לפני 20 שנה בדיוק הצונאמי באוקיינוס ההודי שינה את מהלך ההיסטוריה. מעט לפני 8 בבוקר, ב-26 בדצמבר 2004, נרשמה רעידת אדמה בעוצמה של 9.3 בסולם ריכטר מתחת לאוקיינוס ההודי, כ-250 ק"מ מהיבשה. זו הייתה אחת מרעידות האדמה העזות ביותר שידע כדור הארץ אי פעם, והאנרגיה שהיא שיחררה הייתה שוות ערך ל-23 אלף פצצות אטום מאלה שהוטלו על הירושימה.
בתוך שעות ספורות סדרה של גלים קטלניים, שחלקם הגיעו לגובה של עד 30 מטרים, דהרו לכיוון החופים – האסון שהם עמדו לחולל היה חסר תקדים. במהירות של עד 800 קילומטר לשעה, הראשון מגלי הצונאמי האדירים פגע בחופים באלימות סוחפת, והשמיד כל דבר שנקרה בדרכו. באזורים מסוימים הגלים התנפצו על ערי חוף וכפרים, קרעו בתים ונשאו פסולת לאורך קילומטרים. הגלים פרצו ליבשה, סחפו יישובים שלמים תוך שניות, ולא השאירו דבר מלבד שממה עצומה וגדושה במים. כוחם של המים היה כל כך עצום שהם לא רק הרסו מבנים אלא גם עקרו עצים מהשורש, סחפו מכוניות, וספינות נזרקו לכל עבר כמו צעצועי ילדים.
>> "הממונה התחיל לדבר בצורה לא יפה": ישראלי גורש מתאילנד בגלל חותמת בדרכון
>> יקום מקביל: זה מה שחייבים לעשות במושבה החדשה של הישראלים בחו"ל
מותם של יותר מ-220 אלף אנשים אושר רישמית כשההערכות מגיעות גם עד 280 אלף הרוגים. מיליונים נעקרו מבתיהם ואלפים עדיין מוגדרים כנעדרים עד היום. ממדי האירוע הותירו מעט תקווה להחלמה מהירה לאחר שהאסון לא רק מחק כפרים ועיירות – הוא חיסל משפחות, קהילות ושינה לעד את העולם.
החיים שהיו – והים שהכחיד
בין אין-ספור החיים שהושפעו מהצונאמי, היו גם אלפי תיירים שהגיעו לדרום מזרח אסיה בחיפוש אחר החופים האידיליים, מזג האוויר הטרופי והחגיגות של עונת החגים. אתרי הנופש הפופולריים של תאילנד, פוקט וקאו לאק, הידועים בקווי החוף ובשוקי התיירות ההומים שלהם, הוכו בעוצמה. במוקדי החופשה הללו, תיירים זרים מרחבי העולם מצאו עצמם בלב אסון בלתי נתפס. עבור חלקם, הישרדות הייתה עניין של מזל, אבל עבור אחרים, הגלים התגלו כחסרי רחמים.
ככל שהמים נסוגו, רבים מצאו את עצמם לכודים בהריסות, פצועים או עקורים, ללא שום דרך להגיע לאהובים שלהם או לקבל עזרה מיידית. בעוד שקשה לקבוע את המספר המדויק של התיירים שמתו, ההערכה היא שאלפי תיירים קיפחו את חייהם באסון. רבים מהתיירים הללו היו ממדינות אירופה, כולל שוודיה, גרמניה וצרפת שהיו בחופשת חג המולד, אך ביניהם היו גם שמונה ישראלים שאיבדו את חייהם.
לשרה מגור (מג'ר) עדיין קשה לדבר על ההתרחשויות של אותו יום סוער. הזיכרון מציף בה את החוויה המטלטלת ובקול שקט היא מתארת בעיקר את הצער והאירועים הקשים שעברה עם בעלה שבתאי ז"ל. "היינו באמצע שיט במעבורת מפוקט לקופיפי" היא משחזרת. "בדרך אני ועוד כמה הרגשנו משהו כמו רעידת אדמה, ראיתי שהים מסביב ממש מבעבע, כמו מים שרותחים, אבל לא כולם הרגישו אז לא הייתי בטוחה מה זה בכלל". מגור, כך מתברר בדיעבד, חשה בתנודות החריגות בלב הים שהיו ה"פרומו" לסיוט שיתרחש בהמשך, בלי שמץ של מושג מה מבעבע מתחת ואת שעתיד לבוא. "רק כשהגענו לחוף וירדנו מהספינה, הגיע גל ותפס אותנו. חלק הספיקו לרוץ ולטפס לבניינים, שבתאי ואני לא, הגל הגדול הטיח אותנו לים ואני נסחפתי לעומק".
שרה טבעה ועלתה אל פני הים, ובאורח נס חולצה מהתופת. בערב היא הועברה חזרה לפוקט כשהיא חבולה וכאובה ואין לה מושג מה עלה בגורל בעלה. באותו ערב הצליחה ליצור קשר עם ילדיה מבלי לספר שאביהם נעדר. למחרת יצאה נחושה למסע חיפושים ומתוך תקווה ששבתאי שרד את התופת. במשך שעות עברה בין בתי חולים, חיפשה בין הפצועים הרבים, חוותה מראות קשים מנשוא, שאלה כל מי שאפשר ובסוף גם הצליחה. "הוא היה פצוע, ריסק יד ואת הרגליים והיה בבית החולים בפוקט עוד כמה ימים". מגור משבחת את העזרה שקיבלו מהמקומיים ומחב"ד "עזרו לנו מאוד, חילקו אוכל בגדים וכסף. אחר כך פינו אותנו לבנגקוק ומשם לארץ בליווי רפואי כי הוא היה חייב השגחה. בארץ הוא עבר עוד ניתוחים ושהה שבועיים בבתי חולים. יצאנו לטייל וחזרנו פצועים. שבתאי נפטר אחרי ארבע שנים, בין היתר מסיבוכים של הפציעה. הוא אף פעם לא חזר לעצמו".
לשרוד את הבלתי אפשרי
עבור ניצולים רבים, ההישרדות החלה ביכולת לזהות סכנה כשהיא עדיין הייתה רק לחישה, תחושה שמשהו לא בסדר. הסיפורים של אלה ששרדו את האסון מדגישים את החוסן המדהים ואת הכוח של קבלת החלטות מהירה ומצילת חיים. בעקבות ההרס, ניצולים רבים נאלצו לעשות בחירות של שבריר שנייה, תוך הסתמכות על אינסטינקטים, תקווה ואומץ, כשהם עומדים בפני משבר בלתי נתפס.
אחת מאותן תיירות הייתה שירלי גרינבלט ויצמן, שהתארחה בקופיפי, אי תיירותי בתאילנד, ושרדה את הצונאמי בזכות סדרה של החלטות נבונות שעשתה רגעים לפני שהסערה פרצה. "הייתי בטיול מאוחר אחרי הצבא ואת הימים האחרונים ביליתי בקופיפי. בחרתי גסטהאוס זול יותר שהיה מרוחק מהחוף. באותו יום הייתי אמורה לטוס לבנגקוק ומשם כעבור עשרה ימים לחזור לארץ, אז ערב קודם ארזתי הכל והייתי מוכנה. כשקמתי בשמונה גיליתי סתימה בשירותים, הזמנתי איש אחזקה שטיפל בה ובתשע נשמעה שריקת רוח חזקה. פתחתי את הדלת וראיתי שכל העצים נוטים שמאלה מרוח חזקה בלי קול וזה היה פריים כאילו שהזמן קפא לרגע", היא משחזרת. הרגעים הבאים כבר לא היו יכולים להיות ברורים יותר. "תוך שנייה גלש גל עכור של מים שחורים לגסטהאוס ולחדר. הייתי בטוחה שמדובר בבעיית ביוב עירונית, וככל שהמים זרמו וראיתי דגים הבנתי שזה מהים. לקחתי את התרמיל יצאתי החוצה למראות הפוכים ומים שחורים".
הגסטהאוס בו שהתה שירלי היה ממוקם למרגלות הר, ולמרות שהרגישה צורך לרדת למטה, היא פגשה את איש האחזקה של המקום, ששוב הפנה אותה לפסגת ההר. "למעלה היה מראה מפחיד, התאספו הרבה אנשים מהאי ואף אחד לא ידע מה קורה והאם יהיה עוד גל וכמה גבוה לעלות. היה בליל שפות ובגלל שלא היו ניידים לכולם הבנתי שמשהו לא טוב קרה ואני חייבת לעדכן את המשפחה". רגע לפני שהתקשורת קרסה, היא שלחה מסרון למשפחתה והודיעה להם שהיא בסדר, מתוך תקווה שההודעה תגיע.
ככל שחלפו השעות, התמונה התבהרה. "בהתחלה חשבנו שזה נקודתי באי, לא היה מושג שזה במרחב עצום עם נזקים בסדרי גודל ענקיים, אבל כן הבנו שלא יורדים למטה. חלק אמרו לי לזרוק את התרמיל והחלטתי שאני ממשיכה עם הציוד. התחברתי לקבוצה של כעשרה ישראלים, בהם זוג פצוע וצעיר שכבר פגשתי עם בת זוגו ובדיעבד הסתבר שנהרגה". הם ישנו יחד את הלילה במעלה ההר, ומלבד החרדה הגדולה, לא היה להם מושג על ממדי ההרס שפקדו את האי.
בבוקר שאחריו, כשהאור חושף את החורבן העצום, הגיעו מסוקים צבאיים לחילוץ. "בעשר בבוקר הוכרז סוף אירוע, וביקשו מכולם לרדת למעבורות חילוץ בחוף. ידענו שאנחנו הולכים לראות את הקטסטרופה של החיים שלנו. היינו כאלפיים אנשים וירדנו עם מטפחות על האף". הצונאמי השאיר אחריו נזק עצום, ועבור ויצמן, הדרך לחוף הייתה רצופה בחוויות טראומטיות. "תוך כדי חששתי שאם אראה גופות תהיה לי טראומה קשה, ואז החלטנו לחכות למסוק החילוץ האחרון ולבקש טיסה ישירה לאי וזה מה שקרה. הצלחנו לשכנע את הטייס".
לאחר החילוץ, המראות שהיו לפניה היו קשים מנשוא. "היה משהו עצום בעצב ובכאב. האנשים היו חסרי כל, איבדו את כל רכושם ונשארו בלי בגדים, כסף או מסמכים. נציגים מהממשלה חילקו כסף ובגדים ואחרי כמה שעות הטיסו אותנו לבנגקוק ומשם יצאו לארץ מטוסי חילוץ עם ניצולים וגופות". את הזמן שלאחר הצונאמי ועד שיכלה לשוב הביתה, תיארה כזמן של עבודה נפשית קשה.
כשחזרה לישראל, ויצמן סיפרה את חוויותיה, אך לא הרגישה כאילו היה לה "נס". "כולם אומרים לי את זה אבל לא הרגשתי ככה. לא נאלצתי להיאבק בגלים כדי לשרוד אבל האירוע היה מלחיץ, היה חוסר וודאות טוטאלי, לא ידענו מה קרה ואם זה יקרה שוב והלחץ הכי גדול היה מלראות את הזוועות". את מה שהיא חוותה, היא לא שוכחת גם היום. "הייתה פגישת שורדים של הקבוצה הישראלית במשך חמש השנים הראשונות, ואני תמיד חוזרת לתמונות, כותבת פוסט תזכורת בפייסבוק ובעיקר מחייכת כי שרדתי אירוע מטורף בלי שריטה".