להיכנס לז'אנר: "היער"
יש לי שכן שכל חודש בערך נוסע לחו"ל במסגרת עבודתו. האיש הזה כל כך הייטק, שבכל בוקר כשהוא מכופף את ברכיו כדי לאסוף את עיתון "גלובס" המונח על סף דלתו, תשמעו רינגטון כזה או אחר, וכשהוא נותן לי כִּיף במעלית, אני נשבעת לכם שנדלקים אורות, וכל מיני פאנלים נשלפים קמים לתחייה בין גבותיו. האיש, רבותי, מצויד לתפארת. לפני כחודשיים, ראיתי את אותו שכן (נקרא לו "ג" לצורך העניין), כשפניו אינם כתמול שלשום. בירור קצר העלה שהנ"ל חייב לטוס עוד באותו הערב להונג קונג. משהו שקשור למצגת דחופה ועוד איזה מילה. לא חקרתי במופלא ממני וגם די ניסיתי לקצר עד אותו הרגע שבו אמר את משפט הקסם "וגם אין לי מה לקרוא בטיסה." "לא במשמרת שלי!" הודעתי לו, וגררתי אותו בצִ'יפּים אליי הביתה.
כשהגענו, שלפתי מהמדף את "היער" של המאסטרו קובן, והתאמתי אותו לאחת מיציאות ה-USB הרבות שבהן ג' מעוטר. "אתה תודה לי," אמרתי לו והתחלתי לעמעם את האורות בבית כדי שיבין שהשיחה גוועת. לאחר כמה ימים, צלצל ג' בפעמון ביתי, וכשפתחתי את הדלת, מצאתי אותו כשדמעות בעיניו. "מה?" שאלתי אותו. "אני אוהב אותך," הוא ענה לי. "והספר?" שאלתי ביבושת. "הלוויתי אותו לכמה חבר'ה ממחלקת QA," ענה, וגם הקפדתי לחטוף שפעת העופות מיד כשנחתנו בהונג קונג, כדי שאוכל להישאר בחדר המלון ולקרוא." זה מה שהרלן קובן עושה. קראת עמוד אחד? הלך עליך. אין יותר מותח מזה, והחצוף גם משדרג את גיבוריו בעזרת אישיות אמינה מספיק, כדי שלא נרגיש לגמרי אהבלים. כל ספר שלו פוגע בול וכולם ספרי טיסה מושלמים. ראו הוזהרתם.
"היער", מאת: הרלן קובן. מאנגלית: ירון פריד. ידיעות ספרים, 2007
לקצת אקשן בקונקשן: "דקסטר חולם חלומות אפלים"
אם אתם כבר מכירים את דקסטר מסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פי הספרים של לינדסי, אתם הרי יודעים על מה אני מדברת, נכון? לא היה, אין וגם לא יהיה רוצח סדרתי יותר סקסי ממנו. הסדרה, אמנם, היא יצירת מופת, אבל הספר הזה פשוט בלתי נסבל, עד כדי כך הוא טוב (ויש גם ספר המשך, הידד!) מכיוון שלא יוצא לי לטוס בתדירות שתיחשב בעיני כצודקת, אני נוהגת לעתים לקרוא את ספרי הטיסה שלי בחללים המעטים שמזדמנים לי כשאני עושה טיפול נגד כִּינים לבת שלי, למשל. או אז הילדה נאלצת לשבת בצייתנות במי אמבט הולכים ומתקררים בעוד אני אומרת לה בצער שחייבים לשבת עם הבועות המצחינות ההן על הראש לפחות 45 דקות. "וגם אסור לצעוק 'אמא' כל דקה, כי אז החומר לא יעבוד" אני מסבירה לה, וחוזרת לרוצח האהוב עליי לעוד כמה עמודים.
"דקסטר חולם חלומות אפלים". מאת: ג'ף לינדסי. מאנגלית: אסף כהן. מטר 2005.
להרפות את המתחים: "שחייה בעירום"
אולי זה הזמן והמקום לווידוי פעוט: אחת לכמה זמן אני טומנת את עיניי בספרות שהיא, איך לומר, מהזן הפחות איכותי. ייתכן שכשיחסינו יתהדקו מעט, אוכל להרחיב קצת בנוגע ליחס האמיתי בין הספרות היפה שיוצא לי לקרוא לבין הספרות "ההיא", ודי לחכימא. אבל אתם הרי לא קוראים ספרים כאלה, אלא אם כן אתם מרחפים בשמיים, והחמצן הדליל מונע מכם להתעסק בפעילות שדורשת ריכוז יתר. במקרה כזה, הספר הזה מושלם. מאז ומתמיד אהבתי אלות נקמה אשר משיבות את הסדר על כנו, ואם הן גם נורא מצחיקות אותי בדרך, האושר הוא גדול. זה מצחיק וזה מותח. מה עוד צריך בחיים?
"שחייה בעירום", מאת: קארל היאסן. מאנגלית: אורי לוטן ושרונה גורי. ספרית מעריב, 2006.
לעורר (טיפונת) את המחשבה: "זרעים של חיבה"
אני ממש בדילמה פה. למה? רק תנו לי לצטט לכם את הביקורת של העיתון "גרדיאן" למשל: "סקסי, מפחיד, מסוגנן, זרעים של חיבה, רומן נפלא בכל קנה מידה." כל מילה - זהב. ועכשיו, לכי תגידי לאנשים לארוז את הספר ליד החיתולים של הילד. "זרעים" הוא ספר מכשף. הסיפור מתיישב לכם בבטן ולא עוזב עד שתסיימו אותו. ספרי טיסה הרי לא אמורים לגזול מאיתנו מחשבה יתרה. אלה הם הספרים שאנחנו משתמשים בהם גם בתור מגן שמש, כשאנחנו יושבים בבריכה במלון "הכול כלול" באנטליה, לא? אבל הספר שלפנינו לא רק מותח, הוא גם מעורר מחשבה והזדהות עם גיבוריו וזה כבר ממש בונוס. העלילה אמנם מתרחשת באנגליה של המאה ה-19, אבל את דפיקות הלב שהסיפור יגרום לכם, ישמעו עד המילניום השלישי.
"זרעים של חיבה" מאת: שרה ווטרס. מאנגלית: אינגה מיכאלי. ינשוף 2006.
להעביר טיסה טרנס-אטלנטית: "סחרור"
לא אוהבים מדע בדיוני? חבל מאוד, תודה ושלום. אני מכורה למד"ב מגיל תשע בערך, ותמיד מצער אותי לשמוע על כאלה שלא מוכנים בשום פנים ואופן לתת לו הזדמנות. אם אתם יכולים לקרוא את "צופן דה-וינצ'י" ושות', אתם יכולים לקרוא גם משהו קצת פחות מופרך, כמו "סחרור" למשל. זה נכון שמחד, חופשת סקי באוסטריה היא לא הזמן להתעמק ברעיונות פילוסופים עם נגיעות (קשות) של פיזיקה, אבל מאידך, "סחרור" הוא ספר כל כך כיפי, זורם ומרתק (אל תיבהלו מהעובי!) ואפילו רומנטי אם אני חושבת על זה (ואני חושבת על זה), כך שאני יכולה להמליץ לכם עליו בלי שום נקיפות מצפון. כן, זה לגמרי מד"ב. כן, זה אפילו מה שנקרא מד"ב "קשה", אבל אני מבטיחה לכם שלא הייתי זורקת אתכם למים הקרים סתם כך. אני הרי רק רוצה בטובתכם. טוב, אני מרגישה שאני מתחילה קצת להשפיל את עצמי, אז אני אפרוש בשיא. אופ-וידרזיין.
"סחרור" מאת: רוברט צ'רלס וילסון. מאנגלית: דוד חנוך. גרף 2006.