אחרי פחות מ-24 שעות על אדמת אפריקה, כל החששות שליוו אותי לפני הנסיעה התרכזו לכדי שני אריות שעמדו במרחק מטר מהג'יפ הפתוח שהוביל אותנו בין שמורת האוקוונגו דלתא שבבוצואנה. "תשמרו על שקט מוחלט, אל תזוזו ועזבו את המצלמות. אם לא תבלטו הם לא ישימו לב שאנחנו כאן וימשיכו בדרכם", סינן המדריך המקומי בזמן שהשמש התפנתה לזרוח במקום אחר והשקט המטורף גרם לפיהוק האריות להישמע כמו שיר פרידה. האדרנלין ששטף לי את הגוף היה מסוג חדש, והחשש היה אמיתי – הם היו קרובים, קרובים מדי, ודקות לפני עוד הספקנו לשמוע שזה די נדיר לראות אריות בתוך השמורה הזו. "הם מגיעים מדי פעם, חוטפים משהו לאכול וממשיכים בדרכם", סיפר המדריך, ואני הסתכלתי עליו באותו מבט מקווה בו מסתכלים על דיילת כשהמטוס משתולל בכיס אוויר. הבנתי שהחיסון נגד טיפוס הבטן כנראה לא יעזור לי כאן, ועמוק בפנים קיוויתי לא להפוך לעוד סטטיסטיקה אפריקאית נדושה - "נטרף על ידי אריה" - כל כך שנות ה-80'.

>> לפייסבוק של mako חופש

יש מין תחושה אקזוטית ומסתורית כשהמילה אפריקה מתגלגלת על הלשון. מהמילים האלה שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב, לעצום עיניים והדמיון כבר ירכיב מצגת משל עצמו. זה לא באמת משנה אם ביקרתם שם או לא, כנראה שכל אחד יודע איך אפריקה נראית, רק שכל אחד מדמיין אותה אחרת; מלחמות אזרחים, טבע בתולי, ספארי מדברי, מקהלות שבטיות, והמקפידים ליהנות ישלפו את אלבומי הפייסבוק מזנזיבר ויגידו שזאת אפריקה האמיתית. הכל נכון, חוץ מדבר אחד: החשש הראשוני שמלווה כל אחד ואחת שחושבים על חופשה ביבשת השחורה. כן, אין איך באמת להתחמק מכך שהחשש הזה עדיין קיים, והגיע הזמן לשבור אותו – אפריקה מחכה לכם. היא תכבוש אתכם, תאלץ אתכם להתמודד עם הפחדים הכי בסיסיים שלכם, תגרום לכם להתאהב ולבכות, להתפעל, ובסוף להבין שהקסם שלה ילווה אתכם לנצח. היא תמיד תהיה שם בשבילכם, אבל אתם אלה שצריכים לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.

אריה, אפריקה (צילום: רון דבני,  יחסי ציבור )
"נטרף על ידי אריה". כל כך אייטיז|צילום: רון דבני, יחסי ציבור



"אנחנו בדרך לספארי קצת אחר, שונה מאוד ממה שהמטייל הישראלי רגיל אליו בקניה או דרום אפריקה", סיפרה לי רונית הרשקוביץ, מנכ"לית ספארי קומפני, ומי שהפכה את אפריקה לביתה השני ב-20 השנים האחרונות. "כשנגיע, אני חושבת שתבין איך אלוהים באמת ברא את העולם, איך נראה גן עדן במובן הכי פשוט שלו", המשיכה לירות עליי תיאורים שנשמעו מבטיחים מדי. מסלול החיים של הרשקוביץ' הוא כבר סיפור בפני עצמו, אבל אחרי שבוע במחיצתה אי אפשר היה שלא להתמכר להתלהבות הכמעט ילדותית וכל כך טהורה שלה מהיבשת; אחרי שכיהנה כקונסולית הכבוד של טנזניה, והיום משמשת באותו תפקיד בצד הזמבזי של המפה, פתחה את חברת "תיירות הבוטיק" שלה שמציעה מסלולים לאפריקה בהתאמה אישית. אתם תגידו לה כמה אתם מוכנים לשלם וכמה תהיו, מה בדיוק אתם מחפשים וכמה זמן תרצו שזה ימשך, והיא כבר תנצל את הידע העצום שלה ("אני אוספת אותו מהשטח, מהאנשים. אף פעם לא אמליץ על מקום שלא ביקרתי בו"), כדי להרכיב לכם מסלול אפריקאי מותאם אישית, עד הפרט האחרון. "אני מאמינה שאפשר ליהנות מספארי פראי בשעות היום, ובערב לחזור לאוהל מפנק וליהנות מארוחה טובה ומצעים מלטפים", סיכמה הרשקוביץ לפני שצללתי עם כדור שינה וחיוך בטיסת הלילה ליוהנסבורג. בבוקר נמרים ובלילה סבונים קטנים? נשמע מבטיח.

קודו, אפריקה (צילום: רון דבני,  יחסי ציבור )
תכירו: קודו|צילום: רון דבני, יחסי ציבור



יש המון דרכים להדרים לאפריקה ולנקודות המוצא השונות שלה, מהן ממשיכים אל המסלול שתכננתם מראש. הדרך המומלצת ביותר תהיה אחת משלוש הטיסות השבועיות של אל-על שיוצאות בלילה ליוהנסבורג, נוחתות שם אחרי 9 שעות, ובגלל שאין הפרשי שעות בין שעון ישראל לזה המקומי, יצא שהרווחתם יום שלם והתחברתם לכל טיסות ההמשך בנוחות מופלאה. כי כמו שכבר שהבנתם ממפגש האריות המלחיץ ששרדתי בגבורה – בספארי כל דקה חשובה, בכל שנייה משהו יכול להשתנות, בטח אם נולדתם זברה, קודו או ג'ירפה.

הדלתה, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
הדלתה, צילום אווירי מהססנה|צילום: ירון רוולסצ'י

נעים להכיר,  דלתת האוקוונגו

שבוע הספארי הכמעט פרטי שלנו (אפשר להסתובב שעות וכמעט לא להיתקל בג'יפים נוספים) התמקד במשולש הגבולות בוצואנה, זמביה וזימבבואה, שלוש מדינות שחולקות גבולות מגוחכים, טבע פראי בצורה הכי קלישאתית שלו, והמון המון פילים. כמה פילים? בבוצואנה לבדה יש למעלה מ-160 אלף כאלה שחיים טוב יותר מרובכם. בכלל, בוצואנה היא מדינה מופלאה שמכבדת את הטבע והמשאבים שלה בצורה מעוררת קנאה. 70% מתוכה מכוסה על ידי מדבר הקלהארי, אין ממנה מוצא לים, והפנינה האמיתית שלה היא בכלל דלתת האוקוונגו – דלתה פנים יבשתית עם ביצות משוגעות שמקבלות את מימיהן מיערות הגשם והרי אוגנדה, ויוצרות על שטח של למעלה מ-18 אלף קמ"ר את אחד משבעת פלאי הטבע של אפריקה - השילוב בין החול המדברי למים שנמצאים בכל מקום והעצים ירוקי העד, יוצר מחזה בלתי נתפס, כזה שמשאיר אותך באמת בלי מילים. ההגעה לדלתא אפשרית רק במטוסי ססנה, סוג של מונית אווירית שתוביל אתכם (אחרי טיסת המשך של שעה מיוהנסבורג למאון, בירת התיירות של בוצואנה) לאחד מעשרות המחנות הפזורים ברחבי הדלתה. מחנות אוהלים הם מסוגים שונים, ובדיוק כמו מלונות רגילים, הם יעניקו לכם חוויות אירוח שונות – מכוכב אחד ועד מקלחת בלתי נשכחת תחת לילה מלא כוכבים – הבחירה היא שלכם ושל המצפון שלכם. זה שקופץ לביקור בלי סוף באפריקה.

המחנה, אפריקה (צילום: רון דבני,  יחסי ציבור )
המחנה טובו טרי קאמפ|צילום: רון דבני, יחסי ציבור



המחנות, כולם, הם חלק מהנוף הטבעי של השמורה, ובנויים בצורה ירוקה ואקולוגית עם המון כבוד (וכנראה גם חשש מהממשלה המקומית) לאדמה עליה הם ממוקמים. המחנות המפנקים יותר, כמו ה"טובו טרי קמפ", יציעו לכם חוויה משודרגת: אוהלים מדוגמים שנבנים גבוה מעל פני האדמה (אנטילופות הרי צריכה לעבור שם), ונראים כמו שזה נשמע רק מבחוץ. בפנים דווקא חגיגת הנוחות היא עצומה, וברגע שאתה מניח את התיק, מתיישב על המיטה המכוסה כילה ומסתכל מהמרפסת, אתה מבין שאתה אורח. לא של המארחים המקומיים, אלא של החיות והעצים. האדמה והאוויר. כן, זה נשמע מוגזם, משתפך ודביק, אבל זו המציאות – כשאתה עומד שם מול הדלתה שפרושה בפנייך וחוטף סחרור קל, פתאום מגיעה ההבנה שאתה תחת השפעה של משהו גדול. אורח מהעולם החדש שמקבל ביקור חד פעמי במקום בו מתקיים העולם האמיתי.

נהר צ'ובה, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
פילים. המון פילים. הפיל הזה נמצא בנהר צ'ובה|צילום: ירון רוולסצ'י



החיים בדלתה מתחילים מוקדם. גם שלכם. אחרי ארוחה זריזה בחמש לפנות בוקר, עולים על ג'יפ פתוח, כזה שמוגבל לשישה אנשים, עם מדריך מקומי ויוצאים לגיים דרייב, מה שמתברר להיות באמת סוג של משחק: נסיעה של שעות בשטחי הטבע הפתוחים שלא חוו הרס מעולם למעט ברקים מדויקים, ומסביב כל סוג של חיה אפשרית: כלבי פרא, קודו, נמרים אריות, בבונים, ג'ירפות, ציפורים, נשרים ופילים. המון פילים. הג'יפ הקטן נבלע בין כל הציור הזה, והמצלמה עובדת בלי סוף, הכל פוטוגני, הכל מצטלם מעולה, ממש גן עדן לאינסטוש. טוב, לא בדיוק – אין וויי-פיי, אין רשת, אין חיבור לאינטרנט. לסלולרי אין משמעות למעט המצלמה ומחשבון לחשב פילים. הניתוק הוא מוחלט, הקרבה לחיות היא יוצאת דופן, וסדר היום הוא קבוע – גיים דרייב בזריחה, חזרה למחנה לשעת התה לזכר ימי השלטון הבריטי, מנוחה, ויציאה לגיים דרייב נוסף בשעות הערב, הפעם עם השקיעה. חזרה למחנה, ארוחת ערב וליל צרצרים שנגמר מוקדם. נקודה מעניינת בכל הנוגע לאירוח בכפרי האוהלים האלה היא שאחרי רדת החשיכה אין אפשרות לנוע לבד בתוך המחנה. אתם חייבים לבקש מאחד המארחים שילווה אתכם אל האוהל וממנו. חיות גדולות מסתובבות כאן, אל תשכחו. כמות הימים לבילוי במחנות מהסוג הזה משתנה וזה תלוי בכם. אנחנו עשינו יומיים ספארי אדמה, וביום השלישי למסע עלינו שוב על המונית האווירית שטסה לשלום מעל הדלתה וגרמה לי לדמוע בפעם הראשונה במסע הזה.

בית הסירה הכי מפואר שראינו בחיים

נחתנו אחרי שעה וחצי בעיר קסאנה, ולאחר בדיקת דרכונים קצרה בגבול הנמיבי (אליו הגענו עם סירת מנוע), עלינו על נהר הצ'ובה - המקום בו השמש משחקת פינג פונג בין בוצואנה לנמיביה - גדה לכל אומה. ובאמצע? היפופוטמים, קרוקודילים, פילים, ג'ירפות, עשרות סוגי ציפורים ועוד כמה גוונים של ירוק שלא ראיתי מעולם. במרכז התמונה חיכתה הזמבזי קווין. מעין בית-סירה, או מלון על המים אם תרצו, ששט לו באיטיות על הצ'ובה וממנו אפשר להשקיף על החיות בשיא פועלן. זו חוויה לא שגרתית ודי מטורפת: ספארי נהרות הוא שונה לחלוטין מזה על האדמה, בעיקר בגלל החיץ הטבעי בין האדם לחיה אותו יוצר הנהר, מה שגורם לחיות להרגיש בטוחות יותר, ומעניק הזדמנות נדירה לראות דיאלוג אמיתי בין היפופוטם לשחף או בין בבון לפיל.

זמבזי קווין, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
המלכה: זמבזי קווין|צילום: ירון רוולסצ'י



האירוח על הזמבזי קווין לא יקר במיוחד ובכל מקרה שווה כל השקעה. להתעורר בבוקר על הסירה הזו, להסיט את הווילון ולראות שני היפופוטמים פותחים בוקר, זו תמונה שאקח איתי תמיד. מלבד אוכל מעולה ואירוח מופלא, אנשי הקווין גם מציעים יציאה לגיים דרייב על הנהר בסירות מנוע – בוקר ושקיעה – ולמרות שזה כל מה שעשינו בשלושת הימים האחרונים, המופע הזה אף פעם לא נמאס. פתאום המצלמות מקבלות פחות פוקוס, וזה רק אתם, החיות והחיים. אנשים עם נגיעה רוחנית יקבלו המון תשובות במסע כזה, ואנשים ציניים יאבדו שכבה. אין באמת דרך להתעלם או לזלזל בבתוליות והניקיון, בראשוניות שלא נפגעה. כן, גם כשאתה שותה יין דרום אפריקאי מעולה ואוכל פוקאצ'ות קטנות בלובי של הקווין, בזמן שמולך עוד ג'ירפה לועסת עשב. כל תעשיית התיירות המקומית כל כך מכבדת את הטבע, שאתה לא מוצא את עצמך בערב מתקפל באי נוחות במצעים הלבנים.

שקיעה בזמבזי, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
שקיעה בזמבזי|צילום: ירון רוולסצ'י



הרגע היחיד במהלך השבוע הזה בו הרגשתי קצת פחות מתאים ופחות נעים, היה ביום בו ירדנו מבית הסירה לסיור בכפר הנמיבי Ijambwe שכבר רגיל לקבל תיירים מכל רחבי העולם, וטקס קבלת הפנים בו קבוע: סיבוב היכרות עם אורחות החיים של הכפר, מפגש חפוז עם ראש הכפר שהצרעת אכלה חצי מגופו אבל עדיין נחשב לדמות הבכירה בו (דבר שמסקרן לכשעצמו) ושיא של סוף הסיור עם מופע של שירה מקומית שבטית אותו ביצעו נשות הכפר. זו הייתה מחווה יפה, השירה שלהם הייתה מופלאה, אבל הצלחתי לראות על הפנים של כמה מהן שהן לא ממש רוצות להיות שם. הביקור בכפר אינו בגדר חובה, וזה תלוי בכם. אם יצר הסקרנות שלכם מתעניין באורח החיים האותנטי במזרח נמיביה, תמצאו שם את מבוקשכם. אבל המבטים של הנשים שם לא עזבו אותי. אין לי מושג למה. בדרך חזרה לסירת המנוע, הלכה לידי ילדה קטנה, בת שלוש או ארבע. החיוך שלה היה אמיתי ונקי והצליח להרגיע אותי. חיפשתי מזכרת להשאיר לה וכל מה שמצאתי היה תמונת פספורט ישנה. שמתי לה אותה ביד והבטחתי לה שהחיוך שלה ממשיך איתי הלאה. היא לא הבינה כלום, אבל החיוך שלי נשאר אצלה.

ירון וידידה, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
החיוך שלה נשאר איתי|צילום: ירון רוולסצ'י



יומיים העברנו על הקווין, נהנים מבקרים מלאי אור וצבע, כאלה שגורמים לך לוותר על ארוחת הבוקר המעולה ולהישאר עוד דקה במיטה עם וילון פתוח וחיות מול העיניים. יצאנו בכל אפשרות שהייתה לחקור את פארק הצ'ובה, בצדו הבוצואני. בים וביבשה, על ג'יפים וסירות, בין מסלולים שלא ראו מעולם שקית פלסטיק בצד הדרך. גם את הצרכים שלכם תעשו בשקיות חומות - לא משאירים כלום מאחור. ביום האחרון, רגע לפני המעבר לזמביה, הגיעו להיפרד מאתנו ארבע לביאות. החוויה איתן הייתה רגועה מזו עם האריות, והן היו בשלהן. בהינו בהן זמן ארוך כשהן מותחות איברים, מלקקות צוואר והתרגשנו מכל פעולה שהן עשו. הקלישאה הוותיקה על שלושה דברים שאדם יכול לבהות בהם במשך שעות קיבלה תוספת חדשה; כמות הזמן שאפשר לשבת בשקט ולהסתכל על נמר רובץ או לביאה תופסת שמש היא לא הגיונית. הזמן טס, ואתה לא שם לב.

ספארי נהר, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
עוד פילים בספארי נהר|צילום: ירון רוולסצ'י

ברוכים הבאים הביתה

נפרדנו מהמלכה ומפארק צ'ובה והתקדמנו אל עבר הגבול עם זמביה. הדרכון החל להתמלא בחותמות של מדינות שאתה לא מצפה להגיע אליהן, אבל כשאתה סוף סוף כאן, הם באמת נותנים לך את התחושה שחזרת הביתה, אל המקום בו הכל התחיל. נסיעה של 40 דקות ממשולש הגבולות הובילה אותנו אל הכפר האחרון במסע, טוקה לאה, כפר אוהלים דומה לזה שבדלתה, אבל כזה שיכול לאכלס כמות גדולה יותר של אנשים. ריחות הסבון כבר היו לי מוכרים, והמפגש המחודש עם המקצוענות של אנשי Wilderness שמפעילים את הכפרים, היה נעים. ההרמוניה הקיימת כל הזמן בין המקום לטבע, והשימוש הנכון בו לצד הכבוד שהם רוחשים לו, הופכים את האירוח בלודג'ים האלה לחוויה בפני עצמה. הכפר הספציפי הזה ממוקם בשמורת Mosi O tunya ("העשן הרועם"), וממנו יוצאים ליומיים של ספארי אדמה או נהרות על נהר הזמבזי – הנהר הרביעי באורכו באפריקה, חלומו הרטוב של כל חובב ראפטינג ועולם שלם בפני עצמו עם חיות בלי סוף ואיים מדהימים. את הקינוח, תקבלו בקפיצה אל הגבול עם זימבבואה, שם עומדים להם זקופים מפלי ויקטוריה, אלו שאחראים על אותו עשן רועם.

"מראה כל כך יפה שהוא בוודאי נצפה על ידי מלאכים במעופם". זו הייתה הדרך בה בחר לתאר את המפלים דיוויד ליווינגסטון, המיסיונר והחוקר הסקוטי, וככל הנראה האדם הלבן הראשון שראה את המפלים האלה ולא בנשיונל ג'יאוגרפיק. הוא החליט לקרוא להם על שם המלכה ויקטוריה, חשף את המקום לעולם, והיום, חוץ ממכולת, הכל שם על שמו, וכל האזור הוא מעין מפעל הוקרה עצום לפועלו. אגב, הוא צדק ליווינגסטון, מפלי ויקטוריה הם באמת משהו מלאכי, כאילו נתלשו מסרט של פיקסאר. אתה עומד מולם המום, נרטב מהקצף המטורף (1.7 ק"מ אורכם, והמים נופלים מגובה של 108 מטרים), ומחייך כמו אידיוט שעד לתופעת טבע מופלאה. את היום הראשון עשינו מצדם הזמבזי של המפלים, אבל כדאי ורצוי לעבור דרך גשר הרכבת אל זימבבואה, ולקבל נקודת מבט נוספת, כזו שיוצאים ממנה רטובים הרבה יותר ומבינים לעומק את העוצמה של המפלים האלה.

מפלי ויקטוריה, אפריקה (צילום: ירון רוולסצ'י)
מפלי ויקטוריה|צילום: ירון רוולסצ'י



סיבוב מושלם באפריקה יכול לקבל את החותמת הסופית רק אחרי שזכיתם לראות את ה-Big 5. חמשת הגדולים באמת: פיל, נמר, אריה, באפלו וקרנף, שהתאגדו יחד למונח המזעזע הזה שנטבע על ידי ציידים שרצו לתאר את חמש החיות שהכי קשה לצוד בהתקלות רגלית. מפגש מקרוב עם כל אחד מהן הוא מרתק ומסקרן, והאחרון שנשאר לנו לפגוש היה הקרנף. קשה למצוא קרנפים מסתובבים להם בחופשיות בעולם בכלל, ובאפריקה בפרט, והביקוש אליהם גבוה משלל סיבות טיפשיות. סמוך לעיר ליווינגסטון שבזמביה ישנה שמורת טבע קטנה, בה חיים להם בנחת ארבעה קרנפים, עליהם מוצבים כ-10 חיילים שלא ברור לאיזה צבא הם משתייכים, אבל כל תפקידם הוא לשמור על החיה הנדירה הזו 24/7. זה מחזה סוריאליסטי, ולעומת החיות בדלתא או על נהר הצ'ובה, פה התחושה הייתה שאי אפשר לבהות בהם יותר מדי, זה הרגיש נורא מוזר.

ג'ירף, אפריקה (צילום: רון דבני,  יחסי ציבור )
רק ג'ירף בין העצים, לא משהו שלא רואים כל יום|צילום: רון דבני, יחסי ציבור

היום בשעון אפריקה פשוט ארוך יותר

שישה ימים עברו להם במהירות, אבל בסוף כל יום כשניסיתי לשחזר מה שעבר עליי, כל יממה נראתה פתאום כמו חודש. הכמיהה הבלתי מוסברת לאפריקה שמלווה אותי שנים קיבלה את כל התשובות שחיפשה. חזרתי חכם יותר ומבין הרבה יותר את העולם. הניתוק המופרע יחסית לעידן בו אנחנו חיים היום, ניקה אותי ואפשר לי ולאנשים שיצאו איתי למסע הזה להתחבר אחד לשני, ולעצמנו, בדרך שכבר קשה נורא למצוא - בלי יוגה או מדיטציה, לא סמים ולא רב גדול, היינו פשוט אנחנו מול העולם האמיתי, זה בו האדם הוא חיה ככל החיות, ומבין שהטבע הוא מקור החיים.

בבון, אפריקה (צילום: רון דבני,  יחסי ציבור )
פסע מבבון|צילום: רון דבני, יחסי ציבור



התחושות במסע הזה היו הזויות, ונעו כל הזמן על הסקאלה שבין תדהמה לאושר, סוג של טריפ חד פעמי. אולי קצת הזוי לקרוא לטיול של שבוע מסע, אבל זו התחושה איתה חזרתי ארצה. כמות החוויות שמפעימות אותך היא עצומה, וזה קורה מספר פעמים במהלך כל יום; זה קרה לי כשחזרתי באחד הלילות לחדר, והבנתי שבאותו יום ראיתי יותר פילים מבני אדם, קרה לי באמצע יום חם ודביק כשהגיעה סערה שירדה עלינו עם השקיעה וצבעה את השמיים באדום. זה קרה לי כל הזמן. היבשת עליה אני חולם כבר כמעט 20 שנה הייתה בדיוק מה שציפיתי ממנה. לבן בחלום שחור.

 הכותב היה אורח חברת ספארי קומפני.

>> 6 טיולים משפחתיים לסוף השבוע החמים
>> ההמצאה הגאונית שתסדר לכם איפה לשבת בכל מקום