אין מה לומר, הדיסאינפורמציה סביב הגלובוס רבה מאוד. חמש הסיבות הכי טובות לבוא לתל אביב, אם תשאלו את מדריך הטיולים הוותיק  פודור'ס, הן מוזיאון ארץ ישראל ("מקום מצוין להכיר בו את התרבות הישראלית, מכלי החרס העתיקים ועד התערוכה של רשות הדואר, שמתגלה כדרך מרתקת לבחון את ההיסטוריה המודרנית של המדינה"), נחלת בנימין ("עושר של תכשיטים ומלאכות יד נוספות במחירים הגיוניים ביותר לצד אמני רחוב שמוסיפים טעם של פאן"), נווה צדק ("אתר חובה ביום או בלילה"), הנמל הישן ("ה-מקום האופנתי להיות בו"), וגני יהושע (מה?). אז נכון, יש להם נסיבות מקלות בנוסח – "אנחנו לא גרים שם ואין לנו מושג מהחיים שלנו", ובכל זאת – גני יהושע? מי שלח אתכם? גאידמק?

הכול חוץ מחסודה: חיי הלילה

קפה בר בשדרות רוטשילד בתל אביב בלילה (צילום: עודד קרני)
לא תשתעממו לעולם: תל אביב של הלילה|צילום: עודד קרני

אם ננסה לרגע להביט אל המטרופולין המאובקת והחביבה עלינו כתיירים תועים מן החוץ, הרי שלגמרי תלוי על מי נסמוך. בין מגזיני התיירות המובילים בעולם תמצאו מתפלצנים ("תל אביב בהחלט מסרבת להרשות לטרור להגדיר את הזהות שלה", באדיבות הניו יורק טיימס) ומקשקשי באוהאוס לרוב. אך כצפוי, אלה שטרחו להטיס לכאן נציג שמשבר גיל ה-40 עוד זר לו, דווקא התערבבו יפה; מבחינת סקציית הטרוול של הניו יורק מגזין, נניח, תל אביב שווה ארבעה ימי נופש הדוניסטיים, תחת הקטגוריה המבטיחה "Party". ללמדכם שלא רק נשיא חף מפשע יכול להביא לנו כבוד. לדבריהם, "תל אביב נמצאת אולי במרכז ארץ הקודש, אבל סצנת המועדונים הסקסית, הידידותית למעשנים והזולה שבה היא הכול חוץ מחסודה". כאילו שתלו כאן אלי כהן לילי ומוצלח במיוחד, הם שולחים את התיירים הניו יורקרים לננוצ'קה, בטי פורד, ברזילי, ג'י ספוט, שלוותא, אוויטה ואף לברקפסט קלאב המתבקש. טוב, הם ממליצים גם על האומן 17, אבל מי לא טועה אחרי מספיק כוסות בחרובקה.
באופן כללי, לא מופרך יהיה לומר שהפרגון העולמי לעיר האורות שלנו חוצה כל גבול סביר. בוורלד טראוולס מתפייטים ש"החל באוריינטליזם הפיקנטי של כרם התימנים, דרך הוודקה ברחוב אלנבי וכלה בבתי המגורים ורודי החזית שמול החוף, לא תשתעממו לעולם"; ובטראוול-ליידי (כן, טיולי נשים זה ה-דבר [לינק לטיולי נשים]) אף מתבלים את ההתרשמות בפתגם הישראלי העתיק "Jerusalem prays and Tel Aviv plays". מכירים? גם אני לא. אבל נשמע קריאטיבי, תודו.

רצועה אידיאלית של חול ים תיכוני: הים

אפשר לומר שמי שעשה לנו את הפרומושן הכי מוצלח ברחבי תבל הוא דווקא אחד שאנחנו די אוהבים ללכלך עליו. נכון, הים. הכי כחול (מבעד לשפכים), הכי לא מתאמץ, הכי נחשק. "לחופה המערבי של תל אביב רצועה אידיאלית של חול ים תיכוני", מתרגשים בפודור'ס. "יש בו מיילים של חופים וטיילת, ושקיעות מרהיבות. עדיין, הים התיכון עשוי להיות הפכפך; הגלים מציעים רגיעה במשך רוב ימי השנה, אבל מדוזות חולשות על האזור ביולי ואוגוסט" – נקודה אחת לטובת פודור'ס, "ובית קפה ממוזג עם נוף לים עשוי להיות מקום נהדר יותר להיות בו" – נקודה שנייה. אבל קבלו את זה – "היו מוכנים: מצילים בתל אביב אוהבים לצרוח הוראות ברמקול אם הם חושבים שהרוחצים אינם מתנהגים כראוי". אין מה לומר, החברים מן הגולה השקיעו בתחקיר עיתונאי מרשים ומהודק, וכמו כן - אי אפשר להתפלא מן הזעזוע שלהם.
גם הקונסיירג', אתר תיירות איכותי ומגניב, מביא אותה בחשיפה: "חוף הילטון, שמול מלון הילטון, הוא החביב על קהילת הגייז התל אביבית", ואם יצא לכם לראות מה שאני זכיתי לראות, לאור יום מלא, במצוקים שבמרומי החוף, תסכימו איתי שההגדרה שלהם היא סוג של אנדרסטייטמנט. שלא לומר, רכה כמו וזלין.

מסבירים פנים בסטייל אירופי: האוכלוסייה

מונית חולפת בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: עודד קרני)
קחו מונית. יותר טוב ללב שלכם|צילום: עודד קרני

עם כל הכבוד לגאווה העירונית המנצנצת מבעד לכל הטחב שבאוויר, הרבה יותר מעניין לשמוע מה חושבים עלינו. כלומר, לא עלינו ככובשים, עלינו כמדכאים, עלינו כאודים מוצלים, כי אם עלינו – כחתיכים. יצאתי לחפש את כל התיאורים משובבי הנפש, ולא חזרתי בידיים ריקות: "די קשה להתחרות עם שלושת אלפי שנים של היסטוריה ירושלמית, אז תל אביב אפילו לא מנסה", אומרים בלונלי פלאנט. "במקום, מציעה העיר הגדולה בישראל חופים, ברים, ואנשים יפים". יפים, שמעתם? ונאמר ביחד: די, תמשיכו.
ביו.אס.איי טודיי
, מגזין שמהיום והלאה, אם שואלים אתכם, נחשד בהשמדת יהודים המונית, מזהירים את התיירים כי "ישראלים הם בדרך כלל מאוד לא רשמיים (מילים עדינות ל"דפקו אותנו בכסף של המונית, סיפרו לנו שנתניה היא עיר הקודש, ועוד קיללו את סבתא שלנו בסוף" – א.פ), אבל מסבירים פנים בסטייל אירופי". הם כנראה חושבים שזה טוב, האמריקאים האלה שלא פגשו בבדואי מעולם.
אחרי כל הסופרלטיבים האלה, אם יש להם שכל בראש, או לחילופין, פנאי בתחום הזוגי, תיירים מכל העולם צפויים לנהור לישראל כמו ילדים בני עשר ששמעו שמחלקים פה את הספר האחרון באמת של הארי פוטר.

לא מומלצת לרכי לב: התחבורה

ים, חוף עם מתקני ילדים ומלון בנמל תל אביב (צילום: עודד קרני)
המצילים בחופי תל אביב אוהבים לצרוח. האנשים באופן כללי, למעשה|צילום: עודד קרני

נכון, במבט ראשון, זה מה שחסר לנו. עוד מולקולות שיסתובבו פה, יאכלו לנו את האוכל, ינשמו לנו את האוויר, יעשו פקקים, ייצלו בים כמו לובסטרים וינעצו בנו מבטים של האשמה. כאילו אנחנו נהנים מהשמש הזאת. שלא לדבר על חנייה.
מצד שני, חבל לכעוס לפני שיש סיבה. התיירים העתידיים שלנו ממש לא בונים על הכחול-לבן האטרקטיבי של תל אביב. לפחות על פי וורלד טראוולס, "נהיגה בתל אביב אינה מומלצת לרכי לב", ותודו שזה נשמע מספיק מרומז ומאיים כדי שאף אחד לא ינסה לעלות פה על אוטו לבד. דווקא על מוניות שירות ממליצים להם בחום. וגם על מוניות רגילות: "רק שימו לב שהנהג מפעיל מונה כשאתם עולים. אם אתם חושבים שנקבו בפניכם במחיר גבוה מדי, בקשו לראות את התעריף בחוברת שכל נהג נושא עמו". וואלה. כל נהג נושא עמו. שיהיה בהצלחה עם זה.

וגם מוסדות בתל אביב: לנגד עיניים מערביות

אורנה ואלה: נציגי פודור'ס בארץ הקודש זיהו יפה שמדובר באוכל גורמה ביתי, וחוו על בשרם גם את התור המשתרך על הספסל שבחוץ. "לפחות על פי הקליינטורה הנאמנה, המקום שווה יותר מביקור אחד", הם אומרים, ממליצים להזמין מקומות מראש, מחמיאים לקינוחים (בצדק!), אבל לא זורקים אפילו מילה על המלצרים החתיכים. איפה העיניים שלכם איפה?

שיפודי התקווה: "רשת המסעדות הביתית הזו היא הידועה ביותר בקרב השיפודיות לאורך רחוב האצל, הרחוב הראשי של שכונת מעמד הפועלים 'התקווה'". לדברי פודור'ס, "שולחנות הפורמייקה ואורות הפלואורסצנט לא מעכבים את אוכלוסיית ה'מי ומי' כאשר הם במוד למנה טובה של מזון מזרח תיכוני". אקזוטי.

דיזינגוף סנטר: אל תאמרו עוד משכנם של פריקים מגודלי ציצית. מבחינת קונסיירג' אולי אין בסנטר מספיק פיצ'יפקעס יוקרתיים, אבל יש בו את ה"best-quality labels" (ציטוט מדויק) – קסטרו, פוקס ורנואר, ששווים ביקור. תמוה, אה? טוב, אלה אותם חברה ששלחו אתכם לאומן 17.