זה לא רק נדמה לכם – כיוון הטיסה באמת משפיע על מהירותה ועל אורכה, אך ההבחנה איננה בין טיסות הלוך לטיסות חזור אלא בין טיסות מזרחה לטיסות מערבה. כיוון שמסיבות גיאוגרפיות ומדיניות רוב היעדים לטיסות ישירות מישראל נמצאים מערבה מכאן, התוצאה היא שהטיסה חזרה ארצה (מזרחה) נוטה להיות קצרה יותר מהטיסה הלוך (מערבה).
הגורם לכך הוא זרמי הסילון – ארבעה זרמי אוויר (שניים בחצי הכדור הצפוני ושניים בדרומי), שנעים ממערב למזרח בגובה של כ-12 אלף מטר מעל לפני הים. בניגוד לרוחות הסחר הנמוכות יותר, שהיו מוכרות עוד בימי קדם, זרמי הסילון החלו להיחקר רק בתחילת המאה ה-20, תחילה בידי אויישי וואסאבורו היפני ואחריו בידי חוקרים רבים נוספים. השימוש הראשון שנעשה בהם לתעופה מיוחס לווילי פוסט, שהיה הטייס הראשון שהשלים הקפת סולו מסביב לעולם בשנת 1933 והיה בין הראשונים שנסקו לגובה רב כל כך, תודות לפיתוח חליפת הלחץ.
הגורם המרכזי לזרמים הללו הוא הפרשי הטמפרטורות בין קו המשווה לקטבים של כדור הארץ. האוויר בקרבת קו המשווה מתחמם מהר יותר עקב חשיפה מוגברת לשמש, כך שנוצר "מפל טמפרטורות" מקו המשווה לעבר הקטבים. המפל הזה יוצר הפרש לחצים וגורם לאוויר לנוע מקו המשווה צפונה ודרומה, וכוח קוריוליס גורם להסטה של התנועה הזאת מזרחה. כאן גם המקום להסביר שכוח קוריוליס הוא כוח שנובע מסיבוב כדור הארץ סביב צירו ופועל בכיוונים הפוכים בשני חצאי הכדור, כך שגם הזרמים הצפוניים וגם הדרומיים זורמים ממערב למזרח.
כיון שהאוויר מגיע מקו המשווה, המהירות שלו מתאימה למהירות הקווית בקו המשווה, שגבוהה בהרבה מזו שבקווי הרוחב שבהם הזרמים נושבים. בעקבות זאת הרוחות בזרמי הסילון חזקות מאוד ומהירותן נעה בין 90 קמ"ש ל-400 קמ"ש (215-50 קשר).
כשהמטוס טס מזרחה הוא בעצם שט על זרמי הסילון, וכך חוסך לא רק זמן אלא גם דלק, מה שאומר שהטיסה עולה פחות ויוצרת פחות זיהום אוויר. בטיסה מערבה הטייס יטוס בגובה נמוך יותר (או לעתים רחוקות גבוה יותר), או במסלול שבו זרם הסילון חלש יותר, כדי שלא יצטרך לטוס נגד הזרם.