5,096 קילומטר מחוף פרישמן, בים הערבי שבאוקיינוס ההודי, מרחק 45 דקות טיסה מהבירה מאלה במטוס ים מאובזר בשני מאווררים וטייס יחף, נמצא האי המלדיבייני אירו פושי. אי בודד שכולו ריזורט או ריזורט בצורת אי בודד. נשלחתי אליו למשימה עיתונאית חשובה: פיצוח סוד האושר במקום הכי יפה בעולם.
בשהותי בת השבוע במלדיבים הסתבר לי שאותו מושג חמקמק שאנו להוטים אחריו מורכב מאוסף מרהיב של מיזמי רחצה, מסעדות גורמה ואופציות רביצה מהודרות. לאושר יש מגע של כותנה בצפיפות גבוהה, הצבע שלו הוא טורקיז זרחני בטמפרטורת מושלם צלזיוס והצליל שלו היא המילה ״קומפלימנטרי". זה מאיתנו.
התיירות לאיים התחילה כבר לפני שלושה עשורים, אבל המלדיבים קרו באמת כאירוע תיירותי וכמכמן קנאה רק בעשור האחרון, בו הושקו ושווקו כמוצר משלים לאינסטגרם. בעולם שבו יש לנו פיד וסטוריז ובגדי ים, אנחנו זקוקים לתפאורה, והתפאורה המושלמת היא המלדיבים. כבר בטיסה הקצרה ממאלה לאי שלנו נשלפו הטלפונים של כל 15 הנוסעים בטיסה, כולל אנחנו. עצמנו אמנותנו.
ברציף קבלת האורחים של הריזורט קיבל את פנינו הצוות בקוד לבוש של פשתן לבן. אחד מהם, בחור עדין בשם ראשיד, הציג את עצמו כבאטלר האישי שלנו והגיש לנו מגבות לבנות צוננות על מגש כסף, לרענון פנינו מהטיסה. מאוחר יותר אגלה שראשיד לא כל כך אישי, אלא מעיז לשרת כמה נופשים נוספים. אבל נניח לחלק התחקירי. בשלב הזה השהיתי את מנגנון קבלת ההחלטות שלי, ונתתי לראשיד להחליט עבורי על כל פעילות לשבוע הקרוב. האמת הכואבת הכתה בי: מיינדפולנס, ידידיי, הוא משרת צמוד.
עברית היא שפה כל כך דלה שהמילים היחידות שיש לה להציע לתרגם את splurge ו-indulgence הן ״פינוק״ ו״בית הבראה״. העברית יוצאת מנקודת הנחה שאתה קודם כל חולה. שיש בך בעיה שצריך לתקן. בעוד שבזבזנות היא מלה עם קונוטציות שליליות, splurge לא מתארת את פעולת פיזור הכסף כמו את התחושה העילאית שבזבוז מופגן מעלה. זה האירוע החגיגי והחיובי שאדם חייב לעצמו מדי פעם. סביי התפארו שבתי ההבראה שנפשו בהם לא היו מנקרי עיניים, אלא דמו לסנטוריום ("בלילה שומעים שם צעקות"). "לא שפכו שם כסף״ היה הפייב סטארז שנתנו למקום. כמה זמן לוקח להפטר מהדנ"א הסוציאליסטי? ניגוב אחד במגבת הפנים הקרירה והמגולגלת בקפידה ברציף העגינה מסלקת כל שריד של האדם שהיית. היו שלום חרדות מהמראות, אימה בלתי מוסברת מדגים, פחד מהשמש וקומפלקסים יקרים מדי למעמדי הסוציו אקונומי. גרלנדת הפרחים הטריים שראשיד ענד לצווארי הייתה מעשה חניכה של האישה נטולת הדאגות שנולדתי להיות.
_c.jpg)
החדר אליו הסיעו אותנו בבאגי היה וילת בריכה דה לוקס. לא ביררתי אם ישנה אופציה שאינה דלוקס משום שאני חוששת שאין. הווילה כוללת 125 מ"ר בנוי ובה מתחם רחצה – ג'קוזי סטייט אוף דה ארט, מקלחת מקורה, מקלחת שאיננה מקורה, בידה, כיורי לו ולה שיוויונים ונדנדה שמשקיפה על הג'קוזי לסקרנים. במלדיבים אין כזה דבר נקי מדי; איזור שינה רווי בטקסטיל צפוף ביותר; מרבץ יום עמוס כריות נוי לפעילות וואטספ וגלילה בפיד; מיני בר קומפלימנטרי; מקרר יין; שמפניה בדלי מהודר; שולחן עבודה לכתיבת הרהורים (לא הרהרתי כי לא היה על מה); חלון יציאה לחצר ובה עוד מרבץ כריות, עוד פינת ישיבה, בריכת אינסוף פרטית עם עצי ענק טרופיים פרטיים; גזיבו עם מרבץ קינג סייז וכילה למצב רוח קולוניאליסטי. בהמשך נגלה פתח במעבה הצמחיה שמוביל לחוף הפרטי וגם מקלחת נוספת. שלא ייחסר.
את היום הראשון העברנו בבדיקת המרבצים באחוזתנו + מדידת בגדי ים וחלוקים + השתכשכות במקווי מים + קריאות התפעלות + שיחות פייסטיים לארץ וחזרה על הביטוי "יפה פה בקטע מפגר". המשך השבוע כלל רגעים מאתגרים של שייט קיאקים, שחיה בלהקת דגי גחליליות, היתקלות בצב ים וכמובן פגישה אחד על אחד עם ריף אדיר של צבעים, קרני שמש, קרני אור, שבירה של קרני אור, כל הגוונים הקיימים של כחול ושני מנטה ריי עצומים שהמריאו מהקרקעית ושחו לעברנו תוך שאנחנו מתגלמים בצורה העמוקה ביותר בכאן ובעכשיו. אירוע שהוביל להפקרת גופינו למסאז' באלינזי בספא שהתברר כעיסוי מחוץ לקופסה מפני שהתרחש בכלל בחדר מלדיבייני.
חלאס להיות נטע אלחמיסטר
אנשים אוהבים לחסוך כסף, לקנות כרטיסי טיסה, לנסוע לבן גוריון, לעמוד שעות בצ׳ק אין, לטוס כך וכך שעות, להתעמת במשרד השכרת רכב בשדה עם עובד שאינו דובר אנגלית, לנהוג שלוש שעות ל״בית כפרי״ מבודד ששכרו במחיר מופקע, לשבת בבוקר בחצר המטופחת עם הלחם שקנו עם שחר בבלונז׳רי המרוחק 15 דקות נסיעה ובחמאה מהחובץ עליו קראו המלצות בטריפ אדוויזר ולהאנח: ״מה צריך יותר״. וואלה, אם כל מה שהייתם צריכים בחיים זה לשבת בגינה ולאכול לחם עם חמאה הייתם עושים את זה במרפסת שלכם בחולון. המלדיבים לא נופלים למלכודת התיירים הזאת, הם בפירוש לאנשים שצריכים יותר. בויקיפידיה מצוין שאין להם מוטו לאומי, כנראה משום שהם לא מעוניינים לנקר עיניים. הם סמל הסטטוס של כל החופשות. נראה אתכם מעזים לספר על השבוע שלכם בכרתים לאדם שהרגע חזר מהמלדיבים.
קורפוס יצירות האינסטגרם שיצאו מהמלדייביים הוא ז׳אנר עם קונבנציות ברורות. הקאסט: חבורות של משפיעניות ודוגמניות שטסו ללבוש בגדי ים יפים זאת בחברת זו. הלוקיישן: חוף על רקע וילת מים, או דק של וילת מים עם בריכה על רקע כחול. פילטרים: חובה לציין שלא נעשה בהם שימוש. הכיתובים, קבועים ותמיד באנגלית:
No filter, No filter needed, No words needed. No caption needed, No worries
Life, This is life, Is this life? What is life? Life is life, Life is a journey
Paradise, Welcome to paradise, take me back to paradise city
וכמובן I woke up like this שאי אפשר בלעדיו.
ההאשטג: כל הטיה אפשרית של המילה #מאלדיבס, #ג׳ורני, ו#טראבל וגם #funinthesun, #sunnysideoflife
ו-#bitcoin מסיבה לא ברורה.
המטרה: לעדכן את העולם בזה שמדהים לך ולעורר פומו אצל כל מכרייך. נכון לכתיבת שורות אלה יש לי 6236 עוקבים. בעיני מדובר בחשבון בוטיק. בעיני אחרים: אדם חסר השפעה. כמו לכל ז׳אנר, להוציא תמונות בהן אני מודה לאנשים, גם לחשבון שלי יש חוקים: בלי האשטאגים, להמעיט בתיוגים, להשתדל להמנע מתמונות בבגדי ים, בלי בומרנג, בלי לאחל שבת מבורכת.
חופשה במלדיבים נחלקת לשלושה מעמדות: בתחתית, ההמון, שכבה עבה של אלה שצורכים את המלדיבים דרך חשבונות של אחרים. עליהם מונחת שכבת הביניים: אלה שחסכו ואשכרה היו שם והעלו תמונות, ובפסגה - שכבה דקיקה ואקסלוסיבית של אלה שנסיעתם ממומנת. כמה ההצטרפות למועדון הזה נחשקת? מדי יום נדחות פניות לשת״פים מאנשים שטוענים שהם משפיענים ומבקשים לממן את שהותם.
תמורת ״ממומן״ במלדיבים עבורי פלוס אחד והצטרפות למועדון על ידי Flyeast, הייתי מוכנה ללא היסוס להרחיב את המנעד שלי, לעגל את דמותי ולעבור על כל חוק שהצבתי לעצמי. את עקרונות הברזל החליפו ההתלבטויות הבאות: האם אני עומדת ברף החיטוב הנדרש? האם יש לי מספיק בגדי ים? איזה צבע לק לבחור? חודש שלם התעסקתי בקניית בגדי ים. שלושה ימים הוקדשו לבחירת לק. שני מנויי פילאטיס חוסלו בזה אחר זה ואת היומיים שקדמו לנסיעה העברתי בחוף הים של תל אביב אחרי ששמתי לב שאף אחד לא מעלה תמונות המתעדות את התהליך ההדרגתי שבו עורו משחים בחופשה. אנשים מגיעים מוכנים. גם בטיסה הראש לא הפסיק לקדוח: להעלות סטורי המתעד את הדרך הארוכה או דווקא להפתיע בסטורי פתאומי מהריזורט ולהפיל דבר בעולם? שאלה שהובילה לדילמות המהותית שריחפו מעל בכל רגע נתון: זה לסטורי או לפיד? האם בכלל לגיטימי להציף? הקצבתי תמונה ליום ליצירת הפומו שתכננתי. בסטוריז לא חסכתי. עשיתי הכל כמו שצריך. בגד ים? צ׳ק. סלפי בגד ים מול מראה לסטורי? צ׳ק. כיתוב באנגלית? צ׳ק. אימוג׳י במקום כיתוב? צ׳ק. האשטגים? למכביר. אנשים מאוד פירגנו בהתחלה, בירכו וקיללו אותי בחיבה בפרטי (״יא אללה איתך! אני פה נסחב בחום עם חיתולים!״). נסיעה למלדיבים היא אירוע בסדר גודל של חתונה ואני זוכרת היטב כל לייק ותגובה וגם את אלה שהחליטו להתעלם ולהתבצר בשתיקתם.
כעבור שלושה ימים שמתי לב שהפרגון מתחלף בצפיית שנאה. הלבבות התמעטו והגיעו לשפל של 221 לאימג׳. כל תמונה שהעלתי העזיבה עוקבים ולבסוף שתי ההודעות: ״חלאס להיות נטע אלחמיסטר״ ו״מה נהיה ממך״, כבר גרמו לי להפנים שפתחו עלי עין וכדאי להוריד פרופיל, ולבן זוגי לומר את מה שאומרים כשאין משהו טוב להגיד: ״עזבי אותם. סתם מקנאים״.
גילינו את התשובה לשאלה מה צריך לקחת לאי בודד
ביומנו השני יצאנו לשיט ״לאקי דולפין״. בוסארה, מדריך ומנהיג המשלחת הימית, הסביר לנו שנפליג ללב ים, מקום משכנם של הדולפינים, ואם יתמזל מזלנו נחזה במה שכינה ״קסם לאור שקיעה״. כעבור כשעה וחצי הורה בוסארה לפתוח בקבוקי שמפניה כפרס ניחומים על כך שלא פגשנו דולפין; השקנו כוסות של אכזבה יקרה, חלקנו צילמנו אותן על רקע הים, ואז פתאום הם הגיעו, שוחים וקופצים לצד הסירה ומלווים אותנו בדרכינו באור דמדומים זהוב. צהלתי ובכיתי מרוב התרגשות ושמפניה. מדד האושר העולמי נחצה.
כשזוג נוסע לצימר הדברים ברורים. יש מיטה? צריך להשתמש בה. סתם לישון כבר עשינו בבית. להעז לא לקיים יחסי מין בצימר הוא מדרון חלקלק שכולנו יודעים איפה הוא נגמר; בטיפול שבו נטחן את הלילה ההוא עד דק. המחויבות לאהבה ולחיי המין שלנו היא כגודל ההשקעה הכספית, ואם אנחנו מחויבים למין בצימר בצפון, מה זה בעצם אומר להיות זוג במלדיבים?
בגדול זה ה-מקום להתעלס בו. כל מילה אחרת לא מכבדת את המעמד והלוקיישן ומזנה את ההשקעה. עדיין מתעקשים? סעו לפאטאיה. במלדיבים מתעלסים ועושים אהבה.
כבר בשדה התעופה במאלה המוח עובר למוד ירח דבש, ועל האי עצמו חובת ההוכחה שורה בכל. לא נתעלס על מרבץ הכריות המזמין? כמובן שנתעלס. גם לא נבזבז את הגזיבו עם הכילה, הבריכה, הג׳קוזי ורצועת החוף (הזהרו מהערסל). לא חסכו במתקנים ואנחנו נפדה אותם אחד אחד. המקום כופה עליך התאהבות וההתמסרות מלאה. רכשתם מאיץ רגש תמורת הון קטן. אנשים מוכנים לעשות הרבה כשהם נפרדים מסכום כסף נאה וכך נולד תת הז׳אנר של תמונות האהבה מהמלדיבים. גברים שהיו מודחקים ועשו את עצמם נבוכים ממצלמות נעתרים לכל גחמה רומנטית מתועדת. להשיט את זוגתך על פלמינגו ורוד מתנפח ולהסכים להיות בתמונה? קל. להצטלם בחלוקי משי תואמים כשרגליכם טובלות באמבט ייעודי? בכיף. להתנשק עם בחירת לבך שוב ושוב לאור שקיעה עד שיושג הפריים המושלם? בוודאי. להשתתף במשחק תפקידים בו אתה מגלם את חברה הגיי של אשתך? מה שעושה אותה מאושרת.
אם ארוחות רומנטיות לאור ירח והתמזמזויות על החוף לא מספיקות קיימת גם האופציה להינשא או להינשא מחדש. חבילות החתונה מתחילות במאות דולרים בודדים תמורת חתונה בסיסית (ניסינו וממליצים מאוד) ומגיעות לאלפי דולרים או לכל סכום דמיוני שתעתרו לו תמורת חתונה ראוותנית.
אף אחד לא מעז להתקוטט במלדיבים כי זה יקר מדי. בריב היחיד שהקצבנו לעצמנו, חשתי שהמונה דופק. הלב הלם. ״לא חבל?!״ שאלתי ושנינו ידענו היטב למה אני מתכוונת. בן זוגי עצר לרגע, כנראה חישב עלות מול תועלת ונאלץ להסכים. אז מה אם התפייסנו בגלל הכסף? מה שחשוב זה שהאהבה ניצחה.
הטיסה שלנו אמנם ארכה 11 שעות ברוטו (והדרך חזרה אפילו יותר), כי ההגעה למלדיבים תמיד דורשת קונקשן נאה, אבל למשך תקופת החגים אפשר יהיה לעשות את זה במסלול קצר בהרבה, בשמונה שעות מקסימום כולל העצירה בעמאן ואז המשך ישיר למאלה, בזכות ההסכם שחברת Flyeast חתמה עם רויאל ג'ורדניאן. שבוע של כל היופי והשפע הזה יעלה, כולל טיסות, החל מ-2980 דולר.
חרף השיווק האגרסיבי של האיים המלדיבים כאתר שמארח רק דוגמניות ומובילי דעת קהל, במציאות - אם בכלל תבחינו על האי הבודד אליו נסעתם בבני אנוש - הם ייראו כמו הגרסה האסייתית/רוסית של עצמכם. כלומר, די רגילים. אנחנו אמנם התיידדנו עם זוג בריטי, היא מאפרת ומשפיענית והוא בעל מוסך ומשפיען, אך שאר הנופשים החרישיים, אותם אנשים עלומים וחסרי השפעה בעולמות הסושיאל, נושאים על גופם את פגמיהם ללא בושה יתרה. הם עבדו קשה בשביל זה. צרובים מהשמש, בטניהם מדושנות בכל הטוב שיש למסעדות האול אינקלוסיב להציע. בריזורט יש 14 מסעדות - אנחנו דגמנו חמש מתוכן: איטלקית, צרפתית, פירות ים ודגים, ויאטנמית, והודית. ובהחלט נסקנו לגבהים. רגע השיא האישי שלי הוא פגישה אינטימית בין סקלופס אוסטרליים למצע כרישות צרובות.
חרף מאמצינו להמנע לא יכולנו שלא להדרדר לתהום ההומור של נופש מנוון. כך מצאנו את עצמנו מתלוצצים על כך שאנחנו מזמנים את ראשיד להסיע אותנו מרחק של עשרה מטרים ליעד הבא באמצעות ביטויים ששאלנו מההורים כמו: ״קשה פה״, ״אין ברירה״ ו״מישהו צריך לעשות את זה״. בבדיחות הדעת התלוננו בפניו שהמגבות כבדות מדי, הומור שכל הנראה אבד בתרגום ולמחרת נשלחו לחדרינו מגבות קטנות. הראה לנו מה זה, ראשיד. התלוננו על כך שהווילה כוללת רק שלוש מקלחות וג׳קוזי (מלבד הבריכה הפרטית). התלונה נרשמה והועברה לדרגים הגבוהים.
הבעיה עם האי אליו נסעתי היא לא הצורך להשתמש בכל קלישאה אפשרית על מנת לתאר אותו, הבעיה נעוצה בקלישאות. הן אפורות מדי. מחווירות לעומת המציאות. האם מדובר בגן עדן? בהחלט כן. האם מדובר בחופשה המדהימה ביותר שבן תמותה יכול לחוות במהלך חייו? כן וכן. האם חיי נחלקים ללפני ואחרי? כן כן כן. האם מדובר בחוויה דתית רוחנית השמורה רק לפסגות הצוננות של האלפיון העליון? ובכן, חלקית. מעתה יוכל גם המעמד הבינוני, דה לס פורצ׳נט מה שנקרא, להנות ממנה. יקר הינו מושג יחסי, זה אמנם יעלה יותר מקלאב הכל כלול באנטליה, אבל הרבה פחות משנה אצל פסיכולוג.
ראיתי מים בצבעי ציאן בוהקים, חופים צחורים, שקיעות של סקרין סייבר, התיידדתי עם שני כרישים בלב האוקיינוס - נאמר לי שצמחוניים, אם כי ראיתי אותם אוכלים דגים - אכלתי במסעדות מושלמות, התקלחתי במקלחות מקורות ובמקלחות שאינן מקורות, ישנו בוילת חוף ובווילת ים בהתאמה, האבסנו את עצמנו בקוקטיילים שהוגשו במשך כל היום והערב בבר שעל החוף בעודי זוחלת בקושי ממקום מרבץ מהודר אחד לשני, בילינו שעות בציפה בכל מקור מים אפשרי, רבצנו שלובי ידיים תחת כיפת השמיים והתפעלנו מקונסטלציות כוכבים שנפרשו מעלינו כמו קורי עכביש זוהרים, מירח תלוי. שיקרתי שראיתי כוכב שביט נופל. התאהבנו אחד בשני ובעצמנו מחדש, בדקנו עד כמה אפשר למתוח את גבולות הפריבילגיה שניתנה לנו מעצם היותינו וערכנו בינג׳ לילי של "צ׳רנוביל" בג׳קוזי, וגילינו את התשובה לשאלה מה צריך לקחת לאי בודד. התשובה היא ריזורט חמישה כוכבים.
הכותבת היתה אורחת של Flyeast בריזורט The Sun Siyam Iru Fushi