הו, אמסטרדם

מחפשים טיסה זולה לאמסטרדם? היכנסו ל-smartair

1. אמסטרדם שלך ובשבילך

הסתובבתי עם התחושה הזו במשך כמה ימים, אבל היה רגע אחד שבו ממש הרגשתי את הקנאה מטפסת במעלה הגרון שלי. קינאה מהולה בכעס. ישבנו בפינת רחוב באמסטרדם, מרחק נגיעה מהדירה שבה התגוררנו במשך עשרה ימים נהדרים בקיץ הזה, והבטנו בילדים: באותו שלב הם כבר היו רטובים לגמרי, חלק מדבוקה של ילדים משלל צבעים ולאומים – כלומר, ילדים ממוצעים בשכונה ממוצעת באמסטרדם – שהשתכשכה בבריכה הפינתית, השפריצה מים לכל עבר ונראתה כמו גלויה תמימה של אושר.

בריכה פינתית היא, כיאה לשמה, בריכה קטנה שממוקמת במפגש סתמי של רחובות. ברוב ימות השנה היא מקשטת את הסביבה, אתנחתא עגולה, תכולה וצלולה בתוך הנוף האורבני הצפוף של אמסטרדם; בקיץ היא הופכת למרכז שכונתי סואן. בצהרי יום חם – מדי פעם יש כאלה גם בהולנד – הילדים ולפעמים גם המבוגרים מהבניינים הסמוכים יורדים בתחתונים או בבגדי ים, טובלים במי האפסיים הקרירים ועושים שמח.

אז ישבתי מול הבריכה, מתעד בסמארטפון את ילדיי הצוהלים, ונזכרתי איך כמה ימים קודם לכן ירדתי איתם לכיכר הבימה המחודשת שעיריית תל אביב כה מתגאה בה. כשהגענו ראיתי את אחד מפעוטות השכונה, שניגש אל הבריכה האסתטית והמושקעת ותחב את כף ידו למים. בתוך שניות הגיח פקח של הסיירת הירוקה, שאורב שם מסביב לשעון לילדים עם כוונות זדון, נבח משהו על זה שאסור לגעת במים ונדמה לי שהוא גם פלט את המילה משטרה. יש ראשי ערים שסבורים שכיכרות ובריכות הם מונומנטים סטריליים שהעם צריך להתפעל מהם מרחוק, ויש כאלה שמבינים שהמרחב הציבורי שייך – הפתעה! - לציבור, ושבריכות אמורות להיות מקום שבו ילדים עושים כיף ולא חווים מפגש טראומטי עם פקחים גסי רוח.

אז ישבתי על שפת השלולית השכונתית באמסטרדם וניסיתי להבין איך ייתכן שדווקא באירופה הקרירה יודעים להעניק לתושב (וגם לאורח) בריכה צוננת ויחס חמים, בעוד בישראל הלוהטת השפרצות של ילדים נחשבות לאיום על הסדר הציבורי. ולא, זו לא שאלה של תקציב. זו רק שאלה של גישה ושל רוח, ובאמסטרדם מנשבת רוח שאומרת שמישהו שם למעלה באמת רוצה שיהיה לך טוב. 

2. מלונות – out; דירות – in

זה הביקור השני שלי באמסטרדם. הפעם הקודמת הייתה לפני 15 שנה בערך, 3 ימים מרוכזים במסלול התיירותי שמככב בכל המדריכים: כיכר דאם, המדרחובים הגדולים, מוזיאון ואן גוך, המון תעלות והמון ריח של גראס. אני לא מעשן אז קניתי עוגה ב"קופי שופ", ואחר כך לצבעונים בשדה שאליו נסענו היה גוון מוזר ועוצמתי, כזה שאפשר לחוות רק בסיוע עזרים חיצוניים.

היה כיף בביקור ההוא אבל לא זכרתי את העיר כמקום שחובה לחזור אליו. היא גם די קומפקטית, אמסטרדם, כך שאם טיילת בחריצות שלושה ימים – ואני יודע להיות טייל חרוץ – סביר שכיסית את כל האתרים המרכזיים. לא, לא כולל בית אנה פרנק. כל העולם ואחותו עומדים בתור כדי לראות את החדר שבה הסתתרו הנערה היהודייה והיומן שלה, וכמי שמגיל חמש צפה בכל יום שואה במחזה ששודר בטלוויזיה הישראלית, הרגשתי שמגיע לי פטור.

רק שהפעם לא באנו לתייר באמסטרדם. באנו לגור בה. זה אולי נשמע יומרני כשמדובר בסך הכל בעשרה ימים, אבל זו חוויה שונה לגמרי. כמו ההבדל בין תייר שלוקח חדר בקומה ה-15 של שרתון תל אביב ומחלק את זמנו בין הים, הכותל, יפו העתיקה ומסעדות שמתמחות בשוד תיירים, לבין אחד ששוכר דירה באוף אבן-גבירול וחי את תל אביב בגובה העיניים.

ובאמת, הכל מתחיל בשאלה איפה ישנים. למקרה שהחמצתם את האירועים האחרונים בעולם הנסיעות: מלונות זה פאסה. דירות זה הדבר החם. כששוכרים דירה לא רק מקבלים הזדמנות לטעום בלי תיווך את החיים האמיתיים של תושבי המקום, אלא גם מקבלים הרבה יותר חלל בהרבה פחות כסף. זו עסקה מושלמת, אלא אם כן נורא חשוב לכם שמישהי תסדר אחריכם את המיטה בבוקר ושפקידי הקבלה יחייכו בנימוס בכל פעם שתעברו בלובי.

את האפשרות להחלפת דירות (כלומר – מגורים באפס שקלים) החמצנו בגלל ההרגל המגונה שלנו להתארגן מאוחר. ההצלה הגיעה מכיוון "סבבה הולנד" (sababa.nl) כן, גם אותנו השם הרתיע ברגע הראשון, הרי הדבר האחרון שאתה רוצה זה לנסוע עד אמסטרדם ולשמוע ישראלי שאומר לך שהכל סבבה. רק שאצל יוסי וטליה, זוג ישראלים שחיים בהולנד כבר קרוב לעשור, באמת הכל סבבה.

יוסי הוא איש מחשבים, טליה קיבוצניקית לשעבר, והם מתווכים בין ישראלים שמגיעים להולנד לבין דירות שמשתוקקות להיות מושכרות. כבר מתכתובת המייל הראשונה הבנו שיש על מי לסמוך. טליה הציעה לנו דירה של בני זוג (הוא הולנדי, היא ישראלית) שהחליטו משום מה שאוגוסט הוא זמן מתאים לנופש במולדת המיוזעת שבמזרח התיכון. הרווח היה כולו שלנו: תמורת כ-650 שקל ללילה, פחות מצימר בגליל, קיבלנו מפתח לדירה בת שלושה מפלסים, עם חדר ילדים מאובזר, סיסמה לאינטרנט ומטבח רחב ידיים. מאחר והיינו שש נפשות (שני הורים, שלושה ילדים וסבתא), השתכנות במלון היתה מחייבת אותנו להזמין שני חדרים. הנזק המינימלי: 300 אירו ללילה. תעשו לבד את החשבון כמה חסכנו.

3. סולמות וחבלים

זה המקום להבהיר שהדירה שבה השתכנו לא הייתה נגועה בשום סממן של יוקרה. לא דה לוקס ולא נעליים. אם כבר להיפך: היה בה מימד סגפני כמעט מוצהר. הדירה הזו נתנה לנו גוד טיים, אבל עוד יותר מזה – היא העניקה לנו שיעור מאלף על תרבות המגורים בהולנד, השונה כל כך מזו שאנחנו מכירים מישראל.

לזכותה של טליה מסבבה ייאמר שכבר במייל הראשון היא הזכירה מדרגות. היא אפילו כתבה שהן תלולות. אבל שום דבר לא הכין אותנו לעשרות מדרגות העץ הצרות והלולייניות שהיינו צריכים לצלוח – מזוודותינו על כתפינו - כדי להגיע לדלת הדירה. כשהגענו לדלת, מתנשפים אך מרוצים, התברר שזה היה רק המבוא: שלושת המפלסים שהדירה התפרשה עליהם היו מחוברים בגרמי מדרגות (מברזל!) שבעולם המושגים שלנו קרובים יותר להגדרה "סולם". הילדים חשבו שזה cool. אנחנו חשבנו שיש לנו מזל גדול שכבר אין לנו תינוקות בגיל ההתרסקות, ובעיקר הבנו סוף סוף איך זה שההולנדים כל כך אתלטיים. הארץ אולי שטוחה, אבל בתוך הבתים הם לא מפסיקים לטפס.

אם נסיעה להולנד נמצאת בתוכניות שלכם, קחו בחשבון שהדירה הזו לא מאוד חריגה. אמסטרדם צפופה, עתירת בניינים ישנים ונטולי מעליות, וחלק מהדירות החדשות הן בעצם חללים אנכיים שחוברו להם יחדיו. בגיל ובטמפרמנט הנכון זו חוויה – למזלנו יש לנו סבתא ספורטיבית לתפארת - אבל לא לכולם זה מתאים.

בשעות הערב המאוחרות, כשאור השמש התחיל לדעוך (בערך בתשע וחצי, כמו ששעון קיץ אמיתי צריך להיות), למדנו על עוד הבדל בינינו לבין ההולנדים: בבית, התחוור, יש תאורה קלושה למדי. יש ספרים, אבל אין מנורות קריאה. יש חשמל, אבל במשורה. וזה בקיץ; מה עושים בחורף האירופי, כשהעלטה יורדת כבר בארבע אחר הצהריים? איך הילדים מכינים שיעורים?

כדי לשפוך אור על התעלומה – ואולי גם על הדירה – הפניתי את השאלה הזו לגלית, ידידה ישראלית שמתגוררת באמסטרדם בשמונה השנים האחרונות. "ככה זה פה", היא אמרה, "עוצמת התאורה בבתים מותאמת לעוצמת התאורה בחוץ. כמו שאצלנו השמש בוהקת והבתים מוארים באור מסנוור, העיניים של ההולנדים מורגלות לתאורה הרבה יותר אפלולית. כשאני מגיעה לארץ לביקור פתאום הכל נראה לי מואר באופן מוגזם".  

אז העברנו נורה מפה לשם, וחוט משם לפה, וסידרנו גם את העניין הזה של האפלוליות. עד שחזרנו לארץ הספקנו לגדל שרירי רגליים כבירים – ככה זה כשמטפסים עשרות שלבים בסולם/מדרגות רק כדי לצחצח שיניים – ולפתח חיבה אמיתית כלפי הדירה, אפילו שבאחד הימים, בעודי מתקלח, שמעתי מכיוון המטבח – כלומר 15 מדרגות מתחתי – צווחה מקפיאת דם. הנה עוד משהו שכדאי לדעת על אמסטרדם: רבים מהבתים ישנים, ספוני עץ, ובחלקם שוכנים עכברים (להבדיל מחולדות) עם וותק של דורות רבים. הבעיה העיקרית הייתה שלא ידענו מזה, וכשאשתי פתחה את ארון המטבח וניתר לעומתה עכבר קטן, מבוהל ואפור, היא הופתעה כהוגן וגייסה את כל מיתרי הקול שלה כדי לחלוק את תחושותיה עם תושבי אמסטרדם.

4. אצא לי השוקה

אם את הדירה חיבבנו, מערכת היחסים שלנו עם השכונה הייתה אהבה ממבט ראשון. גרנו במערב הישן של אמסטרדם. כמו שכונת חיים המיתולוגית מהטלוויזיה הלימודית, זו לא שכונת פאר וגם לא שכונה של עוני. סתם שכונה מקסימה, עם זוגות צעירים, לא מעט מהגרים (כולל כמה ישראלים), ותחושת קהילתיות שממלאת את הלב ב... קינאה, כבר אמרנו ?

אני מתכוון, למשל, לפינת הרחוב שהשתרעה ממש מתחת לחלון הדירה שלנו. היה בה מתחם משחקים קטן שילדי השכונה נמשכו אליו כמו שפרפרים נמשכים לאור, ושולחן פינג פונג שלעת ערב ילדיי השתלטו עליו בהנאה, עד שבת קול של אימם יצאה מהמטבח וקראה להם לבוא הביתה לאכול חביתה, ממש כמו בסיפורים על תל אביב של שנות החמישים; ואני מתכוון גם לפינה אחת רחוק יותר, שם השתרעה הגינה הקהילתית רחבת המימדים – מהסוג המלבב שצץ בשנים האחרונות גם בכמה מערי ישראל – שתושבי האזור מטפחים בה ירקות ופרחים, ובסוף השבוע הופכת להפנינג שכונתי עליז, עם מאות משפחות שמגיעות מצוידות ומקיימות פיקניק בין הערוגות. והייתה, כמובן, גם הבריכה השכונתית שכבר סיפרתי עליה; הנה כי כן, בלב אחד המרכזים האורבניים הסואנים והמעודכנים בעולם, אנשים מחפשים את המגע האנושי, את הירוק, את הדברים הפשוטים: ערוגה, פיקניק, גיטרה, שכנים נאים (ושכנות נאות) וגינת משחקים. ובאמסטרדם – וזו הסיבה שהיא כל כך נגעה לליבי – הם גם מוצאים את כל אלה, ממש מתחת לבית.

וכמובן, היה השוק. שוק ten-kate, שהשתרע על פני רחוב שלם בשם זה, ממש בקצה הרחוב שלנו. כל בוקר שלנו נפתח בצעידה משפחתית לאורך השוק, שלוותה בזלילה חסרת רסן של פרוסות אננס טרי, הרים של פטל אדום, שזיפים מתוקים באורח נפשע, דובדבנים, אוכמניות ובקיצור כל מה שאדם – לפחות אם הוא נמנה עם משפחתנו – צריך כדי להיות מאושר. אחרי דוכני הפירות הייתה גם מאפייה, מעדניית גבינות והכי חשוב- המעדנייה של האיראני.

לאיראני, טיפוס גבה וממושקף, היה קרון שבחזיתו ויטרינה עמוסה סלטים ומעדנים, ובפינתו משטח עבודה שבו הוא הכין אותם. למשל חומוס-מנגו, מעין גרסה משודרגת של עמבה, ושלל סוגים של סלטי חצילים, ביצים ועוד. בפעם השנייה שבה רכשנו נתחים נכבדים מהמלאי הטעים שלו (החקירה מי חיסל את החומוס מנגו עדיין בעיצומה) הוא שאל אותנו למעשינו בשכונה, ואז הגיע הרגע הלא נמנע שבו הושלכה לאוויר המילה "ישראל".

הוא לא אמר שום דבר מפורש. רק חייך, מילא קופסת פלסטיק בסלט יוגורט חמצמץ והעניק לנו אותה "על חשבון הבית". המשכנו לפטפט על הא ודא, והיה די ברור שיש לנו דעה דומה על האנשים שמנהלים את העניינים שם בבית, במולדתנו הרחוקה (ולא, תירגעו, אני לא משווה).  

שוק ten-kate היה גן העדן היומי הקטן שלנו, אבל למעשה אין בו שום דבר מיוחד: כמעט לכל שכונה באמסטרדם יש את השוק שלה. אנשים לא צריכים לנסוע קילומטרים כדי לעשות קניות, לא צריכים לחפש חנייה, לא נדרשים להיות חיילי צריכה בשירותה של תרבות הקניונים המבאסת. אפשר להעביר באמסטרדם חיים שלמים (טוב, לפחות עשרה ימים שלמים) בלי לקנות אוכל מרשת שיווק חמדנית, אפשר פשוט לרדת מהבית ולפרנס בכיף את בעל הדוכן ששואל לשלומך מדי בוקר, מעניק לילדך שזיף וזוכר שהילד השני מעדיף דווקא אפרסק. יום שמתחיל ככה חייב להיות מתוק.

5. יום כיפור כל השנה

בטרם היציאה לצעידה הראשונה שלנו בעיר העברתי לילדים סידרת חינוך קצרה. באמסטרדם, הרציתי, כל חציית כביש היא בעצם חצייה של שני כבישים: אחד של המכוניות, ואחד של האופניים. להיזהר ממכוניות אתם כבר יודעים – שיקרתי בלי למצמץ – ולכן דווקא מפני האופניים אתם צריכים להישמר כפליים. חמש דקות אחר כך פסעתי בהיסח הדעת לתוך נתיב אופניים וחטפתי כידון בצלעות.

את זה שאמסטרדם היא מעצמה אמיתית של תחבורת אופניים – רחוקה שנות אור מהחיקוי החיוור של תל אביב והסרבנות האטומה של שאר ערי ישראל – ידענו עוד לפני הנסיעה. ההפתעה הגיעה מכיוון אחר: ביום השני לשהייתנו בעיר, תוך כדי צעידה באחד הרחובות הראשיים, אשתי עצרה לפתע ואמרה: "תראה, זה כמו ביום כיפור אצלנו. אין בכלל מכוניות".

וזה הסיפור הגדול, שלא לומר הנס הגדול, של התחבורה באמסטרדם: האופניים (וקווי הטראם המצוינים) לא נוספו אל המכוניות – הם החליפו אותן. מעט מאוד אנשים חושבים שזה רעיון טוב להיכנס עם מכונית אל הרשת הסבוכה של סמטאות, תעלות ומדרחובים (הו, כמה מדרחובים!), שלא לדבר על למצוא שם חנייה, ופרנסי העיר גם לא חושבים שיש סיבה להקל על חייו של מי שמתעקש להיצמד לפרייבט. כולם שווים, כולם רוכבים, כולם נוסעים בחשמלית וכולם מגיעים ביעילות ממקום למקום. דיברתי עם כמה ישראלים שמתגוררים בעיר, רובם לא רואים סיבה להחזיק מכונית פרטית. ברחובות של אמסטרדם הצדק הסביבתי והצדק החברתי חוגגים זוגיות מנצחת, ואני מניח שאין צורך להסביר כמה נעימים, שקטים וצלולים חייו של הולך הרגל בעיר שבה תנועת המכוניות כה דלילה.

6. הגג שלנו גדול וירוק

אני מבין קטן באדריכלות, אבל כשאני רואה יצירה גאונית אני יודע לזהות אותה. מוזיאון "נמו" הוא פיסת אדריכלות גאונית. נמו הוא מוזיאון המדע של אמסטרדם, גירסה משודרגת ומבריקה של המוזיאונים (המוצלחים כשלעצמם) שפועלים בחיפה ובירושלים. הילדים באו בשביל המדע, ואנחנו באנו בשביל הבניין.

מרחוק נמו נראה כמו אוניית ענק שנטועה על שפת הנהר; כשמתקרבים רק גובר העניין: אז מגלים שגג המוזיאון הוא בעצם שיפוע ענק שיורד עד למפלס הרחוב. אז נכנסים מצד אחד של המוזיאון, מטפסים דרך ארבע קומות שוקקות שבהן מתקיימת ליבת הפעילות, ואז יוצאים אל הגג המשופע – שהוא גם הירידה בחזרה לרחוב.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה על הגג. כל סנטימטר בו מנוצל בתבונה. יש בו בית קפה לרווחת המבוגרים, אשדי מים זורמים שמתנקזים לבריכות קטנות שגורמות אושר רב לילדים (כן, גם כאן, על גג המוזיאון), ערכות של משחקים והמון אנרגיה עליזה ותוססת. תודו שזו דרך לצאת ממוזיאון.

הגג של נמו הוא לא הגג המדליק היחיד באמסטרדם. אצלנו מדברים כבר שנים על הפוטנציאל האדיר של גגות ירוקים. הם מצננים את המבנה, מושכים ציפורים, והופכים חלקת בטון חשופה לחגיגה ירוקה. אצלנו מדברים, ובאמסטרדם עושים. מצאנו אפילו סופרמרקט אחד עם גג מכוסה דשא. גם הוא היה משופע, וגם הוא נוצל עד הסנטימטר האחרון על ידי משתזפים ונופשים. סופרמרקט ופארק קטן בכרטיס אחד.

לצד הקהילתיות והשכונתיות, נדמה לי שזה הדבר שבאמת כבש את ליבי באמסטרדם: התכנון החכם והנדיב של השטחים הציבוריים. אני לא מדבר על שורת הפארקים הנפלאים והרוגעים (אל תסתפקו בוונדל פארק שמככב בהמלצות הרשמיות; לכו לווסטר פארק ולאוסטר פארק ולא תצטערו), שבכל אחד מהם יש בריכות או תעלות שכשוך ענקיות לשמחת הילדים (ניחשתם נכון – בחינם. איך, למען השם, יכול להיות שעוד לא ייבאו את הדבר הגאוני הזה לפארקים מוכי השמש של ישראל?); אני גם לא מדבר על מרכז העיר המתוייר לעייפה, הממוסחר, שנודפת ממנו אווירה ערסית שהולכת וגוברת ככל שמתקרבים לאזור החלונות האדומים.  

אני מתכוון דווקא למה שקורה בשכונות וברחובות של העיר האמיתית, למתקני השעשועים שמפוזרים בכל שדרה, ושלעולם לא יידמו זה לזה, כל כך שונה מהמגלשות המשובטות והמשמימות שממלאות את הגינות שלנו; אני מתכוון לקונצרטים בכיכרות, סתם כך באמצע היום, ולפסלים המגניבים שמפוזרים בכל קרן רחוב. מישהו כאן שיחרר את הרצועה למעצבים ולמתכננים, ואלה הגיבו בהשתוללות עליזה של כישרון ומקוריות, והכל מתוך מחשבה על מי שגר בעיר ומשוטט בה, על איכות חייו ועל הכיף של ילדיו. מתי בפעם האחרונה הייתה לכם הרגשה כזו כשהלכתם ברחוב ממוצע בישראל? 

7. בכל זאת חזרנו, למרות הכל

כמו כל ישראלי שמגדל כאן ילדים, גם אני שואל את עצמי פעם בחמש דקות אם זה מעשה אחראי. ואז אני מזכיר לעצמי שכאן זה הבית, ובית יש רק אחד. רק שכשאני נתקל בעיר מזמינה כמו אמסטרדם, שנדמה לי שכבר הבנתם עד כמה היא יודעת להשרות תחושת ביתיות, הביטחון שוב מתחיל להתערער. אולי בכל זאת ננסה, ולו לתקופה, לחיות חיים קצת יותר שפויים במקום אחר? אתם יודעים, רק עד שהעניינים פה יירגעו.

משיחות עם ישראלים שמתגוררים באמסטרדם עלה שההבדל המשמעותי הוא תחושת הביטחון. דווקא לא הקיומי – הכלכלי. אפשר לעבוד כאן, הם אומרים, בחצי משרה, ולהרוויח מספיק טוב כדי לחיות ברווחה. בצנעה, אבל בביטחון. הבריאות, החינוך והתחבורה – שלושה תחומים שהישראלי הממוצע מבזבז עליהם הון עתק – מסופקים על ידי השלטונות באיכות גבוהה ובמחיר אפסי. וגם אם משהו משתבש, יש רשתות ביטחון שמונעות ממך ליפול. הישראלים שפגשתי באמסטרדם הם אנשים רגועים. לא בגלל שאין להם אחמדינג'אד על הראש; בגלל שהם לא חוששים מהמחר. כולם יודעים שאירופה בצרות, הם לא מנותקים, ובכל זאת הם לא חיים בצילה של השאלה הנצחית איך, לעזאזל, גומרים את החודש.

ובכל זאת, אנחנו כאן. לפחות עד גיחת ההתאווררות הבאה. אולי כי עוד לא וויתרתי על התקווה שישראל, ובמקרה הפרטי שלי תל אביב, תהיה יום אחד קצת כמו אמסטרדם: מקום יותר ירוק, ויותר קהילתי, ויותר שכונתי, עם יותר שווקי איכרים ופחות תאגידים, עם פוליטיקאים וראשי ערים שעובדים בשביל הציבור ולא מתעמרים בו, עם בריכות מדליקות בכל פינה ומתקני שעשועים יצירתיים בכל שדירה, עם סופרמרקט שהגג שלו הוא מדשאה ועם רחובות שנראים קצת כמו יום כיפור כל השנה. ואז, כשכל זה יתגשם, נצטרך רק לחפש איראני שיודע להכין חומוס מנגו.

Aviv67@gmail.com

>> לכל כתבות המגזין