בשעות מסוימות, בפינות מסוימות, ובמצב רוח מסוים, נראה כי הימים הם עדיין ימי ראשית המאה. זה טוב? תלוי את מי שואלים. אם אתם תיירים כמונו – זה בטח טוב. העבר הרי תמיד נחשב אקזוטי.
את הטיול העירוני הקטן בנחלאות – מתחם המאגד מספר רב של שכונות ירושלמיות – כדאי להתחיל קצת לפני החשיכה, או בשעות הערב המוקדמות, כאשר עדיין שוררת במקום אווירת הקודש, ובתי הכנסת פתוחים. גם ימי שישי, לפני כניסת השבת, הם זמן מצוין.
ולפני שנתחיל, כמה מילים על כיוונים: קל מאוד (ורצוי) ללכת לאיבוד בסמטאות הקטנות מאחר שלא תמיד מצוין שם הרחוב. אבל בסוף הכול מסתדר ובאורח פלא תמיד הגענו למקום שרצינו. ככה זה כשרוח הקודש שורה במקום.
מומלץ להתחיל בהמולה גדולה, בעיקר כדאי להעריך את השקט שיבוא עוד מעט בנחלאות הסמוכה. ואין המולה כמו המולת שוק מחנה יהודה. אל השוק מומלץ להיכנס מרחוב אגריפס (שם גם כדאי לאחסן את הרכב). אתם מתל אביב? יש סיכוי שדי תופתעו מהסדר במקום, לעומת שוק הכרמל למשל. לאחר סיור קצר והכרחי בשוק, חצו אותו כדי להגיע לרחוב יפו. תוך דקה, בהליכה לכיוון מרכז העיר, מגיעים לבית הכנסת "זוהרי חמה" (רחוב יפו 92). בעבר נחשב המקום לאחד הבניינים הגבוהים באזור, שממנו היה ניתן לצפות ולקבוע את מועד הזריחה של השמש. עד הקמת המקום, ב-1908, נהגו לטפס אל פסגת הר הזיתים כדי לדעת בדיוק מתי זורחת השמש. לבניין ארבע קומות ועליית גג העשויה מעץ. על חזיתו נמצא שעון שמש מרשים, ושני שעונים מכניים, כדי שגם בימים מעוננים תדעו מה השעה. השעון השמאלי מציג את השעה באירופה, והימני את השעה בארץ. בשנת 1940 פרצה שריפה בבית הכנסת שהשביתה את השעונים, ורק לאחר 40 שנה הם שוחזרו. בהמשך הרחוב (מספר 86) שכן בית החולים העירוני הטורקי "בלדיה". הבניין נבנה בשנת 1882 כבית מגורים, ומספרים שקללה רבצה עליו והוא עמד בשיממונו עד שהוסב על ידי השלטונות העות'מאניים לשמש כבית חולים עירוני.
טאץ' חינני של בלגן
בצומת פונים ימינה לרחוב כי"ח, שמאלה לאגריפס וימינה לרחוב משכנות. זהו, מפה אתם נכנסים למצב תודעה שונה. הכל יותר שקט, רגוע, ציורי. זוהי שכונת משכנות ישראל, שנוסדה לפני כ-130 שנה. מבט מרפרף, ונראה שהבתים נבנו זה לצד זה, כמעט זה בתוך זה, במעין חוסר סדר ואלתור שובה עין. יש כנראה סדר בבלגן, אבל קשה לעתים להבחין בו. בכל מקרה, דווקא חוסר הסימטריה וטלאי הבנייה מוסיפים קסם למקום.
פונים שמאלה לרחוב אבולעפיה. לקראת סופו של הרחוב פונים שוב שמאלה ומגיעים ל"בתי גורל", שבהם התגוררו במאה הקודמת כמה עשרות עולים מתימן. בכל רחבי השכונה שוכנים בתי כנסת קטנים, שונים זה מזה, ומרתקים. על חלק מצויים תקנונים מעניינים המיועדים למבקרים. כדאי להתקרב, לקרוא ולהתענג על השפה של פעם.
חזרה לרחוב אבולעפיה, ופנייה שמאלה לרחוב רבי אריה תביא אתכם לשכונת מזכרת משה. בשכונה זו בתים הבנויים סביב חצרות פנימיות, בהן בורות מים (שכיום סתומים). שכונה זו, והשכונה הצמודה לה, אהל משה, יועדו האחת לאשכנזים והשנייה לספרדים, וכל אחת מהן היתה מעין ישות אוטונומית, שכללה מאפייה, מקווה מים, בית כנסת ושירותי קהילה נוספים. חלוקה שרירותית זו לא החזיקה מעמד זמן רב והגבולות בין השתיים טושטשו במהלך השנים. שתי השכונות קרויות על שמו של משה מונטיפיורי ונבנו ב-1885. אגב, בשכונת אהל משה מצויים עצי תות שנשתלו כחלק מתקנון השכונה, שקרא להרגיל את הציבור לעבודת אדמה.
מגיעים לרחוב הגלבוע, וממנו פונים שמאלה וימינה לרחוב אהל משה. לאחר היציאה מהשכונה, חוצים את הכביש ומגיעים לשכונת בתי ברוידא, הנמצאת משמאלכם, ולשכונת כנסת ישראל, מימין. אלו הן שכונות חרדיות שנבנו מספר שנים לאחר הקמת השכונות הוותיקות. באותם ימים, סוף המאה ה-19, נחשב האזור בטוח יותר מפני שודדים ושאר פורעים, והדבר ניכר גם בסגנון הבנייה: לא שכונות סגורות בשערים אלא סגנון פתוח, מזמין ורחב ידיים.
גם באזור זה תמצאו מדי פעם עירוב של בתים וסגנונות, מין פסיפס של קודש וחול: באותו רחוב יכולים לבקוע מבתים מסוימים צלילי מוזיקת טראנס, קולות שיחה ברוסית, ולצדם בתים מעוצבים שחודשו או בתים ישנים שמחלונם נראות ספריות עמוסות בספרי קודש.
פונים ימינה והולכים מספר דקות עד רחוב שילה. בהצטלבות פונים שמאלה ובפנייה השנייה שוב שמאלה. פה נמצא בית הכנסת "עדס", אחד היפים והמרשימים בשכונה. חצר פנימית, מדרגות חיצוניות, שלטים שונים והרבה אור הבוקע מתוך החלונות. פנים בית הכנסת מפואר אף הוא, ומעוטר בעבודות עץ.
ממשיכים לשוטט לפי החשק, וברגע שמיציתם, אפשר לחזור לרחוב אגריפס, הנמצא כל העת מצפון לכם. לאחר סיור של כשעה-שעתיים באווירת קודש, זה הזמן לפנות לעיסוקים של חול, ולהתפנות לגריסת פלאפל או מעורב ירושלמי באחד מהדוכנים הרבים (והשווים) במקום.