אם הקיץ הקודם היה של איי יוון, וכל חברת תיירות שיווקה במרץ את האי "שלה" כחלופה המושלמת לטורקיה, העונה הנוכחית עומדת בסימן איי הים התיכון. זה התחיל בסיציליה ובמלטה, המשיך בסרדיניה (סרקו את הברקוד וקראו את הכתבה שפורסמה במדור זה בשבוע שעבר), והכוכב הבא הוא האי קורסיקה, השכן בדלת ממול של סרדיניה (12 קילומטרים בלבד מפרידים בין שני האיים). אבל בעוד האחרון שייך לאיטליה, קורסיקה הוא חלק מצרפת, וככזה יש לו יתרונות בלתי מבוטלים משלו.
קורסיקה אינו אי בלתי מוכר (כמה אלמוני יכול להיות האי שבו נולד נפוליאון?) - אבל החלק המוכר שלו הוא החלק הדרומי, ובו הבירה אז'אקסיו (Ajaccio) שבשפה הקורסית היא מכונה אצ'ו. זה החלק המקושר עם נפוליאון ועם אטרקציות נוספות, ועליו נכתב בעבר גם במוסף זה.
האי מחולק למעשה לשני חלקים, והם עד כדי כך נפרדים ושונים זה מזה שלכל אחד מהם בירה משלו. אז'אקסיו (אצ'ו) היא הבירה הדרומית, ואילו בירת החלק הצפוני היא בסטיה.
לאחרונה הולך וגובר העניין בחלק הצפוני, הפחות מוכר (La Balagne), שכן ישראלים, בניגוד לעמים אחרים שאוהבים לחזור בכל שנה אל בית הנופש הקבוע שלהם, הם עם תאב חידושים, שרוצה תמיד להגיע אל "הדבר הבא". אבל לא רק הם.
השנה, למשל, עבר הטור דה-פראנס לראשונה גם בקורסיקה, מזכיר לצרפתים ולעולם כולו שקורסיקה הוא חלק מצרפת, אחד מ-27 החבלים של המדינה. מירוץ האופניים חוגג השנה 100 שנים להיווסדו, והוא חגיגי ומושקע במיוחד. קורסיקה זכה בו לכבוד גדול - ההזנקה ושלושת הימים הראשונים התקיימו באי. הכבוד הזה אולי בא לפצות על כך שקורסיקה הוא החבל הכמעט יחידי של צרפת שה"טור" לא עבר בו עד כה. מי שרוצה, יוכל לראות בכך הכרזה פוליטית, ולכך נחזור בהמשך.
כובשים ושודדי ים
אישית, מצאתי את עצמי חומלת על שרירי הרגליים של רוכבי הטור דה פראנס, שכן הררי הוא קורסיקה עד מאוד. אמנם שריריהם החסונים מן הסתם לא יתרגשו מהעליות ומהסיבובים של הכבישים המפותלים, אבל הרגליים שלי, השונות מאוד מאלה שלהם, דאבו בעליות המרובות וחשו היטב את גרמי המדרגות המרובים בדרך אל הכנסייה או ה"סיטאדל" (מצודה) שממוקמת באופן טבעי בפסגה הכי גבוהה של כל כפר ועיר.
עם זאת, גם פדלאה כמוני מודה שהעליות הללו משתלמות בדרך כלל, שכן מלמעלה נשקפים נופים מרהיבים. מזמן לא ראיתי מפגשים מסעירים כאלה בין ים להר, בין מפרצים כחולים לחורש ירוק, כשבין לבין פזורים כפרים קטנים וכבישים צרים מתפתלים לאורך קו חוף פראי ומפורץ.
לא במקרה ממוקמים הכפרים הקטנים והיפים האלה בראשי ההרים. בשל מיקומו האסטרטגי של האי בלב הים התיכון, בצומת שבין אירופה לצפון אפריקה, חמדו אותו כובשים ושליטים רבים - קרתגים, רומאים, איטלקים, צרפתים - ובמשך מאות שנים ידע האי מלחמות, פלישות, כיבושים והתנגדויות, שלא לדבר על אין-ספור פשיטות של שודדי ים. התושבים המקומיים למדו בדרך הקשה שמי שגר ליד הים - רבים סיכוייו להיחטף ולהימכר לעבדות, ואם אלה הן האופציות, אז באמת מוטב לטפס על צלע ההר ולשתוק.
חלום העצמאות של קורסיקה בניגוד להם, הכובשים נשארו בחוף. הם בנו ערי נמל וביצרו אותן היטב בחומות ובמגדלי שמירה שנותרו עד היום. קאלבי (Calvi), היא דוגמה טובה לעיר כזו, שבנו הכובשים בני גנואה, שכבשו את קורסיקה במאה ה-13 ונשארו בה כ-500 שנה.
כיום זוהי עיירת חוף חיננית ובה כחמשת אלפים תושבים, טיילת נעימה, בתי קפה ומרינה עמוסת יאכטות. מעליה חולשת מצודת ענק, והיא מוקפת בחומות עבות מהמאה ה-16.
רק גנואזים חיו בקאלבי, כמובן. ביניהם הייתה כנראה גם משפחתו של כריסטופר קולומבוס, שלפי חלק מהגרסאות נולד כאן. הקורסיקנים גרו בכפרים, התפרנסו מחקלאות ומרעיית עזים, ובקושי הצליחו לעמוד בנטל המסים שהטילו עליהם הגנואזים.
החל במאה ה-16 התפתח חלום העצמאות של אנשי קורסיקה - חלום שנמשך אצל חלק מהתושבים בשאיפות בדלניות עד עצם היום הזה.
במאה ה-18 ניסו הכפריים הקורסיקנים להכריז על עצמאות - הכרזה שיש הרואים בה את המאבק האנטי קולוניאליסטי הראשון של העידן המודרני.
אחד הקרבות המיתולוגיים התרחש בכפר קלנצנה (Calenzana) ב-1732. הגנואזים שכרו 500 חיילים גרמנים כדי שיתקפו את הכפר, ואלה הגיעו בזמן שהגברים היו בשדות ובכפר נותרו רק נשים וילדים. אבל הנשים הקורסיקניות עזות הנפש לא נבהלו, ושפכו דבש על החיילים. לפי האגדה, המוני דבורים התנפלו על החיילים ועקצו אותם למוות.
בין אם יש ממש באגדה ובין אם לא - אזור זה של קורסיקה מייצר סוגים רבים של דבש, וכדאי לטעום מהם באחד השווקים. בין הסוגים ישנם טעמים בלתי שגרתיים כמו דבש ערמונים (שהוא באופן מפתיע מריר בטעמו) וסוגים נוספים.
בסוף נמאס לגנואזים, והם מכרו את קורסיקה לצרפתים. הקורסיקנים מצדם המשיכו לעשות צרות גם לצרפתים. מי שהנהיג את תנועת ההתנגדות לשלטון היה אבי האומה הקורסיקאית פסקאל פאולי (Pascal Paoli), שיסד ב-1755 את הרפובליקה הקורסיקנית, עם חוקה מהראשונות ומהמתקדמות בעולם.
זו הייתה החוקה הראשונה בעולם שנתנה שוויון זכויות מלא לנשים וליהודים. האחרונים נהרו כמובן בהמוניהם. במאה ה-18 רבע(!) מתושבי האי היו יהודים. רובם התבוללו, אך באי נשארו עדיין שמות משפחה רבים הנחשבים ליהודיים: ג'קובי, צוקרלי, רוסי, ויש אפילו כפר ששמו לוי.
פאולי הובס בידי הצבא הצרפתי, ומת בגלות בלונדון ב-1807. זה היה סופה של העצמאות הקורסיקאית.
מקהלות במקום פיגועים
כיום מרבית תושבי קורסיקה - קצת פחות מ-300 אלף איש - רואים עצמם צרפתים. במשאל עם שנערך ביולי 2003 לגבי הצעתה של הממשלה הצרפתית לתת לאי יותר אוטונומיה, הרוב הצביע נגד (גם אם רוב זעום). גם כיום פועלות באי כמה מפלגות בדלניות, אבל בשנים האחרונות מנותבים הרגשות הלאומיים פחות לאלימות ויותר לעיסוק בזהות, בשפה ובתרבות.
השפה השלטת היא כמובן צרפתית, אך בשנים האחרונות, כחלק מביטויי הלאומיות, גובר השימוש בשפה הקורסית, הקרובה יותר לאיטלקית מאשר לצרפתית. כיום דווקא הצעירים מדברים יותר קורסית מאשר המבוגרים. במאה ה-19 אסרו השלטונות הצרפתיים את השימוש בשפה ואת הוראתה בבתי הספר. "תהרוג את השפה - הרגת את העם", אומרים בקורסיקה, ומי כמו דוברי עברית יכולים להזדהות עם האמרה. מאז שנות ה-70 מותר ללמד קורסית, והשימוש בשפה מתרחב בהתמדה.
עוד תוצאה של הרגשות הלאומיים היא טיפוח המסורות המוזיקליות של האי. אל תחמיצו הזדמנות להאזין לאחת ממקהלות הגברים הפוליפוניות שהקורסיקנים כה מתגאים בהן, ובצדק. המוזיקה שלהם מרגשת ועוצמתית, ומזכירה שילוב של שירי רועים בהרים עם מקהלה כנסייתית כפרית.
מעצמה של הליכה ברגל
בשנים האחרונות יותר ויותר תיירים "מגלים" את האי. קורסיקה מתאים גם לחופשה נינוחה של "בטן-גב" על החוף, וגם לחופשה פעילה של טיולים בטבע וביקורים בכפרים קטנים בהרים.
קורסיקה הוא מעצמה של הליכה ברגל. חובבי טרקים מגיעים במיוחד כדי "לעשות" את ה-02RG, שביל חוצה קורסיקה, כמאתיים קילומטרים מים אל ים, מסלול אתגרי שחוצה שמורות טבע, ערוצי נחלים וקניונים מרשימים. דרושים בין 14 ל-18 ימים כדי להשלים אותו. מסלול מפורסם אחר הוא מהים להרים (Mare e Monti), שההליכה בו דורשת "רק" תשעה ימים. אפשר כמובן ללכת רק קטעים קצרים מהשבילים (המסומנים והמשולטים להפליא).
במסגרת הסיור שבו השתתפתי דגמנו חלק מהשביל האחרון. הצעידה בסבך החורש הקוריסקני, ה"מאקי" (Maquis) המפורסם, היא חוויה מיוחדת לישראלים. הכול דומה ושונה כל-כך. הריחות, הצבעים, הצמחייה הים-תיכונית המוכרת - קידה, לוטם, פרג, הדס, שקד וזית - אבל בזכות הגובה והגשמים, הם נראים כמו בני הדודים העשירים מחו"ל. אולי כמו שהגליל יכול היה להיראות ביקום מקביל, לא מיושב ובלי מחסור במים, ורצוי עם איזה בולונז'רי קטן בעיירה הסמוכה.
מידע מעשי
טיסות: גם אייר פראנס וגם אל על מפעילות טיסות למארסיי ולניס שלוש פעמים בשבוע. משתי הערים מפעיל אייר קורסיקה טיסות המשך קצרות (45 דקות) לקאלבי פעם ביום. לאז'אקסיו ולבסטיה - שלוש טיסות ביום.
מעבורות: גם מניס וגם ממרסיי יש שירות מעבורות לקורסיקה (ההפלגה מניס לקאלבי אורכת כשלוש שעות). יש מעבורות גם מאיטליה ומסרדיניה.
שלב-ערבב: ריבוי הטיסות מאפשר ליצור חבילה עצמאית של טיסה לניס (או למארסיי, ולשלב חופשה בקורסיקה עם גיחה לפרובנס (או להפך). אפשר לגוון בחזרה ממארסיי (או מניס).
מחירי הכרטיסים: חבילות וטיסות ישירות: לקראת החגים (בין 31.8 ל-21.9) משווק קלאב מד חבילות נופש משפחתיות במועדון Sant'Ambroggio בקורסיקה, עם טיסות ישירות מישראל. המחירים אטרקטיביים, יחסית לקלאב מד: חבילת נופש בסגנון הכול כלול בת שבעה לילות תעלה מ-1,125 אירו למבוגר. ילדים עד גיל 6 - חינם. המחיר כולל פעילויות ספורט וטיולים מודרכים בסביבה. המועדון ברמת שלושה קלשונים (כוכבים), והוא ממוקם באחד המפרצים היפים בצפון מערב האי.
ביקור בכפרים
בין הכפרים שכדאי לא להחמיץ - קורברה (Corbara), פיניה (Pigna), קלנצנה (Calenzana), לומיו (Lumio), ואחד היפים ביותר - לאמה (Lama).
לכפר הזה יש סיפור מעניין - זה היה אחד הכפרים העשירים באזור, שפרנסתו הייתה על ייצור שמן זית משובח. ב-1972 שריפת ענק כילתה את עצי הזיתים העתיקים של העמק כולו, ואיתם גם את מקור הפרנסה העיקרי.
תושבי כפר לאמה החליטו על הסבה מקצועית, מחקלאות לתיירות. הם לקחו את הסובסידיה הממשלתית והפכו למעין קואופרטיב, כשכולם פועלים יחד למען המטרה המשותפת, מניקיון ומשתילת פרחים ועד פיתוח בריכת שחייה ושבילי הליכה באזור.
בכל בתי הכפר יש "צימרים", עם מרכז הזמנות משותף. אפשר גם לשכור בית שלם למשפחה או לקבוצת חברים, כבסיס לטיולים בסביבה.
כדי להגדיל את ההיצע התרבותי במקום הם יסדו פסטיבל קולנוע בינלאומי, המוקדש לסרטים שעוסקים בחיים בכפר. הפסטיבל מתקיים מדי שנה בשבוע האחרון של יולי והראשון של אוגוסט, ומגיעים אליו אלפי מבקרים מרחבי העולם.
* הכתבת הייתה אורחת לשכת התיירות הצרפתית
