בפראג, עיר בה המלכים לא היו זזים בלי אסטרולוג צמוד, הפך עולם המסתורין והרוחות לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הצ'כים היו עמים סלאביים נודדים שהאמינו באלילים, ואחד היסודות הבולטים במיתולוגיה שלהם היה "מלחמת האור בחושך". משקיבלו את הנצרות הפכה הכנסייה למייצגת האור, והחושך קיבל את ייצוגו בשטן וברוחות מתים שחטאו. לנו התיירים נותר רק לפקוח עיניים, ולהציץ לעולם האגדות והנסים.

נהרות אדם שוטפים את הרחובות שבין האתרים. אילו רק ידעו מה מסתתר מאחורי הקירות... אין עוד עיר בעולם בה "חיות" כל כך הרבה רוחות. בסיור החובה שבין כיכר העיר העתיקה דרך רחוב קרלובה אל גשר קארל, נעצור ונגלה מעט מן המסתורין.

פראג (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
לכו תדעו עכשיו אם בובת העץ שקניתם בשוק לא רדופה|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

אומללות של נשים: כנסיית טין שבכיכר העיר העתיקה

לכנסייה קשורות שתי רוחות של נשים סוררות שרוחן עדיין - כך מבטיחים זקני העיר - משוטטות ועושות את המוטל עליהן. האחת הייתה בעבר אשתו של שמש הכנסייה המסור, שפרט לעבודתו דאג גם למזונם של הכמרים ואנשי הכנסייה, במקום אשתו העצלה שסירבה למלא את התפקיד.

והנה, ביום חורף אחד חלה השמש והפציר באשתו למלא את מקומו. האישה הכינה מרק דלוח, נכנסה למיטה ולא טיאטאה את השלג בכניסה - שגיאה חמורה זו גרמה לכומר להחליק ולמות. כעונש הפכה אשת השמש לרוח, ובכל פעם שסופת שלגים משתוללת היא מופיעה עם מטאטא ומנקה את השלג כל כך טוב, שאפילו מכונות השלג של העירייה לא יכולות לה.

הרוח השנייה היא רוח הנזירה המצלצלת בפעמון. פעם הייתה הנזירה גבירה מפונקת ורודנית, ובין משרתיה הייתה נערה צעירה ומסורה לאל. יום אחד, בעת צלצול פעמון הכנסייה, החלה הצעירה להתפלל. הגבירה צעקה לעברה פקודות, אבל הנערה לא ענתה בשל התפילה - והגבירה התנפלה על הנערה וחנקה אותה. כשזו נפלה ללא רוח חיים, קלטה הגבירה עד כמה הרחיקה לכת והצטרפה למנזר מחמיר במטרה להקדיש את חייה לאחרים. היא קנתה פעמון חדש לכנסיית טין - ומאז בכל בוקר וערב, כשנשמע צלצול פעמון הכנסייה, הרי זו רוחה המיוסרת שממשיכה לצלצל בפעמון - וכך תמשיך עד סוף כל הדורות.

פראג  (צילום: אודי רן, טבע הדברים)
נשים אומללות, תינוקות בוכים, יהודים מנגנים|צילום: אודי רן, טבע הדברים

בכיו של התינוק המת: ארמון קינסקי

ארמון קינסקי נחשב, ובצדק, לארמון בסגנון הרוקוקו היפה בעיר, וכיום הוא שייך לגלריה הלאומית. גם הארמון הזה קשור לאגדה עצובה: האגדה על רוחו של התינוק הבוכה. על פי הסיפור, נהוג היה להניח ביסודות בניין תרנגול או ארנב ובכך להבטיח את עמידותו. בנאי הארמון רצה קורבן גדול יותר. הציעו לו כבש או חזיר, אבל הבנאי העקשן חטף עולל שזה עתה נולד. התינוק עדיין לא הוטבל, לכן רוחו אינה מוצאת מנוחה. וכך, פעם בשנה, ב"יום החפים מפשע", מופיע ילד קטן על המדרכה ובוכה בכי תמרורים. כשמישהו פונה אליו, הוא נעלם וחוזר שוב בבכי גדול יותר. זוהי רוחו של הילד.

הכלב שסירס את הנזיר: בית באר הזהב

ברחוב קרלובה מספר 3 נמצא בית באר הזהב, בית רנסנסי מהמאה ה-16 שהפך ברבות השנים למלון ובמרתפו העתיק מסעדה המצטיינת באוכל צ'כי מסורתי. המבנה, השמור על ידי אונסק"ו, עשיר בסיפורי רוחות.

בחזיתו של הבית תבליט מרהיב: בתחתית נמצאת דמותו של רוקו הקדוש, האוחז בידו מטה ולרגליו כלב. שימו לב ללחייו התפוחות של הכלב, כאן כל הסיפור. רוקו הקדוש היה נזיר נודד ועני, שמצא את ייעודו בטיפול בחולי הדבר וחולל נסים. לרוע המזל נפל גם רוקו קרבן למחלה, אלא שכלבו האהוב התגנב לבתי עשירים, הביא לו אוכל (הלחיים התפוחות) והנזיר הבריא. מאז הוא נחשב לפטרון העוזר לחולי הדבר. אבל לסיפור יש גם גרסה שהיא אגדה אורבנית, המסופרת על ידי תושבי פראג בחיוך: מסופר כי רוקו, בהיותו נזיר, חשש שבמפגש עם נשים חולות יגבר עליו יצרו, וביקש מכלבו לעקור את זכרותו. ולכן, מה שנראה בפיו של הכלב לא דורש דמיון רב...

פראג (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
טוב, כשמסתכלים עליה ככה היא יכולה קצת לאיים|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

השטן והילד: גשר קארל ומגדל העיר העתיקה

מגדל גותי זה, שנבנה בד בבד עם הגשר, הוא שער הכניסה לעולם הקסום של אמונות עממיות, סיפורי רוחות, אסטרולוגיה וקדושים הקשורים כולם במקום המתויר ביותר בפראג. בבוקר ה-9 ביולי 1357 הקדים המלך קארל להתעורר: היה עליו להספיק להגיע לטקס הנחת אבן הפינה של הגשר בשעה הגורלית 05:31. משהצליח, נוצר טור המספרים המנצח: 135797531. נראה שהאסטרולוגים יועצי המלך צדקו בהחלטה לבחור בתאריך ובשעה שיצרו טור סימטרי, ואולי הם שהצילו את הגשר משיטפונות וממלחמות שפגעו בו לאורך ההיסטוריה: עובדה, הגשר עומד על תלו 650 שנה.

מתחת לגג תבחינו בתבליטים, עליהם כתובים שני משפטים:

ROMA TIBI SUBITO MOTIBUS IBIT AMOR

SIGNATE SIGNATE MERE ME TANGIS ET ANGIS

אלה הם משפטים חסרי משמעות, אבל הם גם פלינדרומים - ניתן לקרוא אותם משמאל לימין ומימין לשמאל, ובכך כוחם. על פי האמונה העממית כיתוב כזה נועד להבריח את השטן, וכפי שנראה מיד, השטן אכן היה מעורב בבניית הגשר – וייתכן אף כי ללא התערבותו לא ניתן היה לסיים את בניית גשר קארל בזמן.

הבנאי הראשי של הגשר היה נתון למתח אדיר, שמא לא יעמוד בלוח הזמנים של הבניה. השטן פנה לבנאי הלחוץ והציע לו עזרה: בתמורה לעזרתו, הוא ביקש שמי שיפסע ראשון על הגשר יוענק לו. הבנאי הסכים לעסקה, ובלבו חשב להניח לתרנגולת לצעוד על הגשר. לרוע המזל, היה זה בנו הפעוט שהצליח לעבור את מחסום הביטחון... לזוועתו, טבע התינוק לנגד עיניו.

במשך שנים הייתה רוחו המיוסרת של התינוק בוכה ומתעטשת, ואנשי העיר שעברו היו מכסים את אוזניהם. יום אחד עבר על הגשר כפרי טוב לב, שמע את ההתעטשות ואמר: "שאלוהים יברך אותך בבריאות". בו ברגע שוחררה רוח התינוק היישר לגן עדן.

גשר קארל בפראג (צילום: Natalija Sahraj, Shutterstock)
כל לילה בחצות הם חולפים, מלאך המוות והיהודי המומר|צילום: Natalija Sahraj, Shutterstock

הכנר היהודי ומלאך המוות

ובעוד אנחנו התיירים כבר לא שומעים את בכי התינוק, עדיין משוטטות בנהר ומעליו כמה רוחות. רוח אחת טרגית נוגעת בהיסטוריה של יהודי העיר: האגדה מספרת על נער יהודי מן הגטו שהיטיב לנגן. הנגינה בערה בעצמותיו, והדרך היחידה שעמדה בפניו להפוך את הנגינה למקצוע הייתה להמיר את דתו ולנגן בכנסייה. משהזדקן אחזוהו רגשי חרטה והוא שב ליהדות, כדי לפחות להיקבר כיהודי.

מאז מותו, הוא שט בכל לילה בחצות עם מלאך המוות לעבר כנסיית ויטוס הקדוש. בכנסייה מנגן היהודי על העוגב עד עלות השחר, ואחר כך הם חוזרים, חותרים בדממה, והמומר נכנס לקברו בבית העלמין היהודי.

ואני, משעמדתי על הגשר וציפיתי לראותו, תהיתי האם נגינתו הלילית וביקורו כאן שוב ושוב אכן יכולים להיחשב עונש?

>> למדריך פראג המלא
>> מצאנו את הדרך הכי טובה לצאת לחופש עם המשפחה