מודרן טוקיואינג: "קפקא על החוף"
יש משהו כל כך אסתטי ומגרה באכזריות שתפגשו ב"קפקא על החוף", שגם ברגעים המצמררים ביותר תחלוף בראשכם מחשבה חמדנית בסגנון "יואו, איך בא לי עכשיו צלופח ברוטב טריאקי".
קפקא טאמורה הוא נער בן 15 הבורח מבית אביו שבטוקיו כדי למצוא את אמו ואחותו שנעלמו כשהיה ילד קטן. באופן אקראי לחלוטין הוא בוחר כיעד את האי שיקוקו, ומתחיל את המסע לטקמצו, בירת האי. הספר, כמו יפן עצמה, עובר בין הישן לחדש ומכבד את המסורת ארוכת השנים של המקום כמו גם את השינויים שעוברים עליו, ומי שיבקר ביפן לא יוכל שלא לשים לב לניגודים האלה. בספר הם נמצאים בתפר הדק בין התמימות של נאקאטה-סאן, ישיש מבולבל המצטרף לגורלו של קפקא טאמורה, לבין דרכו טורדת המנוחה של הנער. יפן היא ארץ שבה התום והתחכום הטכנולוגי חיים זה לצד זה, ואנחנו נתקלים בהם שוב ושוב במסע של קפקא, המשייט הלוך ושוב בין הזיה למציאות.
הרוקי מורקמי, הוא יליד קיוטו ונמנה כיום עם גדולי הסופרים ביפן. ספריו זוכים להצלחה אדירה בכל העולם ותורגמו לשפות רבות. את "קפקא על החוף" כדאי לקרוא דווקא תוך כדי הטיול שלכם, כי מן הסתם תפגשו חלק מהדמויות שהוא מתאר וגם תטיילו באותם נופים שבהם מתרחש הסיפור. קסמו של הספר טמון בעובדה שגם הרגעים המופרכים ביותר כל כך מהודקים למציאות שמורקמי יוצר, כך שלא נותר לנו אלא לומר לעצמנו "טוב, ככה זה ביפן".
"קפקא על החוף", מאת: הרוקי מורקמי, עברית: עינת קופר, הוצאת כתר.
ביום של הפצצה: "פרחי הירושימה"
אין דרך אחרת לומר את זה: "פרחי הירושימה" זה ספר קשה. מאוד קשה. ועצוב. ולי באופן אישי הוא עושה דפיקות לב בכל פעם מחדש. אבל זו דרך נוספת להכיר את העם היפני, והפעם דווקא דרך הפצעים שלו, אלה שעדיין לא הגלידו וממשיכים לדמם ברציפות מימי מלחמת העולם השנייה ועד היום.
כולנו יודעים שהאמריקנים הטילו פצצת אטום על העיר הירושימה, ורובנו בוודאי מתארים לעצמנו שזה היה איום ונורא. אבל עד שלא תקראו את הספר הזה, הכתוב בלשון כל כך עדינה ובלתי מתלהמת, לא תוכלו לדעת מה באמת עבר על האזרח הקטן באותם ימים. ולא סתם אזרח קטן. פצפון ממש. כל כך זעיר שהוא כבר ממש בגודל שלי ושלך. מאותה סיבה שהייתי ממליצה לתייר פורטוגזי החפץ ללמוד על ישראל לקרוא, בין השאר, ספר של אהרון אפלפלד על השואה, אני ממליצה למי שעומד לבקר ביפן לקרוא על השואה היפנית.
הספר מגולל את סיפורה של יוקה-סאן, אישה לא צעירה וקשת יום החיה עם בעלה (פומיו), ילדיה ואחותה הצעירה (אוהאטסו) בבית צנוע. כהשלמת הכנסה היא משכירה חדר בביתה לסאם, בחור אמריקאי צעיר אשר שמחת החיים שלו וגם בריאותו המושלמת נוגדים לחלוטין את מצבו של פומיו, אדם חיוור וחולני. הסיפור מתרחש כ-14 שנה אחרי שפצצת האטום הושלכה על העיר, ולכן מזעזע אף יותר ללמוד כי השפעותיה זוקפות את ראשן המכוער גם זמן רב לאחר שהדי הפיצוץ שככו. ככל שהיחסים בין סאם ואוהאטסו מתהדקים, וככל שה"הֶארוֹ-סאן" (כינוי לאמריקאים בגלל ה"הֶלוֹ!" העליז שהם נוהגים לומר בכל הזדמנות) נטמע במשפחה שאצלה הוא מתארח, כך גם בריאותו של פומיו מידרדרת וכך גם נפרשים סיפוריהם של חלק מתושבי העיר. סאם (וגם אנחנו) נמלאים אימה אל מול הזוועה, אולם במקביל, הודות למינימליזם שבו היפנים מצטיינים כל כך, אנחנו נמלאים גם ברחשי כבוד עמוקים כלפי האומץ והתקווה השזורים כחוט השני בדפיו של הספר הזה.
"פרחי הירושימה", מאת: אדיתה מורס, עברית: יצחק לבנון, הוצאת ספריית פועלים, 1963.
ילדות נשכחת: "נוריקו סאן הילדה מיפן"
מי שלא מכיר את נוריקו שיקום ושייצא מהכיתה! בתור ילדה קינאתי בה מרוֹת על שמותר היה לה לישון על הרצפה וגם על אוסף הבובות המדהים שלה. קינאתי בה על אמבטיית העץ הענקית עם עלי הסיפן (כן. אני מודה ששאלתי את אמא שלי אם היא מרשה לי להתרחץ עם עלים. זה נגמר בבכי) וקינאתי בה על זה שהיא לא הייתה אני, עם החיים המאובקים שלי בישראל הקטנה והמיוזעת.
העלילה החביבה מגוללת את סיפורה של נוריקו בת החמש וחצי, שיש לה אח ואחות בוגרים ממנה ואחות צעירה. נוריקו מקנאה באחיה על מה שנחווה על ידה כחיים סוערים שבהם אין לה חלק, עד שיום אחד היא מתבשרת כי אווה, ילדה משוודיה הרחוקה, תגיע לבקר אותה בקרוב. "הילדה הבהירה" נוריקו קוראת לה.
הספר מציג פרטים מרתקים על החיים של הילדים ביפן, על החגים שלהם. לא הייתה מאושרת ממני כשגיליתי שיש חג מיוחד רק לבנות! אחד הדברים היפים ביותר בספר הזה, הוא שעד היום אני זוכרת איך קוראים לכפכפים יפניים (פּוֹקוּרִי), צעיף יפני (אוֹבִּי) וגרביים (טָבִּי).בתי בת החמש התאהבה בנוריקו כבר בפעם הראשונה שהקראתי לה את הספר הזה, אז לידיעת ההורים: הוא ארוך! (נגמרו הימים הטובים של "האריה שאהב תות" - שלוש דקות וחצי כולל אפקטים קוליים ו"לילה טוב מתוקה שלי".) ואם אתם נוסעים ליפן עם ילד שהוא בין גיל ארבע לעשר, אז הספר הזה הוא חובה.
"נוריקו סאן הילדה מיפן", מאת: אסטריד לינדגרן, עברית: לאה גולדברג, תמונות: חנה רבקין-בריק, הוצאת ספריית פועלים.
עוד כדאי לכם:
"ספינות טרופות", מאת: אקירה יושימורה. מיפנית: עינת קופר. הוצאת שוקן, 2002. ספר מעודן וחד-פעמי.
וגם: "ארץ מוצא", מאת: דון לי. מאנגלית: נעמה עמית. הוצאת מודן, 2006. סיפור מתח סוחף המתרחש ברחובותיה של טוקיו.
