בעלי הדוכנים טענו, בין היתר, כי עמדת המדינה לפיה יש לפנותם מהטיילת מהווה "עמידה על זכות שלא בתום לב ובלתי מידתית", במיוחד כאשר ישיבתם בטיילת היא שהפכה אותה ל"פנינה נדל"נית", המזכה אותם בפיצויים בגין השבחת המקרקעין. במילים אחרות, בעלי הדוכנים טענו כי הם אחראים לעליית ערך הקרקע ודרשו מהמדינה לפצותם בגין הפינוי.
המדינה, שפעלה במשך 9 שנים באמצעים משפטיים לפנות את בעלי הדוכנים, דחתה את טענותיהם בתוקף.
"עיכוב ביצוע פסק הדין ינציח את המשך ביצוע העבירות הכרוכות בישיבתם של המבקשים על הטיילת", טענה המדינה. "סירובם של המבקשים לפנות את שטח הטיילת בעצמם אילץ את המדינה להיערך לביצוע הפינוי, לרבות היערכות משטרתית. בקשת העיכוב המאוחרת נועדה לאפשר למבקשים להמשיך להרוויח מפעילתם הבלתי חוקית, כאשר אין לכך הצדקה עניינית".
השופטת אף חייבה כל אחד מבעלי הדוכנים שעתרו לשלם הוצאות משפט של 10,000 שקל.
