תקופת החורף היא הזמן האידיאלי לבקר באתונה, במיוחד עבור שוחרי המוזיקה היוונית שפוצעת את הלב. החל בנובמבר וכלה בסוף מרץ העיר שוקקת מוזיקה, שמוצגת בקרוב ל-3000 מועדונים. בקרב הקהל הזה בקושי ניתן למצוא תיירים, שכן הסצנה פונה בעיקר לקהל היווני, שעבורו הביקור במועדוני המוזיקה הוא חלק אינטגרלי מצריכת התרבות היומיומית. התיירים הכמעט יחידים שניתן לפגוש במועדונים האלו הם ישראלים, שמרגישים מאד בבית עם המוזיקה היוונית והתרבות שמסביב לה.
"המרכז לתיירות בינלאומית", חברת נסיעות ישראלית, שזיהתה את החיבה הישראלית למוזיקה היוונית, מוציאה טיולי מוזיקה מיוחדים לאתונה ולסביבתה. הטיול כולל ביקורים מודרכים בשעות היום באתרים מרכזיים בעיר ובאזורים הסמוכים לה: אקרופוליס, עיירת הנופש המקסימה נפליו (Nafplio), התיאטרון העתיק באפידוורוס (Epidavros) ועוד. אחריהם נחים קצת ויוצאים לעניין המרכזי - בילוי במועדוני מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה.
בלוז יווני
הסגנון המוזיקלי המזוהה ביותר עם המועדונים באתונה הוא הרבטיקו (Rebetiko). זוהי מוזיקה יוונית עממית, שמשלבת השפעות אירופיות ומזרח-תיכוניות וזכתה לכינוי "הבלוז היווני". היא נולדה בשנת 1922, בעקבות ההגירה הכפויה של יותר ממיליון יוונים מטורקיה ליוון. מהגרים אלו הפכו לפליטים, וחיו בשולי החברה. המוזיקה שלהם צמחה בבתי קפה שכונתיים אפופי אלכוהול ועשן, ושיקפה היטב את מציאות חייהם: עוני, אלכוהוליזם, ניכור, פשע, אלימות וכיוצא באלו. לרבטיקו יש גם צד נוסף, רך יותר, העוסק ברומנטיקה ובתשוקה, ביחסים בתוך המשפחה ובצרות יומיומיות קטנות. בשנות ה-60 הפסיק הרבטיקו להיות מזוהה עם המעמד הנמוך, והפך לסגנון מקובל ואהוב בציבור היווני כולו. כל שירי הרבטיקו מבוססים על מקצבי ריקוד יווניים, ולכן מקובל שהקהל מצטרף לשירה בריקוד מסורתי תואם.
באתונה - שלושה סוגים של מועדוני מוזיקה. הראשון הוא זה של המועדונים הגדולים, שבהם מופיעים בדרך-כלל זמרים ידועים מול קהל גדול. במועדונים הללו מבוצע רוק יווני מודרני, בדרך-כלל שירים חדשים או מחודשים. המופע מתחיל בסביבות 23:30, והכניסה אליו מחייבת כמעט תמיד הזמנה מראש. קוד הלבוש אלגנטי, וגם המקום עצמו יותר מהודר. כרטיס הכניסה כולל פירות ואלכוהול, וחלק מהמבקרים בוחרים להוסיף לבילוי גם ארוחת ערב.
הסוג השני הוא מועדונים בגודל בינוני, שבהם נשמרת מסורת שירי הרבטיקו הישנים המושרים בצורה אותנטית. גם בהם ניתן בדרך-כלל לאכול ארוחת ערב, למרות שהדגש הוא על ההופעה ולא על האוכל. הסוג השלישי הוא הטברנה (ביוונית - מסעדה): מועדון קטן יחסית, שבו מוגשת ארוחת ערב גדושה וברקע לה צוות מוזיקלי (צמד או שלישייה) ששרים ומנגנים מוזיקה יוונית מכל הסוגים.
בכל המועדונים חל אותו כלל אצבע: ככל שהשעות עוברות ורמת האלכוהול בדמם של האורחים עולה, מתגברת גם ההתלהבות והערב הופך לסוער יותר ויותר. האורחים מתחילים לרקוד, האווירה מתחממת, והעסק נעשה מאד מאד שמח. עם זאת, המסורת הישנה של שבירת הצלחות כבר אינה קיימת בשום מקום. במועדונים הגדולים החליפה אותה מסורת זריקת הפרחים, תעשייה שלמה שתתואר מיד. אבל מהסיפור של הצלחות אפשר לשכוח.
אגב, גם המסורת של ריקודים על שולחנות כבר לא קיימת ביוון. לדברי ברוריה חן, מנכ"לית "החברה לתיירות בינלאומית", היחידים שעוד עולים מדי פעם על שולחנות ביוון הם תיירים מישראל, לתדהמתם ולמורת רוחם של המקומיים.
כדי למנוע מצבים כאלו, המרכז מחלק לאורחיו דף ובו אנחנו מבקשים מהם להתנהג כמו היוונים ולהימנע מיוזמות העשויות לגרום אי נעימות.
דורות משולבים
הסיור של "החברה לתיירות בינלאומית" כולל ביקור בכל שלושת סוגי המועדונים, אחד בכל ערב. המועדון הגדול שבו ביקרנו בסיור הנוכחי נקרא "דיוגניס", חלל עצום בן שתי קומות. בערב שבו ביקרנו הוא אירח שניים מגדולי זמרי יוון, יאניס פאריוס (Parios) ומרינלה (Marinella). מבחינת רמת הביצוע וההופעה הבימתית שהשניים הפגינו, נראה שההערצה אליהם מוצדקת לגמרי.
מועדון ה"דיוגניס" הדגים היטב כמה ממאפייני הז'אנר. ראשית, מדובר בעסק שמגלגל הרבה כסף. המועדון מתוקתק היטב, עם צבא של מלצריות, מאבטחים, נערות המוכרות פרחים וכדומה. שנית, מדובר בבילוי מקומי מאד. זרים אין כאן. כולם יוונים, שבאים בחלקם במשפחות שלמות. לישראלי זה אולי נראה מוזר, אבל פה הגיוני לגמרי לראות שלושה או ארבעה דורות - סבתא, ילדיה, חתניה וכמה נכדים או נכדות- יושבים ליד אותו שולחן ושותים, שרים ורוקדים יחד. שלישית, היוונים אוהבים להראות שיש להם כסף. בחוץ חונות מכוניות פאר בסגנון "שופוני", ובפנים מתחרים המבקרים זה בזה מי יישב במקום יותר יקר וכמה פרחים ישליך כל אחד על הזמרים.
עניין הפרחים ראוי להרחבה מיוחדת. במועדון מסתובבות נערות לבושות שחור, המוכרות סלסילות של ציפורנים לבנים. הציפורנים, מסתבר, מגיעים מישראל, ונמכרים במחיר מופקע של עשרה אירו לסלסלה. הקהל רוכש את הציפורנים האלה בהמוניהם, ומי שהכי קרוב לבמה זורק אותם על הזמרים. כפי שזה נראה, הזמרים עצמם לא מתרגשים מהעובדה שפרחי ציפורן מוטחים עליהם על ידי סבתות קצרות-רואי ולעיתים ממש פוגעים להם בפנים.
לילות מעושנים
את הערב השני בילינו במועדון רבטיקו אינטימי ומקסים, אחד מיני רבים ברחבי אתונה. הזמר הפעם היה בביס גולס (Babis Goles), גם הוא זמר מבוגר למדי שכוחו עדיין במותניו.
במועדונים מסוג זה אופי הבילוי מעט שונה. אלה מועדונים קטנים ושכונתיים, שבהם המרחק של האורחים מהזמר הוא מרחק נגיעה. גולס ולהקתו ביצעו מוזיקת רבטיקו חמה ואותנטית, שבניגוד למופע הרוק הנוצץ של פריוס ומרינלה הייתה הרבה יותר אישית ונוגעת ללב. גם פה, ככל שהערב התקדם - העסק נעשה נחמד יותר. הבנות המקומיות קמו והתחילו לרקוד מול הבמה, פה ושם הצטרפו גם בני הזוג, והכל בעדינות ובטעם טוב. למי שבא לכאן, כדאי לעשות כל מאמץ שלא לפרוש מוקדם. כאמור, רק בסביבות 02:00-03:00 מתחילה החגיגה האמיתית.
יוון היא אמנם חלק מגוש האירו, אבל מהרבה בחינות היא עדיין צועדת מאחוריו. כך, לדוגמה, אפשר לראות ברחובות העיר נהגי אופנועים וקטנועים ללא קסדה. זה חוקי לגמרי. ליוון גם לא הגיע עדיין החוק האוסר עישון במקומות ציבוריים, והמועדונים מעושנים לחלוטין. המקומיים מסבירים, שגם אם ייחקק חוק כזה בעתיד אין סיכוי שיכובד. "היוונים הם מומחים בכיפוף חוקים", הסבירה לי יווניה צעירה באחד המועדונים. "כבר נמצא איזו דרך לעקוף את זה. העישון במועדונים הוא חלק מהתרבות". עם הכללים החדשים נגד עישון שנחקקו בשנים האחרונות ברחבי אירופה, לא יפתיע אותי לגלות שיוון תתחיל לארח בקרוב ז'אנר חדש של "תיירות עישון". עם זאת, לטובת המועדונים שבהם ביקרנו, אפשר לציין שיש איוורור יעיל, וגם מי שסולד מסיגריות יכול בסופו של דבר להסתדר.
הכותב היה אורח המרכז לתיירות בינלאומית ולשכת התיירות של יוון. אתר המרכז לתיירות בינלאומית: www.wtc.co.il
