רוצה לנסוע לסופשבוע בחיפה? שאל אותי הבעל, ואני מיהרתי להנהן בחיוב, כאילו הציע לי לטוס לחופשה בריביירה הצרפתית. הרי להקיץ בטבעיות שני בקרים ברציפות, להחליף רכבות במקום חיתולים ולהתלבט בין מה לאכול במקום מה להאכיל, זה כבר דיל מעולה בשבילי, אבל השהות הקצרה בחיפה הייתה הרבה יותר מזה. או כמו שבתי בת הארבע אמרה לי פעם: מלאן יותר.
לא פחות שווה מצימר בגליל
רגע לפני שנשאבנו ללו"ז שתוכנן לנו בעיר הנמל, שתינו קפה בלב המושבה הגרמנית. ברחוב העתיק והמשומר ישנם מגוון מסעדות ובתי קפה מזמינים, שוקקי חיים ושתי שפות כל כך יפות. כמה שפוי ומענג לשמוע ערבית ועברית מתנגנות יחד. כמה הרמוני.
לא נעים להודות, אבל בוויקנד הזה גיליתי שחיפה היא עיר נפלאה לנפוש בה - לא פחות רומנטית מצימר בגליל – לא פחות אטרקטיבית מתל אביב. כטיפוס אורבני היה זה מינון מושלם עבורי בין בילוי תרבותי, טיולים רגליים ואוכל מענג. הנה כמה תחנות במסלול שלנו, בתקווה שהן יעשו לכם חשק לקפוץ לביקור.
מוזיאון: אם תהיתם לאחרונה מה יש לעשות עם ציור במאה ה-21? אתם לא לבד. במוזיאון לאומנות בשכונת הדר, מוצגת בחודשים האחרונים תערוכה שמנסה לענות על השאלה. את התשובות האפשרויות תמצאו בעבודות מקוריות ומתריסות, לאו דווקא בציורים; למשל, עוגות הקרם והקצפת, המרהיבות והמלאכותיות של האמן מיכאל ספרר, עוררו בי דחף להעביר אצבע וללקק. ציורי הנוף המיניאטוריים (שמן על עץ) של עידו מרקוס כל כך יפים, שהתחשק לי לשבור את כל קיר התצוגה ולהציבו בסלון ביתי. ציורי השמן של בועז נוי צבעוניים ומשמחים בלב. נוי מצלם בזיכרונו חדרי תערוכה, ומקים אותם מחדש על גבי הבד עם קריצה ייחודית.ויש עוד כל כך הרבה עבודות נפלאות. לכן, מומלץ מאוד לפנות כמה שעות ולשוטט במבנה האבן המיוחד בן שלוש הקומות.
פאב: העוגן הוא פאב חיפאי ותיק שהוקם בשנת 1942. למרות שהמקום שופץ והוגדל, אווירת הנמל והאותנטיות נשמרה. הישיבה בחוץ הייתה נעימה, התפריט האלכוהולי, הטאפסים והקהל - מגוונים. במשמרת שלנו התנגנו שירי פופ משנות ה-90. שווה במיוחד: מנת הכבד הקצוץ המעולה ו"המפורסמת בכל הארץ", לדברי המלצר.
הגנים הבהאים: ככל הידוע לי ישראל מעולם לא שלחה מכתב תודה או מייל רשמי בנושא, אבל רבאק, מישהו היה צריך לעשות את זה כבר. לאחר ששלטונות פרס גירשו את מייסד דת הבהאיים מפרס, והטורקים הגלו אותו לישראל, השתקע "הבהא אללה" בעכו, כתב וכתב והכריז על הכרמל כמקום קדוש, בו נבנה מקדש הבאב.
150 שנים חלפו, בני הדת החדשה הלכו והתרבו בקצב מהיר (כשישה מיליון מאמינים ברחבי העולם). ובעשור האחרון השלימו את בנייתם של הגנים התלויים והמדהימים שלמרגלות הכרמל. מה יש לומר? יש נופים שהשתיקה יפה להם. יצאתי מהביקור עם רצון עז להפוך לבהאית, אבל הבהא אללה אסר על קבלת חברים מישראל.
לשמחתנו, החצי צמחוני מיד איתר מנות שהתאימו לו והתבררו כטעימות להפליא: מרק קרם בצלים, קציפת כמהין ועלי בוקצ'וי למנה ראשונה. ניוקי תפוח אדמה, שום מקורמל וירקות גינה בקרם פטריות למנה עיקרית. גם מנת הלברק (במקור בורי) עם הריזוטו וגבינת העיזים, שאני הזמנתי הייתה עשויה היטב ועשירה בטעמים. לקינוחים כבר לא היה מקום, אבל טעמנו ונהנו מגלידת בננה משגעת, שלא מצאנו בתפריט אבל היא איכשהו מצאה אותנו. והמחירים? כיאה למסעדת גורמה.
ואדי ניסנאס: לטייל בסמטאות הוואדי, לאכול פלאפל אצל מישל, לשתות מיץ רימונים וגזר בשוק, לקנות חומוס פול, טחינה ופיתות על הדרך, לבהות בחצילונים קטנים כי הם כל כך יפים, ולהתחדש במטאטא - סתם כי הוא היה שם.
ואדי ניסנאס הוא ציור ותקווה. ואדי ניסנאס הוא הוכחה שבלי לערב פוליטיקה ומקומות קדושים, אנשים הם אנשים, יהודים וערבים, כולנו רק בני אדם.