כל מי שנוהג בישראל יודע עד כמה יכולה הנהיגה לתסכל: הפקקים, הצפצופים, הזיגזוגים, הקללות, הפיח והחניה (או יותר נכון המחסור בחניה) - ושלא לדבר על הסיכון ועל תאונות הדרכים. כמה נחמד היה יכול להיות לחיות במדינה – או לפחות בעיר – שאין אליה כניסה לכלי רכב ממונעים, ושאפשר ליהנות בה בכל ימי השנה, ולא רק ביום כיפור, מרחובות שקטים ופנויים. מסתבר שבלא מעט מקומות בעולם החלום הזה מתקיים במציאות, ואנחנו לוקחים אתכם למסע רגלי אל חלק מהיעדים בהם הכניסה למכוניות אסורה בהחלט.
ונציה, איטליה: כמו לפני ארבע מאות שנה
מהרגע שתכנסו לוונציה, העיר נטולת הרכבים הגדולה בעולם, תדרשו לבחור בין שתי אפשרויות: ללכת או לשוט. אפילו אופניים הם מראה נדיר בוונציה עמוסת המדרגות; העיר מורכבת ממעברים צרים ומתעלות מים, ולכן גם אם כניסת רכבים הייתה מותרת, אלה לא היו מגיעים רחוק. בכניסה לעיר תדרשו להותיר את רכבכם בחניוני ענק, שישמרו לכם על האוטו תמורת סכום מופקע ביורו, ולהיכנס רגלית.
חוץ מהפחתת הזיהום ומניעת פקקים, האיסור על כניסת רכבים משמר את תנועת הגונדולות הערה בתעלות בדיוק כפי שהתבצעה לפני מאות שנים, ומוסיף לתחושת החזרה בזמן המלווה את המבקרים בעיר.
איקיטוס, פרו: רק מהאוויר או מהמים
בצפון פרו, במעמקי יערות הגשם המקיפים את האמזונס, שוכנת איקיטוס. העיר מהווה בסיס יציאה נוח לטרקים אל תוככי הג'ונגלים הטרופיים הסובבים אותה, אבל היא מושכת אליה מבקרים רבים גם בזכות עצמה - וזאת למרות הקושי להגיע אליה.
זוהי למעשה העיר הגדולה בעולם שאין אליה גישה דרך היבשה; ללא כבישים וללא פסי רכבת, אל איקיטוס תוכלו להגיע רק באמצעות טיסה או בשייט על האמזונס. ייבוא המכוניות הסבוך והיקר הפך אותן למצרך נדיר מציאות באיקיטוס, ועיקר התנועה בעיר נעשית באמצעות קטנועים ותלת-אופנים ממונעים. באיקיטוס, כמו בערי אמזונס נוספות, תוכלו ליהנות משירות ה"מוטו טקסי" הפופולרי, בו נהג הקטנוע ירכיב אתכם מאחוריו וייקח אתכם תמורת תשלום זעום למחוז חפצכם.
שימלה, הודו: עיירת הנופש האקסקלוסיבית של הודו
שימלה, בירתה של הימצ'ל פרדש שבצפון הודו, לא נקבעה סתם כך כעיר הבירה: הבריטים השקיעו מאמצים רבים בטיפוחה של עיר ציורית למרגלות ההימלאיה, כזו שתספק להם מפלט מהחום של דלהי. היום מהווה שימלה אתר נופש של האליטה ההודית, ועיקר המבקרים בה הם אנשי ממשל, שחקנים ומפיקים מבוליווד שאוהבים להצטלם על רקע הנוף ההררי, כמו גם כל מי שנמנה - או מונה את עצמו - עם עשירי הודו.
הדרך היחידה להגיע לשימלה בלי ציוד לטיפוס הרים או נעלי הליכה טובות היא נסיעה ברכבת. זו עוצרת בכניסה לעיר, ומשם נכנס לתוקף האיסור המוחלט והמקיף על כל כלי הרכב, מכל סוג, להיכנס פנימה – שמטרתו היא שימור יוקרתה של שימלה.
כיוון שהליכה הינה הדרך היחידה לראות את העיר, ומכיוון שזו פרושה בשיפוע על פני ההר, מקומיים רבים עובדים כפורטרים – סבלים הנושאים על ראשם או כתפיהם את מזוודות ומטען המבקרים.
לה קומברסיטה, ארגטינה: רכבים זה לא טבעי
עיירה זו, הממוקמת במחוז קורדובה, דומה לקיבוץ לא רק בגודלה אלא גם בעיקרון עליו נבנתה – חיים חלוציים בקומונה. דור המייסדים ראה ב"חזרה לטבע" ובחיים קומונאליים ערכים חשובים, ובחר לבנות בקתות עץ צנועות, סביבן שתולים עצי אורן המשרים אווירה אירופאית.
כחלק מהחזון נמנעו המקימים מלבנות כביש גישה לעיירה, הממוקמת בגובה רב - וכל חומרי הבניין להקמת העיר הובאו על גבי חמורים. האידיאל הפך במהרה לגימיק תיירותי, וכיום ממותגת לה קומברסיטה כיעד לתיירות אקולוגית, והיא עמוסה במלונות ובתי-תה המתמחים במטבח מרכז אירופאי.
לפני כעשור הכריזה הרשות המקומית על העיר כ"עיירה להולכי רגל בלבד" בה לא תתאפשר כניסה לרכבים מכל סוג שהוא, אבל כיום כבר ניתן להגיע אליה עם רכבי שטח.
מדינה פס אל באלי, מרוקו: נראה אתכם מעבירים כאן מכונית
מדינה פס אל באלי, העיר העתיקה של פס, היא מתמודדת ראויה לתואר העיר נטולת הרכבים המאוכלסת ביותר בעולם. מאז שנבנתה העיר מוקפת החומה לפני יותר מאלף שנה, אמצעי התחבורה העיקרי בה - פרדים וחמורים - לא השתנה. הסיבה לכך היא שכמעט כל תשעת אלפים וחמש מאות הרחובות שבה אינם רחבים מספיק כדי שמכוניות, גם מכוניות סמארט קטנות, תעבורנה בהם. מצד שני, הצפיפות לא מפריעה למקומיים לרכב בכישרון רב על קטנועים בסמטאות העיר.
גם החלקים החדשים יותר שנבנו מחוץ לחומה בנויים כמבוך של סמטאות צרות, אולם בהם יש אפשרות לעבור עם רכב, לפחות לנהגים בעלי יכולות תמרון גבוהות מהממוצע. קחו בחשבון שהממשל המקומי מתכנן להרחיב בעתיד הקרוב סמטאות מסוימות, על מנת לאפשר תנועה של אמבולנסים ורכבי חירום נוספים. אם תכננתם ביקור, מוטב לעשות זאת בקרוב.
האי מקינאק, מישיגן, ארצות הברית: הנסיעה מותרת רק בכרכרה
בתוך אגם הורון הענק שוכן אי קטן, שתושביו התעקשו לשמר בו דרך חיים המאפיינת את המערב הפרוע. פרט לעיירה שנדמה כי נלקחה ממערבון קלאסי, הוכר רוב שטחו של האי מקינאק כפארק לאומי עוד במאה ה-19. הפארקים הירוקים, אשר כוללים עיצוב נוף אומנותי וגינון מוקפד וגדושים בהיסטוריה אינדיאנית ומורשת קרב אמריקאית, הם הסיבה לכך שכבר ב-1898 החליט הקונגרס האמריקאי כי יש לאסור את כניסתם של רכבים ממונעים למקינאק.
יש הטוענים גם כי האיסור נבע ממניעים ציניים יותר: לפי השמועה הרווחת באי, בוני הכרכרות המקומיים הקימו לובי חזק, ולחצו על השלטון המקומי כדי שזה ישפיע על הקונגרס למנוע כניסה של טכנולוגיות חדשות ומאיימות העשויות לפגוע בפרנסתם. על אף שכיום מותרת תנועת רכבי חירום ומפלסות שלג באי, לא ניתן להתווכח עם ההצלחה של המהלך - עד היום, פרט לאופניים, כלי התחבורה הפופולארי ביותר באי הוא הכרכרה.
האי סארק, אנגליה: הביטחון מעל הכל
דרומית לאנגליה וצפונית לצרפת ממוקם האי סארק, המרוחק מספיק משתי המדינות כדי שתיווצר בו תרבות ייחודית משלו. האי הירוק וההררי מרושת בשבילים צרים שלא מאפשרים מעבר של רכבים, ואחד מהיפים ביותר בהם, אם כי גם מהמסוכנים ביותר למעבר, הוא גשר המחבר בין שתי הפסגות הגבוהות באי.
הרעיון מאחורי מניעת כניסתם של רכבים והאיסור על מעברם של מטוסים במרחבו האווירי של האי סארק נובע מהיסטוריה ארוכה של איומים מצד פולשים חיצוניים. האיום האחרון היה ב-1990, כאשר מדען לפיזיקה גרעינית צרפתי שנטרפה עליו דעתו הכריז מלחמה על האי תוך שהוא מגיע לבדו, מצויד בנשק אוטומטי, כדי ליישם זאת. מה שמנע מהמדען המטורף ליישם את תוכניותיו, וממשיך עד היום למנוע מפולשים פוטנציאליים את האפשרות לכבוש את האי, היה המחסור בכלי רכב מקומיים שיכולים לשמש את האויב כאמצעי תחבורה באי.
אלא שעם הזמן, הממשל המקומי התיר לחקלאים לייבא לאי טרקטורים, ולקשישים ובעלי מוגבלויות להשתמש בקולנועיות חשמליות. כיום הנושא השנוי ביותר במחלוקת בקרב תושבי האי הוא הרעש שגורמים הטרקטורים – ככה זה כשמתרגלים לשקט.