אם יולי הוא החלום, אוגוסט הוא שברו. כל הפנטזיות על משחקי יצירה, טיולים מים, אפיית עוגיות, הפרחת עפיפונים וטיולי ערב עם אופניים קורסות והופכות לאבק כשאוגוסט מגיע והילדים בוהים בטלוויזיה בפיג'מות, במבט מזוגג ומעורר פלצות.
אבל זה לא רק הם. בא לי להקיא רק מלראות ענבים וקוביות של מלון צפים במיץ תוסס בתוך קופסאות פלסטיק מטפטפות לתוך תיק הבריכה, שלא לדבר על סרט אחד נוסף בתלת מימד או פופקורן תעשייתי שעולה כמו סדרת טיפולים להסרת שיער בלייזר. אבל הכי נוראים הם שירי הילדים שמתנגנים לי באוטו: מצאתי את עצמי נוסעת לבד לפגישת עבודה, כשברקע מתנגן הפסטיגל רק בגלל שהדיסק היה בתוך המערכת ובכלל לא שמתי לב. התרגלתי.
לעזאזל, החודש מלאו לי שלושים ושמונה, ועם כל הכבוד לחופש הגדול ממש לא בא לי לקום בבוקר ועוד לפני שאני שותה קפה ללבוש בגד ים. ניסיתם לנפח פעם מזרון ים בנשיפה? עד עכשיו יש לי נקודות אור שמרצדות לי מול העיניים. אני רוצה אותי בחזרה לאלתר! אני רוצה לאכול אוכל של אנשים מבוגרים, לראות סרטים של אנשים מבוגרים ולשמוע מוסיקה של אנשים מבוגרים. ועד יום שישי האחרון היה ברור לי שכל הרצונות האלו צריכים להמתין לראשון בספטמבר - או לבייביסיטר.
איזה כיף, הילדים נהנים ממשהו שגם אני נהנית ממנו
בגן הבוטני בירושלים החליטו לקבל את השבת בדרך הכי משפחתית והכי ישראלית שיש – מופעי מוסיקה ישראלית על הדשא. כבר שנה שאני מתכננת לבקר במקום, ודווקא עכשיו מגיעה ההצעה לוותר על שעות אחר הצהריים הקסומות של שישי, על המזגן, על הפוף עם העיתונים של סוף השבוע, לארוז שוב את הילדים ולעלות לירושלים. פייר? לא ממש התחשק לי לנסוע, אבל אז ראיתי אותם, בוהים במסך ועל פניהם מרצד אותו אור כחלחל וחיוורון שמאפיין את אוגוסט. יאללה נוסעים, הודעתי לשתי הצלליות שהביטו בי בעיניים מבולבלות, לא בטוחים מאיפה הם מכירים את האישה הזאת, שמשדלת אותם לוותר על אפלולית החדר הממוזג ולחבוש כובעים.
כשהגענו ההופעה כבר התחילה. מרחוק שמעתי את דני רובס שר ומלווה את עצמו בגיטרה, וניסיתי להאיץ בילדים להזדרז במעלה השבילים המטופחים - אבל מליון הפרחים, צמחי המים, הברבורים השחורים וגן עצי הבונסאי היו תפאורה מושלמת מידי, והם רצו לטייל בגן. "חבל שלא הבאנו אופניים" שמעתי את הגדול אומר לקטנה, ולא האמנתי שזה הילד שכל הדרך קיטר שמכריחים אותו ללכת למקומות שהוא לא רוצה. הטיפוס במעלה השבילים לקח לנו שני שירים בדיוק, אחד של דני רובס ואחד של דני ליטני, וכשהגענו נגלה לעיני מחזה מופלא שרק מי שיש לו ילדים וחווה על בשרו את אוגוסט יכול להעריך אותו באמת: הורים, ילדים, תינוקות, סבים וסבתות התפרקדו יחד על הדשא עם בקבוק בירה ביד אחת, פופקורן בשנייה - ושרו. תוסיפו לכל אלה גם צינורות חביבים שנועדו לפזר הבלחות של מים כדי לרענן את קהל המאמינים של שני הרבנים הכי רפורמיים בשכונה - וקבלו את קבלת השבת הכי מקסימה שהייתה לנו מזה ימים רבים.
מסתבר שהקסם הזה מתרחש מידי יום שישי במהלך הקיץ. בכל פעם מגיע אמן אחר לגן הבוטני, לשיר מול קהל של שוחרי אווירה ומוסיקה ישראלית, ועושה את מה שרק שעות בין ערביים, טבע, בירה ומוסיקה טובה יכולים לעשות – סייסטה מקומית.
במהלך שעה וחצי שרנו, התפרקדנו וצחקנו עם הדנים, ושאלנו את עצמנו למה המופעים מוגבלים רק לימי הקיץ, ולא מתרחשים מידי שישי כשמזג האוויר מאפשר. אחרי הכל אין הרבה רגעים כאלה, בהם הילדים מצטרפים בכזה כיף לעולם התוכן של ההורים. מה לגבי קצת סימטריה?
כשהתפזר הקהל המקסים והתרבותי הביתה, גילינו שבגן הבוטני יש גם סיורי לילה, בית פרפרים ששם לעצמו מטרה להשיב את הפרפרים לעולמינו ועוד המון דברים שבכלל לא הספקנו לראות. אז החלטנו שממש, אבל ממש בקרוב, נגיע לשם שוב. בכל זאת אוגוסט, ויש עוד כמה דברים שצריך להספיק לעשות לפני שהחופש נגמר.
כרטיס ביקור:
אמא מתי נגיע? הגן הבוטני, גבעת רם, ירושלים
אמא משעמם לי... מי זה מקטר באמצע שיר של הביטלס?!?...
אמא אפשר שקל? מחירי כניסה 50-105 ₪.
אמא יש צ'יפס? שתיה קרה, בירות, קרטיבים ופופקורן במקום.