בבוקר מאוד לא אופייני של סוף הסתיו ותחילת החורף מילאו קרעי עננים את השמיים שמעל גבעת אולגה ושטו בנחת בלתי מוסברת. הגוף והעור התמכרו לבריזה מהים והצטמררו בכל משב רענן מלוח. קו החוף של אולגה מסתיים בתחנת אורות רבין של חברת החשמל בואך קיסריה. מרחוק נראות הארובות כמו תרנים של ספינת פיראטים, רושפות ענן עשן השמימה.
להקות דגיגים ודגיגונים משייטות בין האבנים, סרטנים ממהרים הצדה, וממעל שחפים, שלדגים וצמד פרפורים מנסים לצוד ארוחת בוקר. מדרום למזח חוזר ומתרומם גוש כורכר, שאת חלקו המערבי כבר ליחכו גלי הים ונגסו בבטנו. הרכס, המתפתל דרומה בהמשכים, נקטע אף הוא פה ושם. הרצף הקרוב מופר במתחם "כפר הים", מעין כפר נופש הנושק לחוף בקווי מתאר מתעגלים ובמרפסות מעוקלות הפונות אל הים. ים תיכוניות לעשירים. המתחם כולל 522 דירות פרטיות, והוא סגור לדייריו בלבד, למעט הספא הפתוח בנפש חפצה לכל המעוניין לשלם (לאדם: 225 שקלים, 450 לזוג, טיפול 45 דקות ושימוש בכל המתקנים. בימים אלה יש מבצע: 499 לזוג כולל ארוחה חלבית. טל' 04-6226206). בספא מבחר טיפולים מגוון, ג'קוזי, סאונה, מקלחות זרמים, בריכה מקורה ובקיץ גם חיצונית. אפשר לבחור יום פינוק או חבילה זוגית, ולהתבטל בכיף יום שלם.
לכפר צמודה רצועת חוף - המשאב הלאומי הכל-כך יקר בעתותינו, והיא פתוחה וחופשית לציבור. החוף, הידוע בשמו מפרץ בנימין, מוגבל בין שני גושי כורכר, והגלים מתנפצים כאן כמו שרק ים יודע. בשעת בוקר מוקדמת היה החול מפוספס מסימני גריפה של טרקטור שהותיר בו מעין תלמים ישרים. כמו שדה לפני זריעה הוא נראה מלמעלה, ורק כעבור שעות נעלמו התלמים תחת עקבות רגלי הרוחצים. מחר שוב יזרעו כאן שורות חדשות. החוף נקי, מסודר ומוסדר, ופתוח לכל דכפין. פינת חמד חצי-סודית. אפילו חניה יש בשפע וללא תשלום נוסף. יש בגבעת אולגה עוד שלושה חופים ציבוריים מוסדרים, והם הומים, רחבים ומאובזרים יותר, אך אינטימיים פחות. החניה בתשלום, והצפיפות כלולה במחיר.
כשרכס הכורכר צובר תאוצה וממשיך דרומה, הוא עושה זאת בעוצמה ומתנשא לגובה רב. ושם, בשיא רוממותו, ניצב בית לבן בסגנון באוהאוס של שנות ה-30 מהמאה שעברה, שבנה גואל האדמות יהושע חנקין כבית לדוגמה, וכדי למשוך מתיישבים נוספים למקום. כבר כמה שנים הוא משמש אכסניה למסעדה נחמדה שנקראת, כמובן, בית חנקין. אחרי טיפוס של עשרות מדרגות, כשנוף החוף מתרחק מעט ומדגיש את התלמים שנקוו בחול, רואים את הים לעומק.
בכניסה למסעדה שלט היסטורי המתאר את גלגולי הבית. חנקין שאף להקים כאן כפר נופש, ובתור התחלה בנה בית לו ולאשתו אולגה. חנקין, נדל"ניסט ממולח, עשה עסקה טובה ורכש את החלקה הטובה ביותר, הגבוהה והבולטת ביותר, המשקיפה לאן שתרצו: להרי השומרון ממזרח, לקיסריה מצפון (אז הארובות של חברת החשמל לא הפריעו לנוף) ולארסוף שמדרום. ממש כמו ריצ'רד לב הארי, המלך הצלבני שכבש את רצועת החוף ושלט עליה ללא עוררין, שלט גם חנקין על הנוף הפראי.
אולגה חנקין, שעל-שמה נקראת השכונה, הייתה מושא לאהבתו הגדולה של בעלה, והייתה גם יד ימינו. גם בעין חרוד הוא בנה להם בית, אך בשניהם לא זכו לגור. את בית חנקין הותירו בעליו החדשים אותנטי כשהיה: המבנה, החלונות, הווילונות, הרהיטים, ואפילו כלי הפורצלן מזכירים טעם של פעם. העיצוב לא חטא למקום, רק הוסיף לו חן והדגישו. על השולחנות צילומים מהאלבום המשפחתי החנקינאי, ומהקירות ניבטות דמויות מהשושלת המפוארת. אפילו בחדר השירותים ניצבים פריטים מפעם: מגהץ ישן, פסלון, פרחים יבשים, מראה מפוסלת וברז מסתובב. גם המנות מוגשות בכלים אקראיים ולא אחידים, כמו פריטי אספנות.
המרפסת חולשת על הים ממרומי המצוק, מקום מלא אוויר ואווירה לארוחת בוקר או בראנץ'. מיץ סחוט, גלילות חציל ממולאות גבינה, מרק בטטה עם חלב קוקוס, גרנולה של בריאות וריבת הבית, שהקסימה אותי במיוחד. ארוחת בוקר (שכללה ביצים, סלט, גבינות, שתייה חמה וקרה, לחם וריבות. טל' 04-6214424) עלתה 46 שקלים.
ממזרח למסעדה ניצב מבנה ישן בשולי כפר הים, מגודר כיאה לאתר צבאי. זהו מחנה נופש לחיילים, שהוקם למעשה על-ידי הבריטים ושימש את משטרת החופים. גורלו של זה לא שפר בראשית ימיו, שכן היה מטרה לכוחות העבריים בדרכם למדינה, וכך פוצץ פעמיים ושוקם. בשנות ה-50 קלט המבנה עולים חדשים, והיום הוא משמש כמקום נופש לחיילים.
עכשיו זה זמן טוב לטייל בחוף השקט. קחו את הפינה הצפונית, וצאו לטיול סתווי-חורפי בחוף. אם יהיה לכם מזל, הים יהיה סוער, ואולי עדיין יהיו כמה חבצלות חוף שיכופפו את ראשיהן הצחורים אל עבר ים החולות. **
איך מגיעים:
נוסעים בכביש 2 (כביש החוף) לכיוון חיפה. יוצאים במחלף חדרה ופונים מערבה. בסוף הכביש מגיעים לצומת T. "כפר הים" נמצא ממול. חונים על שטחי העפר שבצדי הכביש, והולכים ברגל לכפר הים, נקודת המוצא
