אני שונא לנסוע. רחוק ובכלל. אפילו נסיעה לסופרמרקט היא בעיני סוג של אתגר מבצעי, שמזכיר לי תקיפה באיראן באביב. הסיבה המרכזית לשנאה הזו היא לא כל-כך עצלנות כפי שניתן היה אולי לחשוב, אלא פחד. כל יציאה מהבית היא פוטנציאל בלתי ממומש לאסונות טבע, תאונות דרכים ושאר מרעין בישין. איראן כבר אמרתי?
כדי לפתור את הבעיה הזו, אני נוקט בטקטיקה הפוכה. אני נוסע כמה שיותר. בדיוק כמו המתאגרף שמחבק קצת את יריבו בשביל לא לחטוף סנוקרת, ולו רק לרגע קט. למען האמת, אני נוסע מכיוון שאני אביו של אחד הצפרים הכי מוכשרים שתפגשו בימי חייכם, גם אם הוא רק בן 11 כרגע. הייתי ממשיך להסתובב איתו בפארק הירקון, אבל לפעמים נדמה לי שהוא כבר מכיר לא רק את כל מיני הציפורים שאפשר לפגוש שם אלא גם כל ציפור מתוך כל מין כזה באופן אישי. על חוויות חופשות הצפרות שלנו תוכלו לקרוא בכתבה אחרת שתרמתי למוסף הזה.
מכיוון שכך, החופשה המועדפת עליי בכל הזמנים, זו שמעולם לא יצאתי אליה כמובן, היא מתחת לפוך שלי. במקום השני ניצבת, בלית ברירה, חופשה בעירי האהובה, תל-אביב.
שותים שכם לשכם
בימים כתיקונם, עד כמה שזה מתוקן, אני עוסק באוכל, ולכן אציע כאן כמה מקומות שאני מחבב במיוחד בתל-אביב. מקומות לאכול ובעיקר לשתות בהם, ובעיקר מקומות להיות בהם. להיות, ולו גם לרגע קט, אדם חופשי. חופשי ממטלות, ילדים, חשבונות, קניות, עבודה ושאר משימות. חופשי. אין דבר כזה כידוע.
המקום שאני הכי אוהב בתל-אביב, בכלל, לא רק בתחום האוכל, הוא הבר הקטן של מר מתתיהו לנדשטיין ברחוב זבולון פינת מטלון ליד שוק לוינסקי.
במאורת השיכורים הקטנה הזו שותים שכם אל שכם כבר כמעט 80 שנה סוחרים מהשוק השכן, משוררים זקנים וסתם שיכורים נחמדים במיוחד. לא תואר ולא הדר לה לחמארה הקטנה הזו, ואם אתם אנשים מנומסים מדי, הקללות של בעל הבית שהגיע כבר לגבורות, לא ינעמו בוודאי לאוזניכם, אבל בירה כמו שהוא מוזג, גולדסטאר כמובן, והרינג כמו שהוא כובש, לא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.
מיד אחריו, והתחרות קשה, מככב אצלי ברשימה הפרטית הבר של עזרא מרמלשטיין, הלא הוא בר-בוניה, הבר הצמוד לצמד מסעדות ברבוניה שבבעלותו. הבר הקטן, הארוך והצר הזה, נראה קצת כמו סאונה פינית ישנה, והוא הבר הטוב בעולם, כמו שטוען בחוסר צניעות הגיוני בעל הבית. המתחרה היחיד שלו הוא אולי הבר של מתי. בשעת צהריים מוקדמת אפשר לשמוע כאן בכל יום כמעט את סיפוריו המרתקים של עזרא, לפגוש את חבר מרעיו הקבוע שמפליג עמו בענן של דמיונות ועוד משהו קטן, לטעום ברבוניות מטוגנות או קרפצ'יו כוחני של דגי ים טריים, לשתות בירה בקס מהחבית או אולי דווקא גינס, ולשכוח לשעה קלה את אחמדיניג'אד ואהוד ברק.
בלי דרכון וממון
מי שמאורות אלכוהול אינן כוס הבירה שלו, יתכבד ויקפוץ ליפו. שם, ברחוב הדולפין 1, יושבת כבר עשרות שנים החומוסייה המהוללת של אבו חסן, אללה ירחמו. בניו ממשיכים גם כיום להגיש את המנה שהיא, עם כל הכבוד לעובד מהסביח בגבעתיים, המנה הטובה ביקום, הלא היא מנת המשולש המאחדת בתוכה חומוס ופול ומסבחה גם יחד.
לא לי לשורר בשבחיו של אבו חסן, גדולים וטובים ממני עשו זאת כבר לא מעט פעמים ובראשם כמובן דודו גבע זצ"ל, רק להזכיר לכם שוב שבשביל לאכול טוב לא צריך לא דרכון ולא ממון.
לא רחוק משם, בכיכר השעון, מסובב כבר כמעט שנתיים בינו גבסו, הלא הוא דוקטור שקשוקה, את שיפוד השווארמה הכי טעים שהסתובב כאן כנראה אי-פעם. שיפוד שמושחלים עליו באומנות בשר בקר ושומן כבש שמכין גאליב, מאסטר השווארמה הטורקי שחזר לעבוד בשביל בינו עשרות שנים אחרי שעשה כן בשביל אביו המנוח.
ברחוב שלמה המלך פינת המלך ג'ורג', נמצאת פלאפליית הקוסם המאיימת כבר עשור לשבש את סדר הדברים הקוסמי הנצחי ולהדיח מבכורתם מוסדות פלאפל ותיקים בהרבה. הקוסם הוא כל מה שפלאפלייה טובה לא צריכה להיות. מקום גדול ומרווח, בוהק מניקיון וסובל קשות מהתנהגות בלתי קבילה בעליל מצד עובדי מאורת פלאפל - הם פשוט נחמדים. נחמדים מדי.
יפני או יאפי
אם כל זה לא מספיק, מוכרים פה גם סביח, שווארמה, שקשוקה ומה לא. חשוד מאד. עד שטועמים את הפלאפל. אפילו שלל התוספות הבלתי אפשרי לא מצליח לקלקל לאריק, בעל הבית, את הכישרון יוצא הדופן שלו.
אם אתם מתעקשים לחרוג מהקו העממי משהו שהתוויתי עד כאן, תנו קפיצה מעט צפונה אל מתחם בזל הידוע לשמצה והיכנסו לסושי בזל. יוסי חולו הוא אולי לא יפני, אבל הוא מגלגל את הסושי הכי מקצועי בארץ. נסו קומבינציית סושי או סשימי, או כל מנת ספיישל שיציע יוסי, ותגלו שלפעמים לא נורא להיות יפני, או יאפי.
אם אתם תל-אביבים, אתם יכולים כמובן לישון בבית, אבל אם בא לכם להתפרע, תל אביבים או לא, נסו ללון בהוטל מונטפיורי. זה יגמור לכם את כל הכסף שחסכתם במקומות האוכל הזולים האלה. אם תבחרו לעשות כן, תוכלו כבר לבזבז את שארית כספכם גם במסעדה הנהדרת בקומת הכניסה. אל תוותרו על קונסומה כבד האווז והנאם-טוק.
בית בנמל
בית בנמל שינה פניו אחרי הסערה החורפית שתקפה אותו בשנה שעברה, ועכשיו הוא חלל לופט פתוח שבו ניתן לשוטט בין הביסטרו הטעים לספרייה המגניבה עם שולחן הענק שחולש על כל שטחה, עם האופנה של קום איל פו ושותפיה - ביניהן מעצבת הבמה והתלבושות רקפת לוי, שהשיקה כאן במחתרת את קולקציית הביגוד הראשונה שלה לקהל.
לצד האופנה, יש כאן תכשיטנית בפעולה, תערוכות מתחלפות של יצירות אמנות מגלריית "החללית", וחלל סדנאות שמשמש להתכנסות ולימוד של תפירה, סריגה ומלאכות נכחדות אחרות, בסגנון מועדוני שמיכת הטלאים של אמריקה.
סיור ביפו
בכל עיר גדולה בחו"ל תקדישו יום לשוק הפשפשים, וכאן? מי זוכר מתי היינו בפעם האחרונה. שוק הפשפשים של יפו הוא אחד ממעוזי הסטייל הכי נחשקים. מקום בו מאפיונרים בדימוס מוכרים אלטע זאכען לצד מעצבות יאפיות שחזרו ממסע קניינות מתוחכם ברחבי הגלובוס. מעצבות צעירות פתחו כאן חנויות סטודיו, ולצידן התמקמו גלריות משודרגות של עתיקות ושאר תקופות.
השוק הוא חגיגה לעיניים, וכל חלק שלו נשלט באווירה ובצבע משלו. בין לבין תמצאו מסעדות ובתי קפה משובחים (לא פחות מכך), ותגלו שיום אחד לא מספיק בעצם, כי עוד לא הגענו אפילו לנמל יפו.
