לראשונה בחייו, שאנטי בן השבע שלי הביא פתק מהמורה שמזמין אותי ל"יום הורים" בבית הספר. העובדה שהוא הזכיר לי להתאפר כדי שאהיה "האמא הכי יפה בכיתה", הבהירה לי שכמוני, גם הוא נורא מתרגש.
הריסים שלי לא נראו למורה מוזרים. היא כבר התרגלה לראות אמהות בוהות בה בפליאה. זה לא שהיא אמרה משהו נורא עליו. סך הכל בסדר. אבל ה"מגמת שיפור הזאת" שהיא הציגה, צרבה לי את הנשמה.
ראיתי איך הדימוי העצמי שעזרתי לו לבנות בעמל מתרסק אל מול נפנוף סרגל המדידות של משרד החינוך. ושלא תבינו – מדובר באחלה מורה, בעלת אישיות מיוחדת ונשמה ענקית, אלא שבכל מערכת הלימוד שלה אין אפילו רבע שעה שמוקדשת למה שהאדם הסקרן, טוב הלב, החכם והמצחיק שאני מגדלת אוהב או מתעניין בו.
כשחזרנו הביתה, הוא נראה פחות שמח. ואז הפטיר: "אמא, כשאני אהיה גדול, אני אהיה צלם טבע".
"ברור", השבתי, "רק אל תשכח שבינתיים יש המון טבע גם באיזור השרון".
"לידיעתך, פעם היה המון טבע באיזור השרון", הוא החזיר לי, "אבל בגלל השימוש בכימיקלים בחקלאות, מצב חיות הבר בארץ הוא מהגרועים בעולם. אפילו במצרים מכבדים את הטבע יותר".
שאלתי איך הוא יודע את זה. "צחי מהנחשים סיפר לי", זרק מהורהר. אולי חשב על זה ש"הוא מהאחרונים בכיתה שעדיין לא סיימו לרכוש את מיומנות הקריאה". ואז נזכרתי בצחי - דון הקישוט של הצבים.
רוצה לבקר אותו בשבת? שאלתי. "כן", אמר, ועיניו נצצו.
מוצאים את הנסיך הפוטנציאלי
במרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלנו, לצד פארק המים בקיבוץ שפיים, נמצא "פארק הזוחלים" של צחי, אבל אני הייתי קוראת לו גן העדן האבוד. מה שהופך את צחי לשומר הגן. ואם לדייק, אז שומר, קופאי, מדריך, מטפל, לוחם החופש, מנקה השירותים והרוח המרחפת בין החיות ועושה את הבלתי אפשרי: נותנת להם לחיות.
זה סיפור הזוי של איש אחד, שבנה בעשר אצבעותיו בית ומחסה לכ-1,000 חיות, האוסף הגדול ביותר במזרח התיכון. אבל אם תשאלו את צחי, יותר הזוי לעמוד מהצד ולא להילחם. אז הוא נלחם. ברשויות, בקיבוץ השכן והעשיר שמת לסגור לו את המקום, בחקלאים שאחראיים להרג המוני של חיות הבר.
"ילדים", הוא שואל, "מי נתקל במקרה ברחוב בצב?". אף יד לא מורמת. "אתם יודעים, שפעם, לא לפני הרבה שנים, היו המון צבים שהסתובבו חופשי בארץ והיום הם בסכנת הכחדה?
גם הקרפדות הולכות ונעלמות, מוסיף צחי ומרים יצור נפוח, מיובל ולח. מסתבר שבשונה מצפרדעים, הן ארסיות. "בגלל זה חיות אחרות נזהרות לא לאכול אותן", ממשיך צחי", וזאת גם הסיבה שבצרפת מגישים רגלי צפרדעים אבל לא רגלי קרפדות. ויש אנשים ששותים קרפדות. "תראו מה קורה כשאני לוחץ עליה בעדינות". לקול צהלת הילדים, הזוועה מגירה זרזיף מים אל החול. "יש קרפדות שחיות במדבר ואוגרות נוזלים. אנשי המדבר למדו לחפש אותן, ללחוץ עליהן וככה להרוות את צימאונם".
נשל הנחש
עברנו לאגף הזוחלים, שם פגשנו את הפיתון עצום הממדים, הקוברה, הצפע, נעמן המטבעות ואת הבואה ממדגסקר - נחש נדיר שגן חיות מסן אנטוניו הפקיד בידי צחי. אחריו חיכו לנו התנינים, צבי הענק ונחש החלב.
צריך לראות את הידיים הרועדות והקטנות שמושטות בחשש כדי להרים את הנחשים, כשבעליהן נפרדים מהחששות ומהדעות הקדומות לטובת נגיעות, ליטופים וחיבור לחיות שצחי הניח בעדינות בחיקם.
צילמתי את שאנטי מרים את נחש החלב ומביט בו באהבה ששמורה למי שיודע שחיות, בניגוד לבני אדם, מקבלות אותו בדיוק כמו שהוא. וגם אני הושטתי ידיים. הנחש היה קר וכבד. הגוף שלי איבד תחושה של זמן והכל הסתחרר.אני כבר לא זוכרת הרבה מאותו יום. אני יודעת שהסיור המשיך, שצחי הסביר והילדים ליטפו והתמוגגו מההסברים המופלאים על אבולוציה וחיות וטבע ובני אדם. מה שכן זכרתי כל הזמן זה שיש לי הזכות לעמוד מהצד ולראות ילד מתוק עם עיניים חומות ולחיים רכות כמו ענן הופך להיות אדם מאוד מיוחד. שאפילו שרת החינוך בכבודה ובעצמה לא תוכל לחרב לו את ההערכה עצמית.
כרטיס ביקור
אמא, אפשר שקל? כניסה, הכוללת סיור מודרך מענג, עולה 30 שקל לאדם.
אמא, יש צ'יפס? אוכלים מה שמביאים מהבית. ג'אנק פוד יש במתחם געש הסמוך. מי שרוצה להשקיע יותר, מומלץ להמשיך על כביש 4 מעט צפונה עד לתחנת דלק פז שבצומת קדימה שם ניתן להתענג על הממולאים, השיפודים והסלטים המעולים של נאדר ממסעדת מוניר. טלפון: 09-8911727 (בשבת קצת עמוס אבל שווה).
אמא, מתי מגיעים? פארק הזוחלים שפיים נמצא בצמוד לפארק המים. נוסעים על כביש 2 (מצפון או מדרום) עד הכניסה לשפיים. יש שילוט, ואפשר גם להתקשר לצחי: 050-5298322 (מומלץ לוודא שפתוח).