אני צפונית גיאוגרפית גאה. אז איך אחרי סופ"ש בנגב פצחתי בנאום נלהב לבעל על רילוקיישיין לערד? זה היה לגמרי לא צפוי – אבל כנראה דגדג לי במקומות שמתעוררים אצלי רק בסיני וחשבתי שיישארו מנומנמים לנצח. השיחות נהיו עמוקות יותר פתאום, הטעמים חזקים יותר, משהו באווירה של הדרום ובאנשים שחיים שם דבק בי ומהדהד לי גם עכשיו כשאני מקלידה את המילים מההר הירוק כל ימות השנה. כדי לפענח את ההשפעה הדרומית, החלטתי לעשות Rewind ולאסוף לי רמזים.
1. לשיר "איי וואנט טו רייד מיי ביסייקלס" ולהרגיש כמו פרדי מרקורי על הבמה בוומבלי
עצרנו לנוע אצל ארז "לה-מדווש" בקיבוץ בארי. ארז מטפח שבילים לרוכבי אופניים, גם מהזן המשפחתי (שהתאימו לי בול) וגם מהזן האקסטרימי שמפמפם אדרנלין בגוף. מצאתי את עצמי רוכבת בתוך גלויה - שמיים עד אין קץ, נוף פתוח, רוח בשיער ואיכשהו ההיא, שלא שרה אפילו במקלחת, תופסת מרחק מהיתר ומצרימה את האוויר כאילו אין מחר. פרדי בטח נקרע מצחוק מלמעלה.
2. כשאני מגלה מחלבה קטנה שעושה גבינות גדולות אני מרגישה כאילו גיליתי את אמריקה, גרסת הפרובאנס.
אולי השיחה עם דגן ממחלבת בארי (שביל החלב) היא שפתחה לי את הלב לדרום. האיש מחובר למקום, לסביבה ויוצר טעם מקומי מהזן שזכה במדליות בעולם. הידע מצרפת אבל חומרי הגלם ישראלים, סלואו-פוד של מדבר וגבינות שבהחלט מצדיקים נהיגה. ובכלל, אני מאמינה גדולה בקהילתיות ובקיימות, הקונספט מתחבר לי לשינוי תפיסתי בכל תחומי החיים – מעסקים ועד אוכל, מסתבר.
3. תובנה ירוקה
אגרונום, מגדלת יענים וחקלאי נפגשים במדבר. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל בעצם מדובר בטקסט פוליטי. הייתה לי שיחה מרתקת עם אנשים שמטפחים הדברה טבעית, שרוצים להציע סטייק מעוף שבעוונותיו אפילו לא ממפריסי הפרסה, ועושים חקלאות הייטקית. ואיכשהו דווקא אנשים אורבניים שיושבים מתחת לניאון מקבלים החלטות שמשווקות בירוק אבל הפוכות לאמת של האדמה, של הטבע, החלטות שלא ברורות למפריחי מדבר. שיחה בשמש על החלטות שמתקבלות במשכן רחוק-רחוק. עוד תגלית ירוקה מפתיעה: כפר דרג'את. כפר פלאחים בדואים שלא חובר לרשת החשמל. ה(פ)יתרון: הבתים בכפר מחוברים למתקני ייצור אנרגיה סולארית. כפר סולארי, בדואי, בנגב. עוד הפתעה ירוקה, פלוס ביקור במערה. קטע.
4. עגלות שדוהרות לפני הסוסים
כנראה יודעות לאן נושבת הרוח. יש רצף של חללים ענקיים בערד שקוראים לו "מראה במדבר", שם תמצאו אנשים שחיים בתוך האמנות שהם יוצרים. חיים בתוך מיצג מחייבים סוג של נאמנות ליצירה, נאמנות שלא נגמרת כשנועלים את הגלריה, שלא מסתיימת בחמש. בשישי בלילה עמדו שם אומנים שהגיעו מקצוות שונים של הכדור שלנו כדי לבשל פסטה בין פסלים ולדבר על פרויקטים חזותיים קהילתיים וכוריאוגרפיה. צריך להיות ברגע כזה כדי להרגיש אותו בגוף.
5. הציעו לי לנגר ולא היה לי זמן.
איפה היום עוד מציעים לנגר? ב"קאזה פניץ" הזמינו אותי לחלום על רהיט ולחזור לסדנה של כמה שעות עם אומן עץ לבנות את החלום. והנה מצאתי מוטיב בין הרמזים. הקצב המדברי כאילו איטי יותר, אבל מאפשר את העשייה. עשייה שכאן אני דוחה למחר - במדבר לוקחים את הזמן לעשות. אז הנה מצאתי עוד משהו לקחת: לא לתת למהירות של הויי-פיי לסחוף אותי, יש משהו מעקר עשייה במהירות הזאת. מדהיר אותנו לחלום הבא – לפני שהגענו לביצוע, למימוש.
6. גלריות מעירות לי את המוזה.
יש בערד רובע אומנים - לא ראיתם כזה דבר. באמצע המדבר האנגרים צבעוניים שמאכלסים הפתעות. משניים יצאתי מהורהרת באופן חיובי ביותר. גדעון סיפר שמאז כתה ח' הוא רואה תלת ממד בתנועה. בנייח רואה את הפוטנציאל הנייד ממומש. לא הבנתי ממש על מה הוא מדבר עד שהצעיד אותי בשבילים לא נראים במוזיאון הזכוכית שהקים. ואז קרה לי משהו מוזר לגמרי. ראיתי זכוכית נעה, בחיי. פסלים דוממים קמו לתחייה בעודי משתרכת מופתעת אחריו. הם שינו פוזיציות בחלל, הפנו גב זה לזה ואז הישירו מבט וגוף. ראיתי מונה ליזה שעקבה אחרי בדבקות והתבגרה לנגד עיניי. לא יודעת להסביר איך, אבל גדעון אומר שבאמנות אין חוקים ושהוא למד את שפת הזכוכית. הזכוכית דינאמית והוא שולט בתנועה. ואז דיבר איתי על התמדה. על 1,200 פסלים של מיצג אחד שנופצו כדי להגיע לתוצאה המושלמת. עם פסקול של לפט-פילד לסרט שמסביר את גדעון במקום, הבנתי שאני לא אבין, לפחות לא מהראש. אז כיביתי קצת את הרציונל והתמסרתי לחושים שלי. נוט-טו-מייסלף: לעשות את זה יותר.
7. רות דורית יעקובי
כשהדלת לגלריה "האישה של אלף הקולות" נפתחה בפניי הרגשתי שאני צועדת אל תוך תת המודע של דמות נעלמה. למזלי היא עמדה שם בעצמה, שליחה מאי-שם, אמנית, ציירת ומשוררת שזוכה להכרה בינלאומית, מציגה ברחבי העולם מהוותיקן לניו יורק, וחיה בערד. נשאבתי לתוך העולם שהקימה בהאנגר, נשאבתי למסע לארץ החיים של רות. מהכאב, מזעקת הילדים וקינת האימהות ועד לאמונה בכוח הפנימי, בתקווה ובנחמה. הקשבתי. התבוננתי ונזכרתי בעצמי. זאת אישה שנוגעת באמת. ובאופן ממש לא צפוי תיארה לי רות סיטואציה של אושר טהור מהעבר הפרטי-פרטי שלי. לא יודעת איך ולמה, אבל רות תיארה לי סצנה פרטית שלי. ככה סתם, בצהרי היום. וזה כבר לא רמז, זה היה הדבר עצמו. איזה מזל שהדרמתי.
וכך אזל לי הסופ"ש ואני רציתי עוד. יש קסם במקום, יש קסם באנשים. עם הבעל סיכמתי על עוד סופ"ש בנגב ממש בקרוב. והתודה לרשות לפיתוח הנגב שאירחה אותי (הנה הגילוי הנאות), הרשות שמטפחת חבל ארץ שחיים ויוצרים בו אנשים מיוחדים שהיה לי העונג לפגוש. נתראה בקרוב.