זהו זה, יצאנו לטיול בר מצווה של ארבעה וחצי חודשים עם 2 ילדים בני 9 ו-10. למה בר מצווה? כי עברו 13 שנים מאז יצאנו לטיול טרום הילדים, במשך 13 חודשים ברחבי אפריקה ואמריקה: אתיופיה, אוגנדה, קניה, זנזיבר, מפלי ויקטוריה, דרום אפריקה ונמיביה. ומשם לברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו ובוליביה, מקסיקו, קובה וקוסטה ריקה, ארה"ב וקנדה. ולמה שוב? כי אז הבטחנו לעצמו לחזור לאפריקה, ועכשיו יש הזדמנות לטיול פלוס ילדים, לפני שהם כבר גדולים ומתבאסים שההורים עושים בושות ולפני שאנחנו צריכים מקל הליכה.
אבל זה לא מספיק. כדי שטיול כזה יוכל לצאת לדרך צריך עוד לא מעט כוכבים שיסתדרו בשורה. צריך שבת הזוג תהיה מורה לא שגרתית שמאמינה גם בבית הספר של החיים וקצת מתוסכלת מבית הספר הרגיל. כזו שאוהבת את התלמידים והתלמידים מאוד אוהבים אותה, רק שאחרי 13 שנים המערכת הגיעה לה עד כאן והיא חייבת הפסקה. לא שבתון, פשוט חופשה ללא תשלום. היא גם תשמש מורה צמודה ניידת (לא שהיא או הילדים מתלהבים מזה). צריך גם שהיא תחלום ותיזום, כדי שסתם מחשבה משעשעת תהפוך למציאות.
בן הזוג צריך להיות חלק מצוות מייסד של סטרטאפ שבמהלך עשר שנות קיומו, מצליח פעמיים לסרב להצעות רכישה (כולל מגוגל) נקלע לקשיים ומפטר אותך בלי סנטימנטים כי אתה כבר יקר מדי, בניסיון להצליח לשרוד עוד קצת. צריך גם שיהיה לו קשה למצוא עבודה חדשה, כי נישת הטלוויזיה והקולנוע היא מצומצמת וכי בקושי נולדו המעסיקים או אנשי כוח האדם שמסוגלים לחשוב לרוחב ולהבין שיכולות טובות יכולות להיות מיושמות בתחומים שונים. והיה צריך שייצא שישלים עם הרעיון של בת הזוג קצת יותר מהר ממה שלקח לו, אז אולי ההתארגנות היתה מתוקתקת יותר. מצד שני, כמו שלרבין לא היה פשוט לעשות שלום כאילו אין טרור, ולהילחם בטרור כאילו אין שלום, אז להבדיל, גם לבן הזוג לא היה קל לתכנן טיול כאילו אין קריירה, וללכת לראיונות עבודה כאילו אין טיול. לנסות לרקוד על שתי החתונות הללו היה גורם מעכב לא קטן.
זה לא הכל. צריך גם שאחד הילדים שלך ישנא כל כך את בית ספר מצד אחד, ויאהב לטייל מצד שני, כך שזה יעלה על הבאסה של להתנתק מחברים, פלייסטיישן, ומשחקי כדורגל וכדורסל. ורק ילדה חמודה ורגישה, שיצאה מקולקלת ואוהבת את בית הספר, וגם את החוגים, החברות והמשפחה המורחבת, יצאה לטיול קצת בוכה. מזל שתפיסת הזמן שלה עוד לא לגמרי מאופסת, אז אולי היא לא קולטת עד הסוף לאיזו תקופה ארוכה היא הולכת להתנתק. לסיכום - מקום העבודה של בת הזוג הוליד את הרעיון, מקום העבודה של בן הזוג נתן זריקת זירוז ומקומות העבדות (ככה לפחות הבן רואה את זה) של הילדים ממש לא היוו מכשול. התאפסנו על חומר וספרי הלימוד של שנה הבאה, חתמנו על מסמך שאנחנו אחראים על הילדים וזהו.
צריך להתנהל בצורה אחראית
גם סביבת חברים ומשפחה מפרגנת ותומכת זה לא מזיק, בכל זאת, מדובר בצעד לא שגרתי. רוב מוחלט מסביב פירגן עד קינא, אבל לכמה מבני המשפחה הקרובה זה היה יותר קשה. האמת, אם היה משהו אחד שקצת העיב על ההחלטה, זה היה הניתוק לתקופה ארוכה מהסבים והסבתות שכבר לא צעירים, ושהנכדים הם סם המרץ וההרגעה שלהם. אבל חיים רק פעם אחת, וצריך לקחת (לפעמים גם לייצר) הזדמנויות שאולי לא יחזרו.
כמובן שצריך להתנהל גם בצורה אחראית לאורך כל התהליך, לבנות תקציב, להעריך הוצאות, לבדוק אפשרויות הכנסה בזמן ההיעדרות, ולחשוב על התקופה שאחרי החזרה וההתאקלמות. אבל גם לא מזיק להיות אופטימי ולהאמין שיהיה טוב ושהחיים יחייכו אליך, במיוחד אחרי שביקרת כבר באפריקה, שנותנת פרספקטיבה לחיים, לאושר, לעושר ולעוני.
התקופה טרם הנסיעה היא עמוסה ולחוצה. היות וצריך מקורות הכנסה, והטיול לא מספיק ארוך כדי ממש לעבוד במהלכו, צריך גם להשכיר את הדירה לתקופות קצרות למספר שוכרים, שזו חתיכת התעסקות בפני עצמה, ללא קשר לטיול כזה או אחר. צריך גם לארוז חלק מהבית כדי לפנות מקום לשוכרים ולדאוג לציוד מתאים אם זה דרך airbnb. צריך גם להשלים פסיכולוגית עם זה שיישנו לך במיטות וישתמשו לך בכל החפצים, הרי הכל נשאר בדירה.
מעבר לכך, יש גם לא מעט בירוקרטיה, של חתימת אבטלה, וביטוח לאומי, והסדרת ביטוחים, ושלושה סבבי חיסונים, וקניות בלמטייל ומה לא. בסוף נשארה מטלה קטנה וזניחה של לתכנן את הטיול. את כל זה ניסינו להספיק בחודשיים, וזה לא הרבה זמן כמו שזה נשמע.
אחרי שהפכנו למדריך שידורים של ערוץ הטיולים, החלטנו על השיבה לאפריקה. יצאנו מהמבורג לשייט בים הבלטי שהוזמן עוד טרם התוכנית הגדולה (בטח נהיה היחידים שעולים עליו עם תרמילים, ובאים לארוחת גאלה עם מכנסי למטייל), משם נצא במסע מפרך במטוס עם קטאר איירווייס מברלין, שייקח אותנו דרך דוחא ויהונסבורג למפלי ויקטוריה. משם לדיור בר השגה עם היפופוטמים ברחבי זמביה, קצת הרגשה של מזרח/מרכז אפריקה במלאווי, ירידה לציווליזציה בדרום אפריקה, משם לשממה מדברית נמיבית נפלאה, ואז נבוסס בבוץ הבוצואני ולקינוח - מדגסקר.
אם נצלח את כל זה, הקטאר (איירווייס) ייקח אותנו לוויאטנם, לשם לא שבנו מאז המלחמה. ואז ליעד האחרון – פתוחים להצעות, חשבנו על יפן, אבל רק לחשוב עליה עולה נורא יקר. הטיול שהתחיל באוגוסט צפוי להסתיים בחנוכה, כי יש גבול לכמה זמן פח השמן (חשבון הבנק), יכול להספיק.