brazo rico (צילום: עופר שפירא, גלובס)
brazo rico. באזור הפוריטו מורנו|צילום: עופר שפירא, גלובס

אילולא התפתיתי להזמנה להרצות בכנס משפטי בבואנוס איירס בנושא "חדלות פירעון", הייתי מן הסתם מבלה גם את השבוע ההוא, כהרגלי, בהתמודדות יצירתית עם בעלי חוב שאינם עומדים בהתחייבויותיהם. אולם מרגע שהסכמתי, היה לי ברור שלא אעשה את הדרך הארוכה עד לארגנטינה לשלושת ימי הכנס בלבד. לבושתי, מעולם לא היה לי העונג להיות מוצ'ילר בדרום אמריקה, ובתור מי שבינתיים התגלגל להיות בעל עסק שזמין 24/7, בעל למופת (נו, באמת!) ואבא לדוגמה (הצחקת אותנו), לא יכולתי לחשוב על תענוג גדול יותר ממסע של ימים אחדים לפטגוניה, בחלק הדרומי של ארגנטינה, לבד.

אז מילאתי בהצלחה את חובותיי המקצועיות בכנס, יום מנוחה בבואנוס איירס, וקדימה לדרך. פטגוניה (Patagonia) הוא חבל ארץ המשתרע על-פני כמיליון קילומטרים רבועים, שרובם בתחומי ארגנטינה ומיעוטם בצ'ילה. את המסע התחלתי בעיירה אל קלפטה (El Calafate). מסוג המקומות שטופי החיים שבהם כולם נראים עסוקים בלטייל או בלדבר על הטיול של אתמול או של מחר. נהג המונית משדה התעופה נאות מיד להצעתי, ובשמחה לקח אותי ליעד הראשון ברשימה, קרחון פריטו מורנו (Perito Moreno), בפארק הקרחונים (Parque Nacional Los Glaciares), כשמונים קילומטרים משם. פוריטו מורנו הוא קיר קרח בגובה שישים מטרים וברוחב של כמה מאות מטרים, והוא קצהו של שדה קרח בערך בגודל של מדינת ישראל. הביקור באתר הקרחון כולל (למי שרוצה, וכמובן רציתי) שיט בספינה המתקרבת לקרחון, ומאפשרת מבט קרוב ביותר על תופעת טבע מדהימה: אחת לכמה דקות ניתקים מהקרחון גושי קרח עצומים, המתרסקים לתוך המים ברעש גדול. התופעה הזו הקנתה לו את הכינוי הקרחון המתנפץ. אני נושם את האוויר הקר, מתלהב מקולות הנפץ והגלים, ונדהם (שוב) מעוצמתו של הטבע.

perito moreno (צילום: עופר שפירא, גלובס)
קרחון Perito Moreno. קיר קרח בגובה שישים מטרים|צילום: עופר שפירא, גלובס

רק קצה הקרחון

לא היה זה אלא קצה הקרחון. למחרת המשכתי לקרחון אחר, וידמה (Viedma). מוקדם בבוקר יצאתי מהמלון בקלפטה לעיירה אל צ'לטן. נסיעה של כשעתיים וחצי עד ליעד במיניבוס חמוד, עם אנשים מכל מיני מקומות בעולם. כולם פה ליום-יומיים. כולם היו נשארים שבועיים, אבל חייבים להמשיך למקום אחר...

אגב, גם מורנו וגם וידמה היו חוקרים שהגיעו לאזור ונתנו שמות למקומות שהם מצאו (מורנו אפילו קרא להר צ'לטן על-שם חוקר מכר שלו, פיצרוי, חבר של דרווין). אולי אני אקרא פה לאיזה צוק בשם פסגת שפירא? לא נשמע טוב. אולי Los Oferos.

המיניבוס מוריד את האנשים במרכז העיירה. אל צ'לטן היא עיירה פצפונת (כמו מושב, רק יותר יפה), עם נוף של גלויה ועם אנשים שמדברים ספרדית, לא מחוברת לטלפון קווי או לסלולרי. רק תקשורת לוויינית באה בחשבון, מה שמנתק אותי (לא לצערי) מהעולם עד מחר בערב. חיבור ה-wi-fi מהלובי של המלון מאפשר לי לומר לעולם להתראות עד מחר בערב. המקום פשוט מדהים, אי-אפשר להפסיק לצלם. הבעיה היחידה היא שהרוח נושבת באיזה תשעים קמ"ש, כך שבחוץ צריך לצלם מהר כדי שהמצלמה לא תעוף.

במלון צ'ק אין על אספרסו ועוגיות. הנוף מהחדר הוא בדיוק מה שרואים בתמונות. החבר'ה במלון ממש נחמדים (הגעתי למסקנה שככל שמתרחקים יותר מהערים, האנשים יותר נחמדים זה לזה). כל אחד מציג את עצמו כאילו מהבוקר רק חיכו שאני, או בכלל מישהו, יגיע. אחרי כמה דקות, כשאני מסתכל בעדינות בשעון וחושב כמה זמן יש לי להתארגן כדי להגיע בזמן לנקודת היציאה, החבר שלי מהקבלה אומר שהסוכנות שארגנה את הטיול של היום כבר התקשרה לומר שאין צורך שאגיע ברגל. הם יבואו לקחת אותי.

גביש קרח מקרחון וידמה (צילום: עופר שפירא, גלובס)
גביש קרח מקרחון וידמה. הכי צלול שאפשר|צילום: עופר שפירא, גלובס

כשאני אומר לבחור מהמלון שחשבתי לקנות בעיר משהו לצהריים, הוא לא חושב פעמים; אין צורך. עד שעת היציאה הם יכינו לי שקית עם ארוחת צהריים ארוזה. רק כמה שעות אחר כך, כשפתחתי את השקית החומה באמצע שומקום, ראיתי שבתוך השקית היה הסנדוויץ' הכי מושקע שמישהו הכין לי בחיים, ולצדו תפוח ועוגיית בראוני עטופה בשקית, כמו לילד בן 10.

האוטובוס הגיע. די מביך שאני מצלם כל-כך הרבה. נוסעים לאגם במרחק של כחצי שעה נסיעה מאל צ'לטן, ומשם עולים על סירה שתיקח אותנו לקרחון וידמה. הרוח כל-כך חזקה, עד שהיא יוצרת באגם, שנראה בהתחלה די צר, גלים כמו בים. ברקע אפשר לראות את ההרים המושלגים. הייתי אומר שזה כמו בשווייץ, אבל זה לא הוגן; האמת היא ששווייץ היא כנראה חיקוי פלצני לדבר האמיתי.

האגם הזה הוא לא בדיוק הכינרת. הרוחב בהתחלה נראה אמנם לא גדול, אבל האורך הוא כשמונים קילומטרים. הוא ממוקם בחלק הצפוני של Glaciares Los. לנהר שבו אנו שטים קוראים Rio Tunel על-שם המנהרות שהמים חורצים בהרים שסביב. חבל על הזמן.

קרחון וידמה הוא הגדול ביותר בארגנטינה. שטחו כ-970 קילומטרים רבועים, הוא מתנשא לגובה של בין ארבעים לשישים מטרים מעל פני המים, ולעומק של כמעט מאה מטרים מתחת למים! מדי פעם נופל למים גוש קרח ברעש גדול. המחזה מרהיב. ככה הטבע מתקדם מאז עידן הקרח. אחרי כשעה, עם רוח שצריך להחזיק חזק כדי לא לעוף מהסירה, אנו עוגנים במפרץ קטן. צמיגים של מכונית ישנה מתפקדים בתור פנדרים (בולמי זעזועים); פורקים אותנו לחוף הסלעי ואנחנו מתחילים ללכת. עם המים האפורים של האגם מלמטה, ההרים המושלגים למעלה, ופנינו לקרחון, אני לא יכול להפסיק לחייך. זה המקום שבהסתכלות על חיי היומיום שלנו אתה מודה ש"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". שווה לקרוע את התחת בעבודה, ולסבול את כל הג'יפה של היומיום בשביל להגיע לכאן (מובן שצריך לזכור לצאת מהג'יפה ולבוא הנה).

אנחנו מגיעים לנקודת המפגש של הסלעים והקרחון, ומרכיבים ברזלים עם דוקרנים על הנעליים לצורך הליכה על הקרח (crampons). בעברית אף אחד לא טרח עד היום להמציא מילה. אולי אני אמציא: דוקרחים.

On the Rocks (צילום: עופר שפירא, גלובס)
On the rocks. ישר מהקרחון|צילום: עופר שפירא, גלובס

עולים על הקרחון. בחורה אחת מטורקיה מודה בלחש שזה היה החלום שלה מאז הילדות. אני מרגיש ממש אידיוט, משום ששמעתי על הקרחון הזה רק אתמול. מכל מקום, ההליכה על הקרחון מדהימה. הקרח בחלק מהמקומות שקוף וניתן לראות חריצים עם מים זורמים שיוצרים נחלים קטנים. וואוו. הולכים לאט, עם מלוא המשקל על כל הרגל, בקצב איטי כזה, לאט-לאט מטפסים. פשוט לא ייאמן איזה יופי. עוצרים, מצלמים, מטפסים, שוב מצלמים. וואוו! איזה מקום! איזה חלום!

חג יפי העולם

על הדרך השיחה קולחת. אנשים מרחבי העולם: ספרד, הודו, קנדה, ארצות הברית, ברזיל, ארגנטינה, טורקיה, מאוריציוס, ואפילו אחד (אני) מישראל. כן, עשיתי צבא. שלוש שנים. מזמן. סבבה שיש לך דוד ברעננה (לי יש דוד בסן פאולו). אחת מקנדה מאשרת שגם בקנדה יש קרחונים, אבל לא כאלה. גם אצלנו יש קרחונים. בדיפ-פריז במרתף. הם גם לא כאלה, כי בניגוד לטבע, הם לא בנסיגה.

חלק הגיעו בקבוצה, אחדים לבד, אחרים בזוגות. חלק נוסעים לאושואייה (הנקודה הכי דרומית בדרום אמריקה), ויש זוג שימשיך לאנטארקטיקה. מה שמפתיע הוא שכמה שלא מתרחקים, מתברר שיש מקומות עוד יותר רחוקים, ושיש אנשים שלקחו חופשה ממושכת יותר וגם הגיעו אליהם. אני לא נותן לזה להפריע לי. התופעה מוכרת. כבר מזמן הבנתי שאני באמצע, וזה ממש בסדר (בבואנוס איירס פגשתי אנשים שאף פעם לא היו בים, ומובן שלא היו בפריטו מורנו).

היום ממש קסום (מילה טיפשית, אבל קולעת. האמת היא שאין לי מילים). אני נושם עמוקות כדי לצרוב עמוק במוח את המראות שסביב, במטרה שיישארו לי בדמיון גם כשאחזור להתעסק עם החולירות במסדרונות בית המשפט המחוזי בתל אביב. ליתר ביטחון אני גם מצלם. שוב. גם עם הטלפון. אני צריך את המראה הזה איתי. אם לא בראש אז לפחות בכיס. דע מאין באת ולאן אתה הולך. החלטתי שאני חייב לעשות את הטיול שתכננתי לפני שלוש שנים לאוורסט. בינתיים ממשיכים לצעוד לאט על הקרח. האוויר מרענן. וואוו. מה מברכים על זה? מי יסתכל בכל התמונות שאני מצלם?

זה מסוג הרגעים שאתה נושם אותם וממש בולע, ואומר לעצמך שהלוואי שזה לא ייגמר (מכירים את זה? אם לא, אז תדאגו שיהיו כאלה). אני מנסה לחשוב לפני כמה ימים הגעתי, ואז נזכר שהבוקר, ושוב נמרח לי חיוך על הפרצוף. וואוו, אני עף! (לא לקחתי כלום). ואז מגיעים לראש ההר והמדריך מוציא כוסות, ממלא אותן בקרח (מהקרחון כמובן). לא, אנחנו לא אמורים לחכות שזה יהפוך למים. הוא שולף מהתרמיל בקבוק של אייריש קרים. סלוט!

בדרך חזרה למטה חשבתי על ש' שלא יוצא מהארץ, והיה נראה לי שמי שמאמין רק יתחזק כאן באמונתו, ומי שהמציא את הכלל הזה, שאת הארץ לא עוזבים אפילו לתקופה קצרה, לא הביא בחשבון שהיופי של הטבע הוא חלק בלתי נפרד מהטוב של העולם, ואסור להתעלם ממנו, גם כשהשגרה היא ישיבה בירושלים הבנויה.

קרחון בקלוז אפ (צילום: עופר שפירא, גלובס)
קרחון בקלוז-אפ. מים בראשיתיים|צילום: עופר שפירא, גלובס

בכל מקרה, גם מי שאינו אדם מאמין כדאי שיבוא לראות את עוצמת הטבע, וכמה פצפונת נראית שיירה של אנשים שצועדת בטור על קרחון וידמה. בעולם העתיק אנשים היו מקימים מזבח במקום הזה, הופכים את המקום למקום קדוש ואת היום לחג לדורי דורות. אולי גם אני אקבע איזה חג חדש (דווקא יוצא טוב עם לוח השנה). הנה, בתור התחלה החלטתי שהיום אני לא עובד. לא מתייחס לשום מיילים (איזה אומץ, הא?). חוזרים לספינה שהביאה אותנו. איזה יום. מדהים כמה בני אדם מתרגלים מהר לטוב. בבוקר כולם היו על הסיפון וצילמו את כל ההרים מסביב ואת הקרחון. בדרך חזרה לא מפסיקים לקשקש. כן, קרחון, אז לאן אתה ממשיך מחר?

חזרתי למלון. בשארית כוחותיי הבורגניים ביקשתי שיפעילו בשבילי את הג'קוזי, והזמנתי מסאז'. אחרי הכול, מחר הוא יום חדש.

>> טיול בעקבות חתולים? סיורי קונספט מוזרים ברחבי העולם