: 2,000-2,400 אירו לאדם (בתאריכים מסוימים קלאב מד מעניק שהות חינם לילדים עד גיל 4 והנחה לילדים עד גיל 11). מצד אחד, תוכלו למצוא אלטרנטיבות או להרכיב בעצמכם חבילה זולה יותר די בקלות. מצד שני, היא לא תיהנה מהיתרונות של הקלאב: גישה ישירה לאתר, הדרכה ברמה גבוהה, ושחיתות קולינארית. האם זה שווה את המחיר? לא יודע. בדבר אחד אני בטוח: בניגוד לדייויד פוסטר וואלאס, חופשת הסקי שלי הייתה משהו כיפי באמת שהייתי שמח לחזור עליו כבר מחר.
* הכותב היה אורח קלאב מד