טיול זול במלדיביים: המדריך השלם

בטיסה שתפסנו מסרי לנקה לאיים המלדיביים לא היו גברים בגיל העמידה עם שיער כסוף ושעון קרטייה. גם את הזוגות המאוהבים בבגדים קלילים שיכולים להשלים הכנסה בהשתתפות בפרסומות למשחות שיניים פספסנו. אלה מגיעים בטיסות ישירות מדובאי או לונדון, ותמיד בשעות הבוקר, כדי שלא להפסיד אפילו דקה בריזורטים היוקרתיים שהרפובליקה המלדיבית מציעה לעשירון העשיר והבהיר של העולם. אנחנו נחתנו בשש בערב בטיסת קונקשן שהתחילה בהודו, עלתה 100 דולר ואין בה זכות לקבל אפילו כוס מים. זוג ישראלים ועוד מאתיים בנגלים - פועלים מבנגלדש שהמקומיים נהנים להעסיק בפרוטות כדי שיבנו עבורם בריכות על שפת הים ווילות מזכוכית. אף אחד גם לא חיכה לנו בשדה הסמוך לעיר הבירה מאלה. לקחנו את התיקים והלכנו לתחנת האוטובוס מאחורי שדה התעופה ליד בלוני הגז, "זה מה שמצפה לנו בחצר האחורית של המלדיביים" חשבנו, בת זוגי ואני, "בנגלים, בלוני גז ופוסטרים של אירופאים נהנים במלונות יוקרה" – אלוהים כמה שטעינו.

שלושה שבועות חרשנו את המלדיביים בטיול תרמילאים, מחפשים את הדיל הכי זול ורבים על כל רופייה, כשמעלינו כל העת טסים מטוסי ים, משנעים אורחים אדומים משמש מלדיבית אכזרית, בין בועת תיירות יוקרתית אחת לאחרת. בחלק מהאיים היינו הישראלים הראשונים שכף רגלם דרכה באי, טיילנו, צללנו, שנירקלנו, נשרפנו בשמש בחופים מבודדים ואכלנו דגים שלוש ארוחות ביום. וזה היה נהדר. חייבים לומר, אי אפשר לטייל כאן במחירים של המזרח - פה זה לא הודו ואפילו לא תאילנד, אבל עם קצת יוזמה, חוצפה ישראלית ורוח הרפתקנות, המלדיביים על אייה המטמטמים אפשרית בהחלט לזוג ב-80 דולר ללילה כולל הכל (ובדרך כלל אפילו בהרבה פחות). במרחק טיסה קצרה וזולה מהודו, סרי לנקה או בנגקוק זו אופציה חדשה ומרגשת לסיים את הטיול הגדול (או הקטן) בקלאס ובאחד המקומות היפים בעולם.

ב-2009 נפתחה רשמית האופציה לתיירות זולה ברפובליקה המלדיבית כשניתן האישור לבניית גסטהואסים באיים המקומיים, עד אז תייר שהיה מעוניין ליהנות מלגונות הטורקיז ואיי הפרא הנטושים היה חייב לעשות צ'ק אין באחד מעשרות מלונות היוקרה הפרוסים ברחבי המדינה, להיפרד מכמה מאות דולרים ללילה ורוב הסיכויים שהמקום היחיד בו יכול היה לדבר עם אזרח מלדיבי היה בביקורת הגבולות. למרות שהמהפכה התחילה לפני כשבע שנים, נראה שרק בשנה האחרונה חזון התיירות הזולה במדינה החל להתגשם. בכל אי מקומי שביקרנו, לא משנה כמה רחוק ומבודד הוא היה מהבירה, ראינו מספר גסטהאוסים בשלבי בנייה שונים. פריחת התיירות העצמאית בעולם באמצעות אתרי בוקינג למיניהם, ריבוי טיסות הלואוקוסט והתפשרות מסוימת מצד אנשי הדת המקומיים - מעודדים את היזמים המלדיביים להעז, להשקיע ולפתוח את המדינה לאפשרויות תיירות חדשות שמתאימות גם לזוג סטודנטים שמתכננים את חופשת הסמסטר בקפידה. אבל לא רק להם. התושבים המלדיביים, שרובם אף פעם לא עשה טיול במזרח (חוץ מרחמנא ליצלן ביקור אצל רופא מומחה במומביי), מכירים את עולם התיירות רק מעבודות מזדמנות במלונות היוקרה - ומציבים סטנדרט גבוה במיוחד לחדרים ולשירות. כך שגם חופשה בגסטהאוס הזול ביותר באי (40 דולר ללילה), צפויה להיות ברמת מלון שלושה חדרים במזרח אסיה, והיא כוללת חדר ממוזג ונקי, מגבות לרוב, ארוחת בוקר טובה או בינונית וטלוויזיה שטוחה עם מיטב הלהיטים מהודו (ולפעמים גם כמה מהוליווד). האמת היא שגם ההורים שלי שמתרחקים מטיולי תרמילאים כמו מאש יכולים בהחלט ליהנות מחופשה זולה ואיכותית במדינה. אבל קודם כל צריך למצוא דרך להגיע אליה.

שלב ראשון: טיסת שכר למלדיביים

מהפכת הטיסות הזולות לא פסחה על המלדיביים ולמרות שעדיין אין טיסות ישירות מישראל למלדיביים, יש אפשרות למצוא טיסות שכר ישירות וזולות ממילאנו למלדיביים דרך חברת Meridiana. ניתן למצוא גם טיסות זולות מאיסטנבול ואפילו מלונדון ולשלב את הטיול במלדיביים דווקא עם אירופה, אבל האופציה המועדפת היא כמובן לצרף את המלדיביים לטיול במזרח אסיה או הודו. חברת Tiger air הסינגפורית מציעה טיסות למלדיביים מווייטנאם, תאילנד והפיליפיניים וכוללות מספר שעות בסינגפור -עצירה שיכולה להיות גם יתרון אם ברצונכם לבלות זמן קצר באחד המקומות היקרים והמעניינים בעולם. אנחנו שילבנו את המלדיביים עם טיול ארוך בהודו. כך שהמלדיביים יכולים להיות גם תחנת מעבר למטייל בהודו שרוצה להגיע למזרח אסיה או אפילו אלטרנטיבה מעניינת לסרי לנקה כדי לחדש את הוויזה לחצי שנה שמקבלים בהודו (לא ניסינו, כדאי לברר עם הקונסוליה ההודית במלדיביים לפני).

שיטה טובה למצוא טיסות זולות היא להתחיל באתר Skyscanner ולמצוא מהי חברת התעופה הזולה ביותר שמציעה טיסות מהיעד המבוקש למלדיביים, ואז להמשיך את החיפוש ישירות מאתר החברה עצמה. אגב, אם אתם גמישים ביעד ממנו אתם יכולים לטוס למלדיביים, ניתן לחפש באותו האתר טיסה מהמלדיביים לכל מקום בעולם (על ידי בחירת בחיפוש גמיש - flexible) וכך להבין מאיפה יהיה הכי זול לטוס. ניתן לחסוך כך עשרות דולרים מהטיסות הזולות גם ככה, ולנו זה עבד מצוין.

מתי לנסוע?

העונה הרשמית של המלדיביים מתחילה באמצע נובמבר ונגמרת בסוף מרץ. זו התקופה שבה המים צלולים עד רמת "אינסוף" כפי שהמקומיים אוהבים לציין, הסיכוי לגשם נמוך וכמעט כל המקומות מלאים עד אפס מקום. המחירים בעונה זו גם יקרים בהתאם ויכולים בקלות להכפיל ולשלש את עצמם במשך חודשים אלה. למרות הפיתוי לראות את המלדיביים בשיאה, שווה בהחלט למטייל החסכן לנסות לתפוס את החודשים הטובים של האוף-סיזן במחיר של יום-יומיים של מזג אוויר גרוע וים מעט פחות צלול. התקופה שבין אפריל לנובמבר נחשבת לעונה הזולה יותר והגשומה יותר. המקומיים ממליצים לבוא בתקופות שבין ספטמבר לנובמבר או אפריל-מאי, שלטענתם גשומים פחות מהחודשים יוני-אוגוסט (למרות שהסטטיסטיקה מראה אחרת). ניתן לומר בזהירות שזה שווה את הסיכון. אנחנו, בכל אופן, טיילנו בסוף אוקטובר תחילת נובמבר, ולאורך כל שלושת השבועות נתקענו בגשם רק יום וחצי, וגם זה היה לפרקים ולא לאורך כל היום.

שלב שני: נחיתה רכה

כל הטיסות הבינלאומיות למלדיביים מגיעות לשדה התעופה של מאלה, עיר הבירה שהיא גם המטרופולין המחורבן בעולם. כ-150,000 מתושבי העיר נדחסים בפחות משישה קילומטרים רבועים באחד מהמקומות הצפופים ביותר בתבל. לעיתים קרובות הטיסה שתביא אתכם למלדיביים תנחת לאחר שעות הצהריים - כשאין יותר מעבורות שיוצאות מאזור מאלה לאתרי הנופש, לאיים המקומיים ובעצם לכל מקום ששווה להגיע אליו, ותאלצו לבלות לילה באזור. המעבורות גם לא פועלות ביום שישי, כך שגם אם יש טיסה זולה שמגיעה בחמישי בערב, לא מומלץ לקחת אותה שכן הלינה במלדיביים יקרה יותר מכל מקום אחר במזרח אסיה או הודו. לנו כמובן היו שני לילות לבלות באזור מאלה כי הגענו בחמישי בערב בלי להבין את משמעות הדבר. מאלה כאמור מציעה את כל החסרונות של עיר גדולה בלי אף יתרון אחד. זו עיר קטנה, יקרה, שאמנם לעומת האיים המלדיביים הקטנים נראית כארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אבל ביחס לכל עיר אחרת בעולם, היא מציעה פחות דברים ודורשת עבורם יותר כסף. אבל אל דאגה, גם ללינה במאלה יש פתרון, וקוראים לו הולומאלה - אי שדה התעופה.

שלב שלישי: לבחור אי ולשוט

הרפובליקה המלדיבית מורכבת מ-1,192 איים, שמפוזרים ב-26 אטולים שונים. מבלי להיכנס לגיאולוגיה ניתן לומר שמרכזו של כל אטול היה בעבר הר געש תת מימי שפעילות וולקנית של מיליוני שנים הפכה אותו לקבוצת איים ואזור פורה במיוחד עבור אלמוגים. כיום כל אטול משמש כסוג של מחוז באיים המלדיביים ומורכב מכמה עשרות איים הקרובים זה לזה. חלקם שייכים בבלעדיות למלונות יוקרה, חלקם מיושבים על ידי תושבים אבל רובם נטושים לגמרי. מרחקם של האטולים השונים משדה התעופה הבינלאומי במאלה משתנה. ישנם אטולים שניתן להגיע אליהם רק בטיסה שעולה מאות דולרים, וכאלה שניתן לבקרם בדולר וקצת, ושעה וחצי של שיט במעבורת ציבורית. מאחר ובטיול זול עסקינן נתמקד באטולים הקרובים יותר למאלה, כאלה שניתן להגיע אליהם בזול יחסית, ועדיין ליהנות מחוויה אותנטית לגמרי של אי מקומי ואיים נטושים. כל אטול שונה ממשנהו באופי תושביו, סגנון האיים, כמות האיים הנטושים ואף בסגנון החיים התת ימיים שבו. במסגרת הטיול ביקרנו במספר איים שונים באטולים שונים, כשאת הלילות העברנו בשני איים מקומיים "נידחים" יחסית, אי מפורסם שהופך למוקד עלייה לרגל עבור תרמילאים ואפילו העברנו לילה במלון יוקרה (לצורך השוואה כמובן). כל אי הציע חוויה שונה לגמרי, ולמרות שרוב התרמילאים שפגשנו בחרו למקם את החופשה במקום אחד בלבד, שילוב בין שני אטולים שונים מעניק חוויה עשירה הרבה יותר.

אומדו, אטול ארי הדרומי – הבחירה שלנו

אם יש לכם רק שבוע במלדיביים, עשו לעצמכם טובה ובקרו באי המקומי והקטן הזה (אנחנו היינו הישראלים הראשונים שהיו בו מעולם, אז אפשר גם להרגיש קצת חלוציים). האי אומדו שממוקם באטול המפורסם ביותר במלדיביים לצלילות וצפייה בדגי מנטה ריי וכרישי לוויתן (South Ari Atoll), מציע את כל מה שאפשר לחלום עליו מחופשה מקומית במלדיביים, כשגולת הכותרת היא רצועת החוף המטריפה, מהיפות שראינו במדינה. אין הרבה מקומות בעולם בהם אפשר לראות את השמש זורחת מהים ושוקעת אל הים מאותו כיסא נוח אבל ברצועת החוף בקצה האי, על 270 מעלות הים שבה, אפשר לבלות ימים שלמים בלגונות טורקיז ושונית אלמוגים ענקית ועשירה במיוחד עם כרישי ריף (ידידותיים, ידידותיים...), תמנונים וחתולי ים לרוב. רצועת החוף נמצאת בקצה האי ובשנה האחרונה, לאחר לחץ של בעלי הגסטהאוס על הקהילה המקומית, ניתן גם להשתזף שם בביקיני בלי בעיות. (עוד על ביקיני במלדיביים בהמשך הכתבה). הגסטהאוס היחיד שפועל כרגע בעיר הוא Kuri Inn שמחולק לשלושה מבנים שמתפקדים כיחידה אחת. המחיר ללילה כולל ארוחת בוקר גדולה ומפנקת הוא 50 דולר מחוץ לעונה, ומאוד מומלץ ליצור קשר מראש ולנסות לקבל הנחה נוספת. המקום מציע מכונת כביסה לשימוש עצמי, ואם מגיעים קבוצה של שישה אנשים ומעלה אפשר להשתמש במטבח המאובזר ובכלל להוזיל את עלות הטיול. מטיילים רבים שמגיעים לאומדו מבלים שבוע שלם על החוף, אוכלים במסעדות המקומיות ומשנרקלים בריף הבית השמור והעשיר, אבל הקרבה לאתרי הצלילה ומועדון הצלילה הזול שמפעיל הגסטהאוס הופך את האי למושלם לצוללנים. במחיר של 50-70 דולר לשתי צלילות מסירה עם ציוד מלא אפשר לבנות כאן חופשת צלילה איכותית במיוחד ולצלול עם דגי מנטה ואולי אפילו לראות כרישי לוויתן (אנחנו יצאנו לחפש ולצערנו לא מצאנו). ישמעאל, אדם מבריק הדובר אנגלית רהוטה, מנהל את המקום, המטבח ומועדון הצלילה, והוא האדם היחיד שעובד עם תיירים באי - דבר שיכול להוות חיסרון שכן המגוון כאן לא מתקרב לעושר שאי התרמילאים המפורסם מאפושי מציע. אבל אם אתם מחפשים חופשת בטן גב זולה ומיוחדת, או חופשת צלילה הזולה במלדיביים, האי אומדו הוא בהחלט האופציה הטובה ביותר שראינו.

מאפושי, אטול מאלה הדרומי - תאילנד (של שנות התשעים) במלדיביים

מאפושי קנתה בצדק את שמה בתור ה-אי של התרמילאים במלדיביים ונמצאת בתנופת פיתוח אדירה. היא מציעה את כל מה שאי אפשר להשיג באיים המקומיים במחיר סביר בהחלט כשהיתרון הבולט של האי הוא מרחקו הקצר ממאלה. יותר מ-28 גסטהואסים פרוסים לאורך האי הקטן הזה, ששליש ממנו הופקע לצורך בית הכלא הגדול במדינה. זו הזדמנות ליהנות גם ממקום שמורגל לתיירים ומהווה בית למסעדות הטובות ביותר במלדיביים (לא להחמיץ את Mama Mia מסעדה איטלקית בבעלות איטלקית שמציעה את הפיצה והפסטה הטובות ביותר באוקיינוס ההודי). כאן אפשר להירגע, זה לא עוד חופשה באי מקומי אלא אי שלם שסובב סביב תיירות. במאפושי גם פגשנו את התושבים הכי מגניבים שפגשנו בחיינו - אנשים צעירים שאוהבים לחגוג ולהתבטל והמפגש איתם הוא לא פחות ממרגש. זה מקום של צעירים בגילנו, גולשים מקומיים קשוחים ומדריכי צלילה סטלנים, כאילו שהמלדיביים הייתה מקום נורמלי לחיות בו. מאפושי מספיק מפורסם כדי שיגיע לאוזנם של תרמילאים ישראלים, וזה היה אחד המקומות היחידים בהם ביקרנו ולא היינו הישראלים הראשונים בסביבה. למעשה הגסטהאוס המצויין והזול Maafushi Village (שעלה לנו 50 דולר ללילה) הפך מפה לאוזן למקום של הישראלים, ובחודש האחרון לא פחות מ-12 ישראלים ביקרו שם (המקומיים כמובן למדו כבר כמה קללות בעברית). האי מציע אטרקציות זולות כמו סיבובי שנורקל וצפייה במנטות יחד עם מועדוני צלילה מרשימים במיוחד, שבתיאום מראש ניתן לקבל אצלם מחירים טובים, שירות מעולה וחווית צלילה בטוחה. אנחנו צללנו עם Passion Maldives שפועל בסטנדרט אירופי, מתחזק ספינה חדישה, מציע צלילות נייטרוקס ומכיר את השטח מצוין.

והאלמוגים? פשוט מטריפים. המחירים של האוכל והלינה במאפושי מעט יקרים יותר מהאיים המקומיים והפחות מפותחים תיירותית (50-70 דולר ללילה), אבל ההיצע הרחב, האווירה המיוחדת והידידותית לתיירים וחוף גדול ומסביר פנים שווים את ההפרש. מלבד המאפושי וילג' כאמור, יש עוד מספר גסטהואסים ששווים ביקור. Water Breeze שבבעלותו של הצ'כי היחיד תושב המלדיביים מציע רמה גבוהה של אירוח, כולל ארוחת בוקר ב-60-70 דולר, תלוי בעונה (אם תהיו נחמדים הוא ייתן לכם לנסות את הנרגילה מנטה שלו) ו-Hotel Leisure Boutique נמצא במיקום מצוין ליד הנמל והמסעדה המקומית, ומציע חדרים טובים מאוד וארוחת בוקר בופה במחיר של 50-60 דולר ללילה.

קורנדו, אטול לווויאני – להרפתקנים ודייגים

מתי בפעם האחרונה עשיתם קמפינג באי בודד אמיתי? קורנדו רחוקה יחסית ממאלה, בערך שעתיים וחצי נסיעה בספיד בוט שעולה 33 דולר לכיוון או שמונה שעות בספינת אספקה (6 דולר לכיוון) שאפילו חלק מהמקומיים מדירים את רגליהם ממנה. יש בה גסטהאוס אחד, דייגים קשוחים ובלתי אפשרי להשתזף באי עצמו בבגד ים, אבל אם אתם מחפשים הרפתקה מקומית אמיתית, חובבי שנרקול משובח, קמפינג או דייג - יש בקורנדו משהו שפשוט אי אפשר לקבל בשום מקום אחר שהיינו בו. טבע מלדיבי אמיתי ומארח אחד בשם חוסיין שיודע להריח צבי ים מהסירה שלו. Aligga Fishing Lodge הוא נכון להיום הגסטהאוס הראשון והיחיד באטול לוויאני, ששמו יצא למרחקים בעיקר בזכות הדגים הגדולים שאפשר לתפוס כאן אם מפילים בטעות חוט דייג למים. גם כאן היינו הישראלים הראשונים באי אבל בקורנדו זו לא חוכמה, היינו גם בין התיירים הראשונים שבכלל ישנו באי. הגסטהאוס היחיד באטול סובל מחבלי לידה קלים אבל הוא מציע את התמורה הטובה ביותר לכסף מבחינת חדרים. כאן ב-50-40 דולר ללילה תקבל חדר עם סלון ומטבח מאובזר וארוחת בוקר. אפשר לקום מוקדם בבוקר לראות את הדייגים דגים דגי פיתיון לפני שהם יוצאים לים, ועם קצת מזל גם לתפוס טורניר כדורגל מקומי (חוסיין, מנהל הגסטהאוס, הוא מגיש העזרה הראשונה של הקבוצה השנייה הכי טובה באי. לדבריו).

שלב רביעי: הכירו את אורח החיים המקומי

הרפובליקה המלדיבית היא מדינת שריעה איסלאמית, עם מאה אחוז מוסלמים סונים שמכירים ישראל בעיקר מאל ג'זירה ושיעורי הדת. הדעה הקדומה של המלדיבי הממוצע על התייר הישראלי איומה, אבל במשך שלושת השבועות בהם טיילנו במדינה, לא חשנו כלל בטינה או בעוינות, להפך. המלדיביים מסבירי פנים לתיירים בכלל, ואלינו בפרט, היו סקרנים ללמוד על ישראל וגרמו לנו לחוש בביטחון מוחלט לאורך כל הטיול. למעט גרפיטי אחד ליד מסגד בעיר הבירה מאלה, שקרא להחרים תיירים ישראלים "כי הם טרוריסטים" והעובדה שלאבד דרכון במלדיביים, שאינה מצויה בקשרים דיפלומטים עם ישראל, זה סיוט שלא אאחל לשונאיי (זה לכתבה הבאה), מוצאנו ודתנו לא שינו במאומה את אופי הטיול וניתן להסתובב בראש מורם גם באיים רחוקים ומבודדים כאחרוני התיירים הצ'כים.

אסור להשוות: לילה חלומי בריזורט

כאן אי אפשר להכיר את האוכלוסייה המקומית, ובטח שלא לטייל בזול, אבל קשה לבלות במלדיביים שלושה שבועות מבלי להתייחס לנער הפוסטר של המדינה, מה שהפך אותה בעיני העולם ליעד נחשק, פנטסטי והרבה פעמים גם בלתי אפשרי: מלונות היוקרה באיים הפרטיים. בעוד התיירות המקומית היא עניין חדש שהתפתח רק בשבע השנים האחרונות, כבר ב-1973 נפתח הריזורט הראשון ומאז היד נטויה. גם היום, רובם המוחלט של התיירים לא מגיעים למאפושי ובטח שלא לקורנדו אלא לאחד מעשרות ממלונות היוקרה באיים הפרטיים, לחופשה של שבוע או פחות שבה אפשר להסתובב חופשי בבקיני, לשתות אלכוהול על היבשה ולאכול אוכל מערבי מעולה. ההבדל במחיר הוא אסטרונומי: במחיר של לילה בדיל זול שהשגת בהרבה מזל באחד ממלונות היוקרה תוכל בדרך כלל לפרנס שבוע-שבועיים לינה באחד מהאיים המקומיים, ולמרות זאת אנשים משלמים. היינו חייבים להשוות, עשינו לילה בריזורט.

ההבדל בין החוויה התרמילאית לנופש בריזורט מורגש מן הרגע הראשון. יש מין תחושת הקלה, חוסר אחריות כזה לגורלך, משהו שמזכיר מקלחת עם ראש גדול במיוחד עם זרם שמגיע עד לקצוות של הכתפיים. סירה אספה אותנו משדה התעופה לאי הפרטי של מלון היוקרה Centara Ras Fushi, ומאותו הרגע עד שהחזירו אותנו לאותו מקום בדיוק 24 שעות מאוחר יותר, היינו ביקום מקביל. יקום קל יותר, כזה שמזג האוויר מציית לצרכים של בעלי המניות וכל היתושים מקבלים בהכנעה שאסור לעקוץ אנשים ששילמו כל כך הרבה כסף בשביל כל כך מעט זמן (הסיבה האמיתית לכך היא ריסוס אגרסיבי פעמיים ביום, אבל למי אכפת). קיבלנו את הבונגלו על המים, כזה עם מדרגות מעץ שלוקחות אותך מהמרפסת ישר לשונית, שדרך אגב יישרה גם היא קו עם ההשקעה הכללית והציגה חיים תת מימיים מרשימים בהחלט. זוגות סינים בתלבושות מתואמות התהלכו להם בסינכרון מושלם בשבילי הריזורט, שמתפתלים בין מסעדות, בריכה על שפת הים וכמובן חוף לבן, נגיש ומאובזר. אפילו חדר משחקים יש שם, עם פליייסטיישן 4 ואקסבוקס 360 אם חס וחלילה משעמם לך בכל הנוף הזה ואתה רוצה הפסקה. אבל למי יש כוח למשחקים כשיש בר חופשי במדינת השריעה האיסלאמית הסחית הזאת. הלכנו לישון מאוחר וקמנו מוקדם למרות האנגובר רק כדי שלא יגמר לנו באמצע. ישבנו על מיטות רשת מעל הים, לגמנו משקאות ורודים שאת שמם הכרתי רק מסדרות על נשים מתוחכמות בניו יורק ואכלנו לשם שינוי אוכל מצוין: איטלקי, תאילנדי ואפילו בדואי. באמת שרציתי לכתוב כאן בציניות על הפלסטיות של האיים המלאכותיים, על החיוכים המזויפים של כל הצוות מקטן ועד גדול או על אובדן ההכנסה של המלדיביים שלא רואים שקל מכל העושר הזה שנשפך על המשקיעים הזרים של הריזורטים, אבל האמת היא שבמשך הזמן הקצר שבילנו שם, באי הזה שנוצר רק כדי שיהיה לנו יותר קל לנוח, פשוט היה לי כיף. באמת כיף.

אז נכון שאי אפשר לשתות אלכוהול באיים המקומיים ואי אפשר להתחרות עם המתקנים, הניקיון והנגישות שמציעים הריזורטים הממורקים, אבל מצד שני הטבע הוא אותו טבע, השנירקול בקורנדו היה מופלא בהרבה, האווירה במאפושי הייתה תוססת והאנשים היו הרבה יותר מעניינים, והחוף החינמי של אומדו הוא עדיין היפה ביותר שראיתי בחיי, ושום כסאות רשת על המים או מגבות חוף עצומות לא ישנו את זה. אם יש לכם את ההזדמנות ואת הארנק לעשות כמה לילות בריזורטים המפורסמים של המלדיביים - בוודאי לא תתחרטו, כל תפקידם של המקומות האלה הוא לעמוד בציפיות ולהעניק לך חוויה בלתי נשכחת לזמן קצר, וגם יצאו לכם אחלה תמונות לפייסבוק. אפשר לעשות גם וגם, ולסיים את החופשה הזולה וההרפתקנית יותר בלילה אחד, מופרע ולא כלכלי בעליל במקום שלא ייצא לכם להיות בו אף פעם, אולי אפילו תשלפו טבעת או צמיד חברות או משהו בסגנון. אבל עם יד על הלב ממש לא חייבים. אין ספק שאת חוויה העשירה יותר, הטבע היפה יותר וההרפתקה המגוונת יותר תחוו כשכל החושים שלכם פתוחים במגע עם האנשים עצמם, חשבון הבנק שלכם יודה לכם.

ויש עוד כל כך הרבה לספר. על נבחרת קציני בית הסוהר שזכתה בגביע מאפושי לכדורעף חופים בניצחון מזהיר על הקבוצה המקומית והכניסה את התושבים לדיכאון, על מדריך הצלילה באומדו שהוא בעצם עורב וגר בינתיים עם אמא שלו, על הבתים שבנויים מאלמוגים, תלמידי בית ספר שהולכים ללמוד במשמרות כי אין מספיק כיתות וגם על נשיא נערץ אחד שזכה בבחירות, ניסה להיות נלסון מנדלה אבל נעצר וברח ללונדון. אבל את אלה תוכלו לגלות בעצמכם, כי המלדיביים היא כזאת בינתיים, עדיין לא מורגלת לתיירים, עדיין פתוחה לחוויות חדשות, להיכרות מעמיקה, עדיין יש שם זמן לשיחה טובה ולמפגשים כנים שהפכו כבר מזמן במקומות המתויירים לפוליטיקלי קורקט ושירותיות סתמיות. בינתיים.

10 טיפים חשובים למטיילים התפרנים במלדיביים

1. תכננו הכל מראש. כדי להצליח להספיק הכל ולא להיתקע ימים מיותרים במאלה תכננו את הטיול שלכם מראש, ועדיף הרבה זמן מראש. תבינו מבעלי הגסטהואסים איך אפשר להגיע ומתי, ותחסכו הרבה כאב ראש אחר כך.

2. טיילו עם דולרים ורופיות ביחד. מצד אחד אם תשלמו בדולרים תשלמו יותר על כל דבר, מצד שני כמעט בלתי אפשרי להמיר חזרה רופיות מלדיביות לדולרים, כך ששווה להגיע עם דולרים ולהמיר כל פעם כמות רופיות שאתם משוכנעים שתצליחו להוציא. ואם אתם רוצים בכלל לצאת צדיקים, תמירו את הדולרים שלכם אצל אחד מפועלי הבנייה הבנגלים. השער ממילא לא משתנה (15.42 רופייה לדולר) והבנגלי הזה צריך דולרים כדי לשלוח למשפחה שלו.

3. אל תפחדו להתמקח. ברוב המקומות במלדיביים עוד לא שבעו מתיירים ובעלי העסקים לא נעלבים או קצרי רוח כשמתמקחים איתם. לרובם הסכומים שתשלמו ירגישו גם להם גבוהים ואפשר להוריד את מחירי הלינה והאטרקציות במיקוח קל יחסית.

4. כבדו את המקום. לפני חצי שנה זוג ישראלים גורש מאי לאחר שהחליט לתלות דגל ישראל על עץ קוקוס בתגובה לגרפיטי שראה באי. המלדיביים היא מדינה מסבירת פנים אך אנא כבדו את המקום ותושביהם, אל תתלבשו חשוף איפה שאסור ובטח ובטח אל תנסו להשיג אלכוהול.

5. קחו מרווח ביטחון. מזג האוויר ההפכפך במלדיביים עלול להכות דווקא יום לפני הטיסה שלכם חזרה. מעבורות, במיוחד באיים המרוחקים, עלולות להתבטל או להידחות אם הים סוער. תכננו שאת היום האחרון לפני הטיסה תבלו קרוב למאלה או לפחות במאפושי.

6. אכלו אוכל מקומי. הפערים במחירי המזון כמעט בלתי נתפסים. בעוד ארוחת קארי דגים משגעת במסעדה מקומית תעלה לכם פחות מדולר, המבורגר בינוני עלול לעלות בערך 5 דולרים. האוכל המקומי מעניין ובדרך כלל מאוד טעים ומשביע. אין סיבה להוציא כסף מיותר על אוכל מערבי בינוני.

7. קנו כל מה שאתם צריכים לפני שאתם מגיעים למלדיביים. המלדיביים היא מדינה יקרה גם למקומיים - כמעט בלתי אפשרי להשיג כאן דוחה יתושים (חשוב) או קרם הגנה במחיר נורמלי (גם חשוב). אם אתם מטיילים בהודו או במזרח, תעשו את הקניות החשובות לפני, ותגיעו למלדיביים מצוידים היטב. עדיף גם עם ציוד שנרקול אישי.

8. בררו היטב מה המקום מציע. צרו קשר עם בעל הגסטהאוס, הבינו ממנו מה יש לו ומה אין לו באי. בין אם זה ציוד שנורקל או מזון צמחוני, חוף ביקיני או מגבות רחצה, המקומות משתנים והאיים לפעמים מבודדים בצורה לא ממש נתפסת.

9. היו הרפתקנים, נסו מקום חדש. אנחנו יכולים להמליץ רק על מקומות שהיינו בהם אבל במלדיביים יש למעלה 150 איים מקומיים שרק מחכים להתגלות. זה יותר מסובך ועלול להסתיים במפח נפש אבל כמו שגילינו בעצמנו, אין הרבה דברים מספקים כמו לגלות פנינה חבויה שטרם נחרשה על ידי תיירים.

10. סעו מהר, זה לא יישאר כך להרבה זמן. המלדיביים נמצאת בתחילתו של עידן תיירות חדש. עכשיו הכל עדיין בתולי, זול ואותנטי אך זה לא יישאר כך להרבה זמן. נצלו את התקופה הזאת וגלו את האיים המלדיביים לפני שהיא תהפוך לעוד תאילנד או קמבודיה. זו באמת הזדמנות חד פעמית.

הכותב היה אורח של מספר מקומות שהוזכרו בכתבה