האוויר
שדה התעופה באוסלו. אני מתמרן במבוך הדיוטי פרי, ממתין בעצבנות למזוודה, מנסה נואשות להגיע לאוויר האירופי הפתוח בו מחכה לי הסיגריה המיוחלת. אני מתאפק כבר כמעט 12 שעות, אחרי טיסת ת"א-בריסל, המתנה מפנקת אך נטולת עישון בטרקלין הבלגי, ועוד טיסה קצרה לנורווגיה. אני שואל את אחד מעובדי המודיעין הפזורים בשדה מה הדרך המהירה ביותר לניקוטין, והוא, נער גבוה ובהיר, מדריך אותי באדיבות ובאנגלית מושלמת.
בחוץ, ממש אחרי דלתות היציאה המסתובבות שנועדו למנוע מהקור של החורף לחדור לשדה, מחכים לי כל מה שפינטזתי עליו. האוויר אירופי כצפוי, יבש וקריר, והשמש שופכת אור חזק על עננים שאין בישראל. בניגוד למפעל המחלות הנשימתיות שהוא החניון המהביל-תמיד של נתב"ג, כאן ממתינה לי פינת עישון מרווחת עם ספסלים, אויר פתוח ונוף לגבעות מוריקות.
אני עוד לא מאוהב, אבל הפרפרים בבטן כבר מתעופפים. העיניים שלי מנסות לעכל את עומס הבלונד והסנטימטרים שחולף נגדן, והמוח מתחיל לעבור למצב חו"ל - כן, הדבר שהכי מטריד אותי עכשיו זה מה אני אנשנש לארוחת ערב ואיזה בגד חורפי אלבש כשהשמש תשקע. זה בסדר, היא תתחיל לשקוע בדמדומים רק ב-21:00, ותעלם לחלוטין רק בסביבות 23:00 בלילה.
הים
תראו, לא אשקר, זו הפעם הראשונה שלי באוסלו, בנורווגיה, בכלל במדינות הסקנדינביות המהוללות, אבל ממה שהבנתי, בכל זמן שאינו קיץ, המצב פה לא כזה מזמין. בחורף הטמפרטורות לא עולות מעל האפס, וזוכרים את השקיעה המאוחרת שכל כך התלהבתי ממנה? אז בחורף זה עובד הפוך. בסדר, גם ת"א של הקיץ (הגיהנום שאני קורא לו בית) ות"א של החורף (שבועיים משמעותיים בשנה של כולנו) הן לא אותה העיר. כבר בארץ, בשלב האריזות, הבנתי מהאייפון שלי שמזג האויר כאן יהיה הפכפך. ארזתי הכל מבגד ים קצרצר ועד מעיל חורף וכפפות צמר. אבל שום דבר לא הכין אותי לימי הקיץ המפנקים להם זכיתי באוסלו.
אני יודע שהמשפט "השתזפתי בנורווגיה" נשמע כמו בדיחה גרועה, אבל זו האמת. בארץ, אני לא ממש טיפוס של ים. אני מגיע לפעמים לחוף, בדרך כלל בערב, לראות שקיעה, לטבול, לשתות בירה. אף פעם לא בצהריים, אף פעם לא יותר משעתיים, אף פעם לא עם מטקות. מי ידע שדווקא באוסלו אזכה לחווית השמש-סתלבט-ספר שכולם מדברים עליה.
בניגוד אלינו, הנורווגים לא זכו לחופים זהובים עם חול רך. אז הם התמודדו עם הבעיה כמו שהם מתמודדים עם הכל - שילוב מושלם של תכנון מושלם ואמצעים בלתי נגמרים. הם בנו חוף, ויצא להם ממש טוב. החוף הזה, מרחק הליכה נעימה על קו המים ממרכז העיר, נקרא סורנגה, והוא נבחר מאז שהוקם לפני כמה שנים לאחת האטרקציות השוות ביותר באירופה. מתחם גדול ומרווח של דקים מעץ, בריכה אולימפית מחולקת למסלולי שחייה, מקפצות, מצילים מסבירי פנים, בריכת קטנטנים ואיזור גדול של דקים, דשא וחול. רק דבר אחד אין - מטקות.
הטבע
בקצת יותר משבוע ימים שביליתי באוסלו, לא ממש עשיתי מאמצים כדי להרים את הראש מרחובות העיר ולנסות למצוא טבע פראי, אבל זה לא ממש קשה. בכל פעם שמביטים בים, רואים את האיים הפזורים מול החוף, ירוקי עד ופראיים.
פעם אחת, שלא ביוזמתי, נלקחתי לאחד האיים לבוקר של הקפצת אבנים על המים ושיטוט בין שיחים. אחת מהנשים שעבדו על המעבורת סיפרה לי בדרך חזרה שהרבה צעירים פותחים אוהלים על אחד האיים וגרים שם בחודשי הקיץ. "לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה שם", היא אמרה, והוסיפה מבט שמשתמע להרבה פנים.
טיפוס קצר - באוטובוס, רכב פרטי או ברכבת התחתית שמטפסת עד למעלה - יוביל אתכם לפסגה שמשקיפה על כל אוסלו. הולמנקולן, אתר קפיצות הסקי (מקצוע חורף אולימפי שמעניין את הנורווגים הרבה יותר מכל משחק כדור), משמש גם כמוזיאון הסקי של העיר, ופועל בקיץ כאומגה לתיירים. מסביב הכל ירוק, ושמעתי על כמה מסעדות באווירת בקתת סקי שמגישות דגים שמימיים.
המוזיאונים
נורווגיה היא לא צרפת ואוסלו היא לא פריז. היא לא מפוצצת בבניינים עתיקים, לא כל קיר תוכנן על ידי אחד מגיבורי הרנסנס ולא כל פינת רחוב מזמנת מוזיאון מפוצץ עם תור של שעתיים. אבל כמו בכל התחומים, גם בזה אוסלו מצטיינת - הכי החנונית שיושבת בשורה הראשונה ומשלימה למורה את המשפטים - עם מגוון נאה של מוזיאונים.
בנמל הנהדר של העיר תוכלו למצוא - ממש על קו המים - את מוזיאון אסטרופ-פרנלי לאמנות מודרנית. לא רחוק משם את מוזיאון פרס נובל לשלום (עם ייצוג נרחב לזוכים הישראלים והפלסטינים). יש אי שמלא במוזיאונים על התרבות הוויקינגית. יש פארק פסלים מפורסם של גוסטב ויגלנד, הפסל הלאומי ודמות קודרת למדי. הפארק הגדול מלא בפסלים לבנים של דמויות בכל מיני מצבים - אימהות ותינוקות, זוגות אוהבים, קשיש וקשישה אוחזים ידיים. ביום יפה המקום מתמלא באנשים, אבל לא יותר מדי. הם לא אוהבים צפיפות פה.
בחלק אחר של העיר, צמוד לפארק גדול, נמצא מוזיאון מונק שחוגג את יצירתו של גדול הציירים הנורווגים שנודע בזכות ציור "הצעקה" המפורסם שלו. המוזיאון הקטן חמוד מאוד, ומציג מגוון מיצירתו של הצייר ושיתופי פעולה שלו עם אמנים בני דורו. הקפיטריה עם המאפים המושלמים מחזקת את הסברה ששם המוזיאון, Munch Museum, צריך היה להתרגם ל"מוזיאון המאנצ'" ולא ל"מוזיאון מונק". הנורווגים לא מרוצים מהמוזיאון, שנמצא מחוץ למרכז העיר וקטן מלהכיל את כל אלפי הציורים של מונק. לכן, הם כבר עובדים על מוזיאון חדש שיקום בנמל ב-2020.
האנשים
מרבית הנורווגים מתאימים לסטריאוטיפ בהגזמה. הם בלונדינים, גבוהים ורזים, לבושים במיטב אופנת הבייסיק ההיפסטרית הצבעונית, מנומסים ואדיבים עם אנגלית של פרופסורים בריטים. אבל כשמסתכלים במקומות הנכונים, מתגלים עוד ועוד טיפוסים.
בוקר אחד צעדתי להנאתי על הטיילת וחיפשתי חתיכה של צל כדי לעצור לסיגריה. התיישבתי לצד בחורה שנראתה חברותית מתחת לאיזה גגון. היא הצביעה על דוכן קטן של צמר גפן מתוק על גלגלים וסיפרה שהיא מפעילה אותו עם אחותה התאומה. השתיים הגיעו לאוסלו מפולין לפני כמה שנים, הן מוכרות צמר גפן מתוק, לומדות בקורסי ערב בקולג' ומנסות לסגור את החודש. היא התלהבה לשמוע שאני מישראל, שאלה אם אני יודע מה זה "קיבוץ" ו"הבה נגילה", והודתה שהיא שמעה על המדינה שלנו רק דרך סדרת הטלוויזיה "נני", ששודרה, מתברר, בשידורים חוזרים בפולין לאורך הילדות שלה.
לאט לאט התברר לי כמה המצב שלהן קשה. הן חולקות דירת חדר, שולחות את מעט הרווחים למשפחה בפולין, ופוקדות בכל סופ"ש בית תמחוי שנמצא על אחד האיים מול העיר. "הם אוהבים חוקים כאן", היא הסבירה, "לפעמים קצת יותר מדי. אבל סך הכל הם נחמדים".
הכתב היה אורח של שגרירות נורבגיה בישראל וטס באמצעות חברת בריסל איירליינס המפעילה 14 טיסות בשבוע (2 טיסות יומיות) בקו תל אביב-בריסל-תל אביב עם טיסות המשך נוחות לאירופה, ארה"ב, קנדה ואפריקה.
>> היינו במלון באנטליה שהוא גם פארק מים מטורף