כבר עברו יותר מ-40 שנה מאז שיצחק רבין כינה את היורדים מישראל "נפולת של נמושות". יותר מ-40 שנה שבמהלכן איבדנו לא רק את רבין, אלא גם עוד כמה עשרות אלפי ישראלים שלא לקחו את המנוח ללב והחליטו להעתיק את חייהם לחו"ל. באוגוסט האחרון הכריזה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי אחרי שנים של ירידה בשיעור ההגירה מישראל, 2015 סימנה היפוך במגמה – והירידה מהארץ רשמה שיא של שש שנים (לצד המשך מגמת הירידה בעלייה לישראל, שנמשכת מאז 2012 ושרשמה שפל של 12 שנים).
בכנס ה-IAC (Israeli American Council, המועצה הישראלית-אמריקאית) שנערך בנובמבר האחרון בוושינגטון די-סי אי אפשר היה לאתר כל רמז לרגשי נחיתות. אם מישהו עדיין רואה בישראלים החיים בארה"ב נפולת של נמושות, כנראה אף אחד לא סיפר להם על זה. ההפך הוא הנכון: הגאווה הישראלית מילאה את הפאנלים כאילו מדובר בפרויקט בחסות משרד ההסברה. אלפי האנשים שגדשו את מרכז הכנסים בבירה לא רואים בעצמם ישראלים שנקרעו מחבלי הטבור של המולדת; הם רק לוויינים שסובבים את חללית האם הציונית. גם אם אין להם שום כוונה לחזור אליה.
"הטעות הכי גדולה היתה שפעם, כשישראלי היה נכנס לאירוע בארה"ב, הוא הפך להיות מטרה", אומר לי מנכ"ל הארגון, שהם ניקולט. "כמו שמכרו לך מוצר, ניסו למכור לך חבילת הטבות לישראל. מה זה יצר? אנשים לא רצו להיכנס לחדר. זה יצר אנטגוניזם, ונכשל. זה גרם להתרחקות של ישראלים, כי זה נגע לנו בדיוק בנקודה הכואבת: של 'אתם לא בסדר'". וזה בדיוק מה שמבקש ה-IAC לשנות: להוכיח שלהיות ישראלי-אמריקאי זה בסדר, להראות שאפשר לאהוב את תל אביב גם מלוס אנג'לס, ולהציג גאווה ישראלית בפורמט אמריקאי – כלומר, בענק.
אין ישראליות בלי יהדות
זו כהונתו השנייה של ניקולט כמנכ"ל ה-IAC. הסיפור שלו, הוא אומר, הוא סיפורם של רוב החברים בארגון. הוא נולד באבן יהודה, שירת כקצין בסיירת הצנחנים, והגיע לארה"ב ב-2000 במסגרת מלגת לימודים. זה היה אמור להסתיים אחרי שנה, אבל תפח לתואר ראשון, תואר שני, "רק הג'וב הזה, ואז פתאום אתה מתחיל לעשות כסף – והשאר היסטוריה". ב-2007 היה ניקולט שותף להקמת הארגון וכיהן כמנכ"ל, וב-2014 חזר לקדנציה שנייה בתפקיד.
הקדנציה הזאת תופסת את ניקולט במה שהוא רואה כנקודת מפתח בהתנהלות האנושית. "הסיפור של הקהילה חוזר ובגדול", הוא אומר, "ושם אנחנו נמצאים". את תפקידו הוא תופס כבונה קהילה, מי שמבקש לחבר יחד את הישראלים שחיים במדינה של 323 מיליון בני אדם אבל מרגישים לגמרי לבד. "ארה"ב זה מקום מאוד בודד", אומר ניקולט. "אין לך חברים כמו בישראל, אין לך את המשפחה. הדבר הבנאלי הזה, שיש אותו בישראל – אין לנו אותו פה".
את החיבור מבקש ה-IAC לעשות באמצעות "הזהות הישראלית", מושג חמקמק שגם אחרי שלושה ימים בכנס אני מתקשה לעמוד במדויק על טיבו – אולי משום שניקולט עצמו הוא אדם שנזהר מהגדרות ("זה מה שהפיל את הקהילה היהודית-אמריקאית"), וכמוהו גם הארגון שפותח את הדלת לכל אדם ומדיר רגליים מעיסוק פומבי בסוגיות שנויות במחלוקת כמו פוליטיקה ישראלית, נישואי תערובת או "מיהו יהודי".
היסוד המובהק מכולם בזהות הישראלית שמציג ה-IAC הוא השפה. באולם הכנסים העברית מדוברת כאילו הוא מתקיים בגני התערוכה, וגם הסטודנטים איתם אני משוחח – רובם ילידי ישראל שעזבו אותה בגיל צעיר מאוד – מציינים את הרצון לדבר עברית עם אנשים אחרים כצורך של ממש אשר ה-IAC נתן לו מענה.
מרכיב אחר, שעליו מושם עיקר הדגש ב-IAC, הוא התרבות. ביום שבו נפתח הכנס נערך אירוע "שישי ישראלי" (פרויקט שמתקיים בסניפי הארגון ואין לו קשר לקמפיין שרץ בישראל ב-2014) שכולל קידוש, הופעה של צמד רעים ואווירת ידישקייט מפתיעה לנוכח הרוב החילוני המוחלט בקרב באי הכנס – אבל ניקולט מבהיר שלא כך נראה ערב "שישי ישראלי" שגרתי בקהילה. "לא בכל מקום עושים את זה ביום שישי, והרבה פעמים יש להקה, ושרים רמי קליינשטיין, וטקסטים של לאה גולדברג, ומבשלים ביחד, וכל החוויה היא מאוד ישראלית. המעניין הוא שיותר ויותר יהודים-אמריקאים מגיעים לאירועים האלה".
ועם זאת, מבהיר ניקולט, היהדות היא חלק חשוב במרכיב הזהות הישראלית של הארגון. "אני מאמין בחיבור של היהדות כתרבות. בישראל אתה קם בבוקר ויודע שהיום יום שישי או שבת. פה אין את זה. אז אם אתה לא עושה את זה בכוח, איך אתה מייצר את החיבור הזה? היהדות חייבת להיות חלק מהזהות, במיוחד לדור הצעיר".
מעבר לזה, ניקולט מאמין שהישראליות בארה"ב לא יכולה להתקיים בלי המרכיב היהודי, ומזכיר את שיעורי נישואי התערובת בקרב ישראלים-אמריקאים הגבוהים בהרבה מאשר בקרב יהודים-אמריקאים. אבל את ה-IAC הוא בוחר לנווט בנתיב נפרד מזה של הקהילה היהודית בארה"ב, אשר קורסת לטענתו: "סטטיסטית, הקהילה מתמוססת, אז אני לא עולה על הרכבת הזאת. אני רוצה למצוא מסלול חדש".
אולם כשמדברים על התבוללות – תופעה הולכת וגדלה בקרב יהדות ארה"ב (58% נישואי תערובת לפי מחקר שפורסם ב-2016) – ניקולט נזהר. "יש לזה קונוטציה דתית", הוא מסביר, "ואנחנו ארגון שרוצה שגם נוצרים יהיו חלק ממנו יום אחד, שלא בודק אף אחד בציציות. זה לא מעניין אותי. זה לא באג'נדה. אבל אני חושב שהקשר לישראל ולישראליות מחזקת גם את הזהות היהודית. אנחנו מדברים על 'המשכיות יהודית', לא הולכים למקום השלילי של 'התבוללות'. אנחנו מדברים על איך להמשיך את הרצף הזה".
למה להם פוליטיקה עכשיו
מרכיב נוסף שמציין ניקולט בזהות הישראלית היא חיבור א-פוליטי לישראל. זה מפתיע לא רק משום שהרעיון של ישראלי שלא מביע עמדה פוליטית נשמע מופרך לאוזניים ישראליות, אלא גם משום שהפילנתרופ המרכזי מאחורי הארגון ומי שהקפיץ באופן משמעותי את מעמדו הוא שלדון אדלסון, הידוע כפטרונם של פוליטיקאים (מנתניהו ועד טראמפ). אבל ניקולט מבהיר שהשמירה על הא-פוליטיות בכל הנוגע לישראל היא מחויבת המציאות, שכן הקהילה הישראלית-אמריקאית מורכבת מחוגים פוליטיים שונים – בדיוק כמו החברה הישראלית. כדוגמה הוא מזכיר את חברי הדירקטוריון אשר מבקרים את מדינת ישראל מימין ומשמאל אבל תומכים בה ללא סייג. "הסוויץ' שהם עושים מהביקורת על ישראל לתמיכה בישראל הוא טבעי", אומר ניקולט, "וזאת מבחינתי הישראליות. זה בדיוק כמו בצבא: בתקופה של דרום לבנון ישבנו במלון צפון, וחלק אמרו שצריך להישאר בלבנון וחלק אמרו שלא, ובסוף כולם עלו לספארי ונכנסו למבצע. זה ישראליות".
אבל בישראליות לא משאירים את הדעות הפוליטיות מחוץ לחדר.
"אני לא אומר שלא צריך דיון. אני אומר שהוא לא תנאי לאהבת ישראל".
אתה לא חושב שישראלי בחו"ל כמעט מחויב להיות אדבוקט של המדינה?
"לעשות את זה – זה לא מובן מאליו. זה קשה להגר: אתה צריך ללמוד לדבר אמריקאית, להוציא רישיון נהיגה, לפרנס משפחה במערכת קפיטליסטית. אתה במלחמת קיום. האתגר שלי הוא לבוא ולהגיד לך: 'תקשיב, בזמן שאתה במלחמת קיום ורוצה להצליח, אל תשכח שאתה צריך לתת חינוך לילדים שלך ולהמשיך לחבר אותם לישראליות וליהדות, אל תשכח שיש לך מילואים לעשות למען מדינת ישראל כי היא צריכה אותך'".
ולמה שאעשה את זה אם החלטתי להגר מישראל?
"מבחינתי לכל יהודי יש מחויבות למדינה הזאת. כשהייתי קצין לא אמרו לי שאני מגן על ישראל, אמרו לי שאני מגן על היהודים. שאם קורה משהו ליהודי בכל מקום בעולם – המדינה ערבה לו. אם אתה מאמין בזה, אתה לא יכול להיות רק בצד שלוקח. אתה צריך להיות גם בצד שנותן".
במה זה מתבטא?
"בהתחלה זה התבטא בדברים הכי פשטניים ופשוטים. למשל, לצאת לרחובות כשיש מלחמה בישראל. היום זה עובר לרשתות החברתיות. אנחנו יודעים לשנע אנשים".
לפני שנתיים הקים הארגון את זרוע הפעולה הלוביסטית "IAC for Action". בניגוד לשדולת איפא"ק (ואולי כהמשך לה), ה-IAC מתמקד ברמת המדינות ופועל בעיקר נגד תנועת החרם העולמית. ניקולט מספר שישנם חוקים נגד ה-BDS ב-20 מדינות בארה"ב, אך הם לא נאכפים בגלל חוסר תקציב. "היום אנחנו הגוף היחיד שעושה מחקר. אנחנו אומרים למדינה: 'הבנק הזה מחרים שתי חברות ישראליות, יש חוק – תכניסו אותו לרשימה השחורה כדי שקרנות הפנסיה לא יעבדו איתו'". הישג השיא נרשם ביוני האחרון, כשהארגון הוביל את הוצאת תנועת ה-BDS מחוץ לחוק בנבאדה. "זה המקום שבו המבטא שלנו, שבדרך כלל נחשב לחיסרון, הופך ליתרון", מספר ניקולט. "פתאום זה נשמע אותנטי, זה לא אמריקאי – זה ישראלי שמספר על מה שקורה שם".
זכות השיבה
הישראלים-אמריקאים לא רואים בעצמם יורדים. רובם מסרבים לסגור באופן רשמי את הדלת לישראל. "בקהילה הישראלית-אמריקאית לא אומרים 'אני לעולם לא אחזור'", אומרת אורית מיצנר, מנהלת התכניות והחינוך בארגון. "אלה אנשים שהיגרו, הם יודעים שהאפשרות להגר חזרה תמיד קיימת". ה-IAC לא מתעסק באפשרות החזרה, אולם מתמודד עם ההשלכות שלה, ומיצנר מעידה שלא תמיד מדובר בהכחשה או בהדחקה – לעתים זו כמיהה אמיתית. "יש פה פצע", אומרת מיצנר, "והישראלים-אמריקאים חופרים בו. זו תחושה מאוד קשה. יש רגשות אשם. הם שואלים את עצמם שאלות: מה זה אומר עלי שאני חיה מחוץ לישראל - ולא רק בהקשר הציוני? איך אני חיה פה עם רגל אחת בחוץ? מה המסורת שאני מייצרת עבור הילדים שלי, שהם לא עם רגל אחת בחוץ אלא לגמרי פה? וזה המקום של ה-IAC".
מיצנר אחראית על מערך התכניות של ה-IAC שמלווה את חברי הקהילה מגיל צעיר: "קשת" לילדים הקטנים, המתמקדת בעיקר בחשיפה לעברית ולתרבות; "איתנים" לנוער, ששמה דגש על יזמות בהקשר ישראלי; "משלנו" לסטודנטים, העוסקת בפעילות פרו-ישראלית בקמפוסים ("אני לא מבקשת מהם להסביר למה ישראל היא לא מדינת אפרטהייד, אלא אומרת להם להראות ישראל אחרת"); ו"גוונים" המכשירה מנהיגים חברתיים בקהילות. לא רק שהפרישה הגילאית הזו יוצרת מצב שבו הארגון מלווה את הישראלי-אמריקאי לאורך התבגרותו ועוזר לו לעצב את זהותו; היא גם יוצרת מכנה משותף בתוך המשפחות והקהילות, כאשר בני המשפחה לוקחים חלק בפעילויות שונות סביב אותה זהות.
הקהילתיות של ה-IAC משמשת כקונטרה לדימוי ההוא של רבין ומספקת לחברי הקהילה העצמה וגאווה. גם בכנס משתקף הניסיון לייצר תדמית אחרת ולהציב על הבמה סיפורי הצלחה ישראלים-אמריקאים כמו הכלכלן פרופ' דן אריאלי והמוזיקאית זוכת הגראמי מירי בן ארי. "הייתי שמח לראות כאן בעתיד את דניאל כהנמן וגל גדות", אומר ניקולט.
אבל אפשר לקרוא את הסיפור הזה גם אחרת. הצלחת ה-IAC ביצירת הקהילה ובתחושת הגאווה שהוא מקנה לה פירושה הידוק השורשים של הישראלים-אמריקאים בארה"ב והמשך דחיקת רעיון השיבה לישראל. אם אני יכול להרוויח את החוויה הישראלית בעודי נהנה מהחיים האמריקאים, למה לעלות לישראל? במובן הזה, זו פעולה כמעט אנטי-ציונית – הגם שהיא נעשית בידי אנשים שאי אפשר בכלל להטיל ספק בפטריוטיות שלהם, ושנדמה כי האהבה שלהם לישראל עולה על זו של אנשים רבים שחיים בה.
"זו היתה הפרדיגמה פעם, היום מבינים שזה נון-סנס", אומר ניקולט. "אם מחר תקבל הצעת עבודה בחו"ל ותעבור זה הופך אותך לפחות ציוני? וחוץ מזה, זאת עובדה. לא התחלנו לפני 70 שנה כשמדינת ישראל קמה, קמנו לפני עשר שנים. והעובדה היא שהקהילה הישראלית התבוללה יותר, התרחקה יותר, לא היתה מאורגנת, והפרדיגמה הקודמת – 'תחזרו לישראל' – נכשלה כישלון חרוץ".
"זו הטעות שהקהילה היהודית עשתה", מסכימה מיצנר. "היא אמרה: הקהילה הישראלית צריכה לחיות בישראל, אז לא נתייחס אליה. אבל האנשים האלה לא גרים בישראל. אז או שאני מוותרת מראש ואומרת שאי אפשר להיות ישראלית מחוץ לישראל, או שאני אומרת: יש פה הזדמנות. יש פה ואקום גדול – בואו נמלא אותו בתוכן, במהות. כל עוד אתה פה – שתהיה לך הזדמנות לחוות את ישראל. אם אתה עוזב – שא ברכה. אבל כל עוד אתה כאן, אני רוצה לוודא שאתה הכי קרוב לזהות הישראלית שלך שאפשר".
הכותב היה אורח ה-IAC