למי שמסתכל על המוני החוגגים מבחוץ, נראה האירוע הזה עליז, רועש וצבעוני - זקני העדה עוטים מצנפות ובגדי טקס לבנים, רקומים בשלל צבעים, הקסים מחזיקים בשמשיות ססגוניות, הצעירים חלקם בבגדי ראפ צעקניים ביחד עם חיילים במדים, סטודנטים ועוד.
זהו חג הסיגד, ששורשיו נעוצים עמוק בהיסטוריה ובמורשת העדה האתיופית, המתקיים בטיילת ארמון הנציב בירושלים, ובני העדה האתיופית נוהרים אליו בהמוניהם בשנים האחרונות בכ"ט בחשוון.

חוגגים עם מטריות צבעוניות בחג הסיגד האתיופי (צילום: אבי מספין)
חג עתיק יומין המסמל את חידוש הברית עם אלוהים|צילום: אבי מספין


על ערגה וסגידה

חג הסיגד (מלשון "סגידה" ו"השתחוות") נועד לחדש את הברית בין ה' לעם ישראל, כפי שעשו עזרא ונחמיה, לאחר השיבה מגלות בבל. ספר נחמיה מתאר את עצרת הגולים ששבו לארץ, כורתים מחדש את הברית עם האל ומשתחווים אפיים ארצה: "וביום עֶשרים וארבעה לחודש הזה נֶאספו בְּני-ישראל בצום ובשַׂקים ואֲדמה עליהם. וייבדלו זֶרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוודו על חטאותֵיהם ועוונות אבותיהם. ויקומו על עָמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית מתוודים ומשתחווים לה' אלהיהם..." (נחמיה ט' א-ג).

יהודי אתיופיה, ששנים רבות חיו בלי קשר למרכזים יהודיים אחרים ברחבי העולם, אימצו את מנהג חידוש הברית ושזרו בתוכו את הכיסופים שחשו כלפי ירושלים ואת רצונם לשוב ולהתאחד עם אחיהם בציון. את החג ציינו מדי שנה בכ"ט בחודש חשוון חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה למספר הימים שבין חג הפסח לשבועות, ולא בחג הסוכות כפי שנהגו עזרא ונחמיה.


תהלוכה לבנה

נשים אתיופיות מתפללות (צילום: אבי מספין)
תפילה, צום ואוכל. אחרי הכל זה חג יהודי|צילום: אבי מספין

בני הקהילה היהודית באתיופיה, שהיו פרוסים על שטח גיאוגרפי גדול, נהגו להתכנס במקומות מרכזיים ולעלות אל הר גבוה הנמצא באזורם, ושאליו היו חוזרים באדיקות מדי שנה. העלייה להר סימלה עבורם את העלייה להר סיני ואת כריתת הברית בין העם לאלוהיו.
בשעות הבוקר היו הקסים (המנהיגים הרוחניים של העדה) נושאים את האורית (ספרי התורה הכתובים בשפת הגעז וכוללים ספרים נוספים מעבר לחמישה חומשי תורה, המילה "אורייתא" משמעותה תורה בארמית) אל ראש ההר, ושאר בני העדה צועדים אחריהם, וצובעים את ההר בתהלוכה לבנה ארוכה.
על הפסגה היה נערך טקס שכלל תפילות וקריאה בכתבי הקודש – מספרי "עזרא ונחמיה", ופרקי הברכה והקללה מ"ויקרא" או מ"דברים". בנוסף, היו תפילות המתארות את יפי ירושלים ותפילות המבקשות את טובתה של העיר. בתפילות נהגו להשתחוות אפיים ארצה. הטקסטים הוקראו בשפת הגעז שרוב בני הקהילה לא הכירו, ותורגמו על ידי זקני העדה במהלך הטקס. במשך היום היו בני העדה צמים, אבל לקראת סוף הטקסים בהר שונתה האווירה בהדרגה לאווירת שמחה ולאחר הירידה מההר היו עורכים סעודה גדולה. סיום החג היה מלווה בשירה ובריקודים.


ה"גזלנים" מפריעים

היו שטענו שאין צורך בחג הסיגד, לאחר שרוב קהילת יהודי אתיופיה עלתה לארץ בתחילת שנות השמונים, במבצע משה ולאחריו במבצע שלמה הגדול (והיו גם מבצעים נוספים שלא התפרסמו).

שושנה בן דור, אנתרופולוגית החוקרת שנים רבות את הדת והמנהגים של העדה האתיופית, טוענת שמשמעות החג לא פגה עם העלייה לארץ ישראל ואולי אף הפכה ליותר משמעותית כציון לקשר שבין חידוש הברית בין העם לאלוהיו לבין הזכות לשוב לציון.

זקן אתיופי בחג הסיגד (צילום: אבי מספין)
צעירי הקהילה האתיופית מנותקים מדור המבוגרים|צילום: אבי מספין

החג, שבשנים האחרונות נחוג בטיילת ארמון הנציב, אל מול הר הבית, הוא חג לאומי ונקבע בחוק כיום בחירה. עם זאת באתיופיה היו בני העדה ממושמעים, כלומר פועלים על פי דבר הקסים של העדה ומקיימים את החג במתכונתו המלאה, ובארץ, הצעירים מנותקים לעתים מהחג ברמה האידאולוגית, אינם מתחברים למשמעות העמוקה של החג ומתייחסים אליו כאל מאורע חברתי ותו לא.
בן דור מציינת לגנאי את תופעת "הגזלנים" (מוכרי האוכל) בטיילת בזמן התפילה - כאשר המבוגרים מבין המתפללים עדיין צמים, ואת ההפרעות לתפילה שקורות בשל ביקורי פוליטיקאים המגיעים לברך. לאחר הצום והתפילות, כמו באתיופיה, נערכת חגיגה שבה אוכלים, שרים ורוקדים.


משמעות החג השתנתה?

וכך, ביום חמישי ה-27 בנובמבר יתקהלו בטיילת אלפי אנשים מהעדה האתיופית מכל קצוות הארץ. הטיילת בארמון הנציב, שבימים רגילים מעט שוממה ועזובה, תתמלא באנשים, קולות ומראות חיים תוססים. ייתכן שהכמיהה לירושלים התחלפה ברצון העז להתגבר על חבלי הקליטה הלא קלים של העולים החדשים ישנים בארץ, שאמורה לפתוח את זרועותיה בפני כל יהודי אבל לא תמיד מחבקת אותו.

תודה לשושנה בן דור, אנתרופולוגית ומנהלת ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה-ישראל ולמשה שטה מהאגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה