קשה להאמין, אבל גם בישראל הקטנה והצפופה יש עדיין מקומות שאפשר לטייל בהם במשך יום שלם מבלי להיתקל בנפש חיה, לטפס על רכסים לא נודעים ולהישאב למרחבים. כשחוצים ברכב את נחל צין עליון בדרך למצפה רמון - עננים מפה, שמש מציצה משם - הרכסים מתחילים להתנער מערפילי הבוקר. הנגב יפה באביב.
ערוץ צר להפליא
מיד נמשיך בכביש 40, מדרום למצפה רמון. נתחיל בירידה רכובה אל נחל פארן, נחצה אותו ונעלה במצוקים האדומים בצדו השני. אנחנו בשמורת עשוש. מעט אחרי העלייה, בעיקול גדול ימינה, פונה שמאלה דרך עפר. כאן נעצור את הרכב, ונתחיל את המסע הרגלי בטיפוס לתצפית על נחל פארן. כשצופים מהגובה, מבינים למה הוא מכונה מצפה צוואר הבקבוק - קירות הנחל ממש רוצים לגעת זה בזה ויוצרים ערוץ צר להפליא. פה נמדדו ב-1969 השיטפונות הכי חזקים בארץ, כ-1,150 קוב מים בשנייה - עד שמד השיטפונות נשבר. כמה קילומטרים אחר-כך נפתח צוואר הבקבוק לאפיק פזרות הרחב, שהמים הזורמים בו מתפזרים כמו דלתא, ובסופו של דבר הוא נשפך לים המלח.
מכאן ממשיכה דרכנו לפי הסימון הירוק. ירדנו לערוצו של נחל אוביל, בין קימוטי צור שנעמדו על ראשיהם לפני מיליוני שנים ובין תצורות סלע הנראות כמו בולבוסי ענק. לפי אחת ההשערות, הבולבוסים נולדו כתוצאה מהצטברויות של שרידי בעלי חיים ימיים, שסביבם התגבשו שכבות גיר טבעתיות (במקומות אחרים בנגב הבולבוסים מורכבים ברובם מצור). ואולי תפוחי האדמה הלוהטים האלה שימשו את האלים כאבני סקילה? או שמא אלה ראשיהם של חוטאים קדמונים כפי שמאמינים הבדואים? אוביל עצמו, על כל פנים, היה ישמעאלי, שר הגמלים של דוד המלך, כמצוין בספר דברי הימים.
עלינו בנחל אוביל עם הסימון הירוק. במקום שבו הצוקים נפתחים אל נוף מדברי נהדר, והנחל עצמו מתפצל לשלושה יובלים - ירדנו מסימון שבילים לערוץ השמאלי. הלכנו כמה דקות ועקפנו מימין מפל קטן, כשאנו עולים בתלילות בקירטון המבהיק. בסוף העלייה הקצרה אוכף, וממנו תצפית מרהיבה על צוקי אוביל. בצדו השני של האוכף יש ערוץ נחל. פנינו איתו מזרחה והתחלנו לרדת לאורכו עוד ועוד (סימון השבילים מתחבר לרגע מימין ואחרי כמה מאות מטרים נוטש שמאלה, ושוב אנחנו בלי סימון).
ממשיכים עוד קצת ומגיעים למפל גבוה שחותר תחתיו הערוץ ומראשו משקיפים על ערוצו הרחב של נחל ציחור. אפשר לדמיין איזו מהומת אלוהים התחוללה בשנת 1992, כאשר ממש כאן נמדדו יותר מ-120 מילימטרים גשם ביום אחד. מהתצפית היפה על הציחור ממשיכים בעקיפה מימין של המפל ובירידה אל נחל ציחור עצמו. פונים בו ימינה ומתקדמים קילומטר בערוץ הרחב, עד שנחל גדול מתחבר משמאל ובו דרך עפר לא בולטת. מתקדמים לאורכה מזרחה בתוך הערוץ ומתחילים לחדור לרכס מנוחה.
משב רוח והפתעה
פה ושם לאורך הדרך גללים של פראים וצבאים, שהושבו בהצלחה לטבע לפני כמה שנים. אחר-כך הושבו גם ראמים, וכיום משוטטים באזור כמאה מהם. פעם שוטטו פה גם ברדלסים, אך ממשפחת החתולים הגדולים נותר רק קומץ של נמרים. טיפה דרומה מפה, בסביבת נחל חיון, ניסו להשיב לטבע גם יענים, אך אלה, שוטים שכמותם, מצאו את מותם במרחבי החופש ולא השכילו להסתגל לתנאי הערבה.
אחרי קילומטר מתפצל ערוץ משנה ימינה. פנינו אליו, ואחרי עוד קילומטר - לערוץ אחר שמצטרף מימין. הלכנו כברת דרך לא ארוכה ופתאום, תחת שמיים לוהטים בתכלת, משב רוח נפלא והפתעה: קניון בהיר, עמוק ויפהפה, שצבעו כסיד והכניסה אליו מזכירה את ואדי סיק המוביל לפטרה. תופעת חילופי השכבות בנגב - שכבת צור קשה הרוכבת על שכבת קירטון רכה - היא שאחראית להיווצרותה של "פטרה הלבנה" הזו, הנראית כמו חלל לבן של כנסיית ענק. אפשר להתוודות כאן על הכול באוזני הקירות הלבנים העצומים, הצוננים והגאים, בלי תיווך של כומר.
היציאה מהקניון היא חוויה בפני עצמה: דרך קניון צדדי המתחבר אליו ממזרח, מטפסים בכמה מפלים קטנים ואז עולים בשביל צר העוקף את המצוק (זהירות!) ומגיע לשלוחה תלולה. מטפסים על גב השלוחה, וזוכים לתצפית נהדרת. מכאן ממשיכים צפונה-מזרחה ומגיעים אל ערוץ שטוח - חלק מהמישור בעל השם המאיים "בקעת תלאובות". מתקדמים עם הערוץ עד קצהו המזרחי, ומתחילים לטפס על הרכס ההולך וגדל, שבולטת בו כיפה גבוהה וקטומה. זהו הרכס שמגיע לבסוף אל הר מנוחה.
יש מראות שמתחשק לשמר בזיכרון, לתמיד. כזו היא הדרך אל הר מנוחה, הצופה על בקעת תלאובות. אנחנו מטפסים מפסגה לפסגה. הגבוהה שבהן (409 מטרים) היא פסגת הר מנוחה, שממנה המישור של הנגב הדרומי מרגיש ענק, ריק ומלא הוד, ונמשך דרומה עד בקעת תמנע והרי אילת. בדרום-מערב מתחתר נחל ציחור בין צוקי צור קודרים, שחורים-כחולים. במערב קשה לפספס את הפלטה האדירה של הר כרכום, עם הר צוריעז הבולט לפניו. בצפון הר לוץ, וצפונה משם צוקי חדוד המרשימים. מעט ימינה כיפת פארן, ורחוק במזרח הרי אדום, שם נמצאת פטרה האמיתית.
בשעות אחר הצהרים ההרים מתחילים להשתולל בצבעים של שקיעה. אנחנו משקיפים למרחק מהר מנוחה. הלכנו יום שלם ולא ראינו איש.
מפת סימון שבילים: 17 הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב
אורך המסלול: כעשרה קילומטרים.
דרגת קושי: בינונית-קשה. נדרשות יכולת ניווט והתמצאות במפה.
