הרגע המיוחל הגיע. אחרי שלוש שנים של שירות צבאי בפלח"ן צנחנים, ודילמות מוסריות שחווה בעת שירותו בשטחים בתקופת אינתיפדת אל-אקצה, בן סלע, חובב הטבע המושבע מהיישוב קורנית בצפון, השתחרר. הוא החליט ללכת בעקבות חלומותיו ויצא למסע ברחבי העולם, עד שנקרא לדגל, לשירות מילואים במלחמת לבנון השנייה. בעודו מתכננן מסע רכיבת על סוסים בשביל "חוצה ישראל" קיבל "צו 8" ושם, באוגוסט 2006, נפגע מטיל נ"ט. שיירת חיזבאללה שיגרה את הטיל הישר לתוך הבניין בו שהו בן וחבריו בכפר דבל בדרום לבנון, בן נפצע קשה, צוות החילוץ התעכב וחמש שעות לאחר מכן נפטר בן מפצעיו, כשהוא בן 24, רגע לפני שהשיירה הצליחה להגיע לשטח ישראל.
יהודית ויוסי, הוריו האבלים, לא היו בטוחים כיצד ממשיכים מפה, אבל אז הגיע לידם יומן המסעות של בנם בן. "בסוף היומן הוא כותב: 'אני ממשיך בדרך שאני רוצה בה ומאמין בה, הדרך שלי להגשים חלומות, להגשים את עצמי ולהיות מאושר'", מספרת אימו יהודית, "אחרי כשלוש שנים. החלטנו לקחת את המשפט הזה כצוואה. אם עד אותו יום הראש היה מה שכיוון את צעדינו בחיים, החלטנו שמעכשיו הלב יכוון אותנו. היום, אחת הדרכים לזכור אותו זה לצאת למסעות בעקבותיו".
"צריכים לחוות את חוויות הילדים שלנו כדי להבינם בעודם בחיים"
"כשהוא השתחרר הוא ברח אל העולם. הוא טס להודו ושם פגש חבר ילדות, אבישי", יהודית מספרת, "הם החליטו לצאת למסע סוסים במונגוליה: קנו שלושה סוסים – שניים לרכיבה ואחד שיישא את הציוד ויצאו למסע של 34 ימים ו-1,000 קילומטר. הם ישנו באוהלים והכינו לעצמם פיתות כל ערב כדי שיהיה אוכל. ממש מסע הישרדות. ביום השנה של בן, אבישי הראה מצגת שהכין על הטיול לכל תושבי היישוב ותיאר את החוויות. ומאז מדי שנה חבר'ה שמשתחררים נוסעים למסע בעקבות בן".
באוגוסט 2012 החליטו הוריו של בן, יהודית ויוסי, לצאת למסע למונגוליה בעקבות בנם, בהדרכתו של אבישי, יחד עם גדעון, חבר ילדות נוסף, אחותה של יהודית ובעלה. הם החלו באותו גסטהאוס פשוט, אכלו באותן המסעדות והמשיכו לאותו טיול הישרדות בשטח. יהודית למדה לרכב על סוסים והם יצאו לדרך. "במשך עשרה ימים עשינו חלק מהמסלול בג'יפים ובחלקו השני רכבנו על סוסים. ישנו באוהלים והתקלחנו עם מטליות לחות. היינו קמים בבוקר עם שכבת קרח על האוהלים. כל ערב מול המדורה מדברים על בן, קוראים קטעים מהיומן שלו. פשוט הלכנו בעקבותיו. היום אני מבינה שאנחנו צריכים להקשיב לילדים שלנו, לקבל אותם ולנסות לחוות את החוויות שלהם כדי להבין אותם כשהם עודם בחיים", יהודית אומרת.
"בחיים לא הייתי חושבת לעשות טיולים כאלה", היא מודה, "כשיורד גשם בחוץ אני לא מעיזה להוציא את האף שלי החוצה, אלא אם אני מכוסה כולי ואוחזת במטריה. וגם טיולים בחוץ מבחינתי היו בבית מלון עם מינימום ארבעה כוכבים. שם לעומת זאת, יום אחד ירד גשם זלעפות מהבוקר לאורך כל היום, בדיוק כמו שהוא תיאר ביומן. רכבתי על הסוס מאושרת עד הגג, שמחתי שאני חווה את זה, את מה שהוא חווה".
מי שיבקר ביישוב קורנית יוכל לבקר גם ב"דרך של בן", פארק ומצפור על רכס הר שכניה שהקימו לזכרו הוריו. לאורך הפארק ציוני דרך המבטאים את רוחו של בן, כמו גבעה ועליה שבשבת שבראשה מתנשא סוס, וממנה יוצאים חיצים המופנים לכיוון הארצות שטייל בהן. "המטרה הייתה שכל מי שיגיע לשם, גם אם לא הכיר את בן יצליח להבין מי הוא היה", יהודית מסבירה.
לגבי טיולים בעקבותיו בעתיד היא עדיין לא יכולה להתחייב אבל בהחלט מצליחה לסכם את השינוי שהביא מותו של בנה האהוב ולמצוא בו גם את הנקודות החיוביות. "יש חיים לפני ויש חיים אחרי והחיים אחרי. החיים של אחרי מלווים בכאב בלתי נסבל שמלווה אותנו בכל נשימה. הדמעות חונקות את גרוני גם עכשיו שאני מדברת על זה. אבל נחשפנו לאנשים מדהימים, לארץ ישראל יפה ולחוויות שלא היינו חווים אותם בשום מצב אחר".
