מונגוליה, ארץ בראשית

מונגוליה היא המדינה היחידה בעולם שתושביה הם נוודים באופן רשמי, ורוב המונגולים חיים עד היום על פי אורח החיים הקדום של אבותיהם. העשב הוא מקור החיים שלהם - ממנו ניזונות הבהמות, ומן הבהמות האלה ניזונים הנוודים. כדי להזין את בעלי החיים הם חייבים לנדוד ממקום למקום, וצמיחת העשב היא המתווה העיקרי של דרכם. למעלה מ-40 אחוז מתושביה של מונגוליה הם נוודים שוכני גרים (גר – אוהל נוודים מונגולי).

במחצית יולי 2009 יצאנו קבוצה של 15 חברים הרפתקנים למסע שטח מופלא בין ערבות פרא ונוודים מסבירי פנים. את המסע התחלנו מעיר הבירה אולן בטור – עיר הבנויה לאורך נהר טול (Tuul) והרים סביב לה. יש בה שיכונים רבי קומות בסגנון קומוניסטי, ובשולי העיר גרים עדיין תושבים באוהלי לבד. פרנסי העיר מנסים בשנים האחרונות לשפר את חזותה ולבנות בניינים ומרכזים מסחריים בסגנון מערבי.

עיטים זהובים ואוהלי ענק

עם הנחיתה מבייג'ין יצאנו לסיור קצר בעיר: בכיכר המרכזית שעליה חולש פסלו של אבי המונגולים ג'ינג'ס חאן, במוזיאון הטבע ולקינוח צפינו במופע פולקלור בבית האופרה. אחרי לינת לילה השארנו את עיר הבירה מאחור והמשכנו עם רכבי 4X4 למונגוליה האחרת, הפרוסה במרחבים עצומים, מהשוממים בעולם.

היציאה מאולן בטור לכיוון מערב הייתה על הכביש הסלול היחיד במונגוליה, שעד מהרה הפך לדרך עפר, נתיב מסענו במהלך עשרת הימים הבאים. עצרנו בחרחורין, הנקראת בשפה העתיקה – קראקורום, אשר שימשה עיר הבירה של האימפריה המונגולית בימי שלטונו של ג'ינג'ס חאן. שם הוכתרו החאנים המונגולים עזי הנפש, וממנה ניהלו את עסקי הממלכה האדירה בעולם העתיק.

ערכנו ביקור קצר במנזר ובשרידי העיר העתיקה. ביציאה מהאתר עמדו כמה מקומיים שהחזיקו בידם עיט זהוב. המונגולים משמרים את המסורת העתיקה שלהם, ובין השאר את המנהג העתיק של ציד באמצעות עיטים.
ביקשתי ממי שנראה כבעליו של העיט להחזיק אותו, והוא הלביש על כף ידי הימנית כפפה עשויה בד עבה כדי שלא אדקר מטפריו הארוכים המתהדקים בזמן האחיזה. הרמתי את העיט, כנראה מהר מדיי לטעמו, והוא פרס כנפיים אימתניות בבהלה ופרץ בצווחות כעס למראה האורחים הבלתי קרואים. זה היה בהחלט מפחיד.

המשכנו בנסיעה בערבות המוריקות, חולפים על פני עדרי כבשים, עזים, פרות, יאקים ומקבצים של עשרות סוסים (מספר הסוסים במונגוליה גדול יותר מפי שניים ממספר התושבים). מרחוק התגלו לעינינו בקתות הנוודים עגולות הכיפה, בוהקות כמו פטריות שמפיניון לבנות. אמנון אנג'ל, "קצין המבצעים" של הקבוצה, העביר הודעה בקשר לרדת מהדרך לכיוון הבקתות. שלפנו את המצלמות לקראת המפגש הראשון עם הנוודים. מירגה, המדריכה המקומית, ניגשה לאחד מבני המשפחה וביקשה רשות להכניס את החבורה לביקור בתוך הגר. היא נענתה מיד בחיוב, כמנהגם של המונגולים מסבירי הפנים. סביר להניח שלא היינו קבוצת המטיילים הראשונה שחלפה על פני הגר ונכנסה לראותו, ונראה שהם מפיקים הנאה מן הביקור לא פחות מהמטיילים.

איך חולבים סוסה מונגולית?

עד מהרה העבירה בינינו אחת מבנות המשפחה קערה עם צ'ה – תה מונגולי מסורתי המורתח עם חלב ומלח. כדי שלא להעליב, העזו כמה מאתנו ללגום מן המשקה החם והעכור הזה, שמראהו וריחו מאוד לא מזמינים. התכבדנו גם בגבינות קשות תוצרת בית, שיובשו מעל דלת הכניסה לגר.

מבנהו של הגר מעוגל, ויש לו שלד עשוי לבידי עץ שעליו מותחים יריעות לבד ובדי קנבס לבנים. במרכז כל גר ניצב תנור המוסק בשברי עצים ובגללים, והוא מרכז החיים של הגר ואמצעי החימום היחיד. בכירה שמעליו מבשלים את כל הארוחות, מרתיחים את החלב ומכינים את הצ'ה.
הרהיטים היחידים הם שידות עץ צבעוניות שעליהן תמונות המשפחה ופסלוני בודהה, כמה מיטות מתכת ומזרנים. אין שירותים וגם לא מקלחת. את המים מביאים מהנחל הסמוך ואת הצרכים עושים בטבע.
כשמגיעה העת לנדוד עם העדרים למקום מרעה חדש, מקפלים את היריעות, מפרקים את הגר ומעמיסים את תכולתו על עגלה הרתומה ליאק או על גמל דו-דבשתי הנפוץ במונגוליה.

לאחר האירוח המנומס בתוך הגר, יצאנו לראות את חליבת הסוסות (מחלב הסוסות הם מכינים את האייראק שממנו מפיקים את משקה האלכוהול).
שיטת חליבת הסוסות היא פשוטה. במשך הלילה כלואים הסייחים במכלאה קטנה כדי שלא יינקו. עם בוקר מביאה האישה את הסייח אל אמו, שמתחיל לינוק ומעורר את פעילות הפטמות, ואז היא מרחיקה אותו מן הפטמות אבל משאירה אותו צמוד לאם כדי שזו תהיה רגועה, והיא עצמה מתחילה בחליבה. כשהיא מסיימת לחלוב היא מחזירה את הסייח כדי שיסיים לינוק.

נפרדנו לשלום מהמשפחה, ועל רקע השמש השוקעת המשכנו בדרכנו אל הגר קמפ (מחנה אוהלים לתיירים בדיוק כמו האוהלים של המקומיים), הסמוך לנהר אורחון, ללינת לילה. אורחון הוא אחד הנהרות הגדולים במונגוליה. הוא זורם ונשפך לימת באיקל שבסיביר הרוסית.

לפני שפרשנו לשינה הזמינו אותנו בעלי הקמפ להיכנס לאוהל גדול המשמש כחדר אוכל, ולהאזין למוסיקה מקומית בביצוע חמישה נגנים שניגנו בכלי מיתר מונגוליים מסורתיים. הכינור המונגולי הוא דו-מיתרי ובקצהו מגולף ראש סוס. אחד הנגנים סלסל בקול גרוני שיר על ערבות, והכינורות ליוו אותו בצלילים עגמומיים. בין קטעי המוסיקה הדגימו נערות גומי את גמישותן.

סגולות נגד עין הרע

עם בוקר המשכנו דרומה לאורך גדת הנהר, בדרכנו למפגש נוסף עם נוודים. אחרי נסיעה של כשעתיים עצרנו לביקור במנזר טובהון, מנזר ייחודי ואולי המעניין שבמנזרי מונגוליה. הוא בנוי ממערות טבעיות באבן גיר ומצריפים רעועים מעץ, ושימש מקום התבודדות לזנבזר – ממייסדי הבודהיזם המונגולי. טיפסנו לפסגה שם הוא ניצב, כשגשם ניתך על ראשנו. ממרומי המנזר השקפנו אל עמק הנהר שנפרס לרגלינו, ועל היערות המחטניים הסובבים את העמק.

אם בזמן העלייה נרטבנו מהגשם, בזמן הירידה החלקנו בבוץ שהוא הותיר אחריו. המשכנו דרומה עד למפל האדום. בזמן שהלכנו למפל, ובזמן שנפגשנו עם התושבים שגרו לצדו, התארגן הצוות המונגולי שליווה אותנו (חמישה נהגים, מדריכה וע' מדריכה) לארוחת צהריים.

הנהגים ניגשו למכלאת הכבשים של המקומיים, בליווי בעלי הבית, ולאחר ששילמו שלפו כבשה. לפתע אחד מהם השכיב בהינף יד את הכבשה על האדמה, כשהאחרים אוחזים ברגליה, נטל בידו סכין חדה ולפני שהספקנו להבין מה קורה, היו מונחים בסיר הגדול נתחי הבשר...
המתת הכבשה נעשתה במומחיות רבה, כך שהיא אפילו לא הספיקה לפעות. נשארנו המומים מהמראה. אני ויתרתי מראש על אכילת הבשר. בתום ארוחת הצהריים המשכנו דרומה אל הגר קמפ הבא ללינת לילה.

למחרת בבוקר העמסנו את הציוד על הרכבים והמשכנו לכיוון הרי הרגיי מורון. בראשו של מעבר ההרים עצרנו ליד אובו, גל אבנים המשמש אתר פולחן, שכמוהו פזורים אלפים לצדי הדרכים. הם מקושטים בסרטים כחולים, בגולגולות של סוסים, בקרניים של איילים או עזי בר, בבקבוקי וודקה ובסגולות אחרות נגד עין הרע. כל מונגולי העובר על פני אובו עוצר, מקיף את גל האבנים שלוש פעמים ומניח מנחה.
גם אנחנו, כמנהג המונגולים, הקפנו ליתר ביטחון את האובו שלוש פעמים, והמשכנו במורד ההר בין יערות מחטניים, גבעות מוריקות ומרבדי פרחים שהשתוללו בצבעיהם.

לקראת ערב הגענו לאזור הגר קמפ, לידו היו מעיינות חמים. הורדנו את התיקים מהרכבים, לבשנו את בגדי הים וקפצנו לבריכות המים העשירות במינרלים, כדי לשטוף את אבק הדרכים – אין תענוג גדול מזה.

הסיפור העצוב על הכבשים

בנסיעה מערבה הגענו אל השמורה הוולקנית חורגו. לקראת העצירה הראשונה ראינו מרחוק אגם מים מתוקים ועדר של מאות כבשים בתוכו. לרגע חשבנו שהעדר שותה מים לאחר מסע נדידה ארוך, אך ככל שהתקרבנו התגלתה לעינינו הזוועה: מאות כבשים צפו על פני המים. כמה מאות מטרים משם, על המצוק, ראינו את הרועים, בעלי העדר, יושבים על הסלע וצופים במראה הנורא. ירדנו מהדרך כדי לקבל הסבר מהרועים על מה שקרה.

שלושת הרועים ישבו חסרי אונים כשפניהם נפולים, והסבירו לנו שהם היו בדרכם עם עדר הכבשים (עדר של למעלה מ-1,000 ראשי צאן) לכיוון האגם. לאחר הליכה של יותר מ-100 ק"מ ללא שתייה, זיהה העדר הצמא את מקור המים ופרץ בריצה מהירה לכיוון האגם. הרועים לא היו מודעים לכך שגדת האגם הייתה למעשה גדת המצוק הגבוה, והעדר ששעט לעבר המים פשוט נפל מהמצוק וטבע. ראשוני הכבשים שזיהו את המצוק נדחפו על ידי העדר שהמשיך בשעטה, עד שמרביתם נפלו. רוב העדר טבע, ובמאמץ רב הצליחו הרועים להציל רק חלק קטן ממנו. כל אחד מאתנו שלף מכיסו כמה עשרות דולרים ונתן לרועים, כדי לפצות אותם על עגמת הנפש והנזק הכלכלי - שבמציאות שלהם ייקח שנים רבות לשקמו.

את הימים הבאים העברנו בנסיעה ארוכה בדרכיה היפות של מונגוליה. חצינו הרים, ערבות רחבות ידיים וכפרים מרוחקים, כשמדי פעם עצרנו ויצאנו להליכה כדי לחלץ את העצמות. את אחד המדרונות לעבר המישורים ירדנו בהליכה ובשירה אדירה של שירי ארץ מולדת, שחתכה את הדממה המוחלטת (מחזה סוראליסטי משהו).

לשמע השירה שהדהדה במרחבים התקרבו אלינו רועים רכובים על סוסים עם עדרי הצאן שלהם, והשיבו לנו בקריאות "אינדיאניות" המזכירות סרטים מהמערב הפרוע.

כשעמדתי שם בלב המרחבים האין סופיים של הערבות המוריקות, באוויר הצלול ונטול הריחות, כשסביבי דממה מוחלטת ולמולי קו האופק המקושט ברכסים צבעוניים – הבנתי את משמעות המושג "ארץ בראשית".

המשכנו צפונה, אל אחד המקומות היפים במונגוליה – אגם חוסגול נור, הקדוש למונגולים ונחשב לאחת מאטרקציות התיירות הידועות במדינה. אגם זה הוא העמוק ביותר במרכז אסיה, אורכו 136 ק"מ ורוחבו 36 ק"מ, והוא מכיל כשני אחוזים מהמים המתוקים בעולם. הוא מוקף הרים גבוהים המכוסים שלג מרבית ימות השנה, ובהם יערות אורן סיבירי. האגם מנקז עשרות נחלים ומהווה מקור עשיר לדיג, וכן משמש בית למגוון חיות בר.

באזור האגם מתגוררות קבוצות אתניות מעניינות, וביניהן בני שבט הצאטאן הידוע יותר בכינוי שבט איילי הצפון. בני השבט מתמחים בגידול עדרי איילים. איילי הצפון מספקים את צרכיהם הבסיסיים של בני השבט: הם מספקים להם חלב ובשר, משמשים כבהמות משא, את עצמותיהם מנצלים לבניית כלים ואת עורותיהם ללבוש ולבניית אוהלים. האוהל הוא בצורת חרוט, דמוי אוהל אינדיאני.
על גדת האגם ממוקם הגר קמפ (איך לא...). פרשנו לאור נרות לשנת לילה, עייפים ומותשים מהיום הארוך ביותר במסע.

 עם בוקר יצאנו לביקור בשבט. מתחת לעצי האורן, לצד האוהלים, רבץ עדר איילים ארוכי קרניים. בני השבט פרסו מיד שמיכות ועליהן עבודות יד שונות: כובעי גרב וגרביים עשויים צמר, כלים מעצמות כבשים ואיילים ועוד. נראה שלא היינו הראשונים לפקוד אותם...

אחרי הביקור יצאנו לרכיבה על סוסים על גדות האגם. מעל האגם התעופפו שחפים ובעלי כנף שונים, צמחיית הגדות הייתה עשירה, ובטווח הרחוק יותר נראו עצי המחט. אחרי שעה של רכיבה הגענו לארוחת צהריים שארגן לנו הצוות המסור שלנו, שיצא לפנינו.

אחר כך עלינו על הסוסים ושבנו לגר קמפ, שם גם ערכנו את מסיבת סיום המסע. בקבוקי המשקאות החריפים נפתחו, ולאורה של תאורה עמומה פצחנו בשירה ובריקודים. המקומיים לא נשארו אדישים, והצטרפו אלינו במחיאות כפיים סוערות.

מונגוליה היא מדינה דלה ביותר במדדים מערביים, אבל ארץ עשירה מאוד בנופים נהדרים ובאנשיה הנפלאים בפשטותם, ארץ פסטורלית, נקייה מכל תיעוש, שחי בה עם הנודד ממקום למקום בקצב שהטבע יוצר ומכתיב ללא כל יומרה – צוהר ל"עולם בראשית".

מונגוליה – תעודת זהות

מונגוליה היא ארץ חסרת מוצא לים, התחומה בין סין בדרומה לרוסיה בצפונה, ומשתרעת על שטח של כ-1,566,000 קמ"ר (כשטחה של מערב אירופה).
גובהה הממוצע מעל פני הים הוא 1,580 מ'. האקלים בה נוטה לקיצוניות. בחורף הטמפרטורות יורדות עד 30-40 מעלות מתחת לאפס, ובקיץ החום מגיע לעתים עד 40 מעלות (בעיקר במדבר גובי).

>> טיול באימת דוב גריזלי: יומן מסע באלסקה

>> לערוץ טבע הדברים ב-VOD