אני לא אשת העולם הגדול. גם לא הידועה שלו בציבור, ואפילו לא זאת שהוא עשה בשירותים של איזה מועדון. היחסים שלי עם העולם הגדול הם כמו של מתבגר עם בר רפאלי - הוא חי, נושם, מפנטז, מדמיין איך זה להתעורר בחיקה הריחני. היא, בתמורה, לא מודעת לקיומו.
למעשה, החיים שלי הם חיקוי זול למה שהם יכלו להיות. ובכל זאת, נוח לי בהם כמו בג'ינס "דיזל" משוק רמלה לוד. נכון, מימי לא אכלתי בטעות ג'וקים בשוק האוכל של בייג'ינג, לא נקלעתי למועדון סאדו-מאזו בניו יורק, לא עישנתי, לא שתיתי, לא התעוררתי לתוך השחי השעיר והחמוץ של גבר זר. לא פיתיתי אף גבר נשוי (חוץ מאת זה שנשוי לי, וגם זה פחות מדי). העולם הגדול לא מודע לקיומי.
אז מתברר שגם לכל חלום יש תחליף זול. כך מצאתי את עצמי גוררת את התחליף האישי שלי לג'ורג' קלוני ואת שני המקוריים שרק אלוהים יודע איך זכיתי בהם, לטיול בחוצלארץ. רק בלי לארוז, בלי לטוס, בלי לשבור תוכניות חיסכון, בלי להפר הבטחות.
אמצע שנת הלימודים, עם מחויבות לעורכת שלי לכתבה אחת בשבוע וכלב עם חרדות נטישה, מה בדיוק חשבתם, שאני אכתוב לכם מבנגקוק?
סוד הגן הנעלם
פארק יד הברון בזכרון מריח כמו חו"ל ומרגיש כמו חו"ל, רק בלי הדיוטי פרי. ואני לא מדברת על טרק בנפאל, אלא על טיול בחיק הטבע המעוצב - מקום שמתואם עם הנוף ועם מבנה השטח, כך שיהיה מתאים לכל המשפחה, כולל לעגלות, אופניים לקטנים וסבתות שזקוקות לספסל כל חמש דקות.
פה נחים על משכבם בשלום הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד ורעייתו, הברונית אדלאיד (עדה) דה רוטשילד, אבל המקום כולו נועד כדי לענג את החיים. ובשונה מרוב המקומות, כאן גם עושים מאמץ כדי שכו-לם יוכלו ליהנות.
אם כבר נדיב
לב לבו של הגן, מלבד מערת הקבר כמובן, הוא גן הריחות. עשרות צמחי תבלין ובשמים מקיפים את בריכת הדגים עם חבצלות המים. נעים במיוחד לגלות שהגן נועד גם לאפשר גם לכבדי ראייה ליהנות ממנו - הוא מצויד גם במעקה מוגבה ושלטים בכתב ברייל, לטינית (אמרנו אירופה), עברית וערבית. אם כבר להיות נדיב, אז עד הסוף, לא?!
את הטיול בגן, סיימנו בארוחה טובה באחת מהמסעדות המצוינות במדרחוב שבזכרון יעקב. היין, והאוכל, חצרות האמנים והבתים, שכל אחד מהם אוצר סיפור חיים משלו, שמשו תפאורה מושלמת לשבת אחת, שבה רציתי לברוח מהארץ ומעצמי. שקעתי עמוק לתוך ספל התה שלי, מביטה בשני האוצרות המקוריים שהתרוצצו בחצר הפנימית של המסעדה, ונתקלתי בעיניים החומות והטובות שלו. הוא שאל אם קר לי. 14 שנים עברו מאז שנסענו לפריז, שיכורים מאהבה ראשונה ומהורמונים. והמבט שלו עדיין גורם לי להרגיש שבכל זאת, משהו בחיים שלי לגמרי אמיתי.
כרטיס ביקור
אמא אפשר שקל? הכל על חשבון הברון (מלבד המסעדה כמובן).
אמא יש צ'יפס? אוכלים מה שמביאים מהבית, בהנחה שאתם מוותרים על ההמלצה החמה שלנו לקנח בארוחת גורמה בזיכרון. רוצים עוד? בכניסה ליישוב יש תחנת דלק עם מה שמוצאים בתחנות דלק, ועל כביש הגישה לאתר יש סוכה של פיתות דרוזיות עם כל מה שנהוג למרוח ולגלגל.
אמא מתי מגיעים? לבאים מדרום – נוסעים מכביש 4 לכיוון בנימינה עד לכביש 653 ומשם שמאלה ל-652 עד לפנייה שמאלה לתוך האתר (מול תחנת הדלק). לבאים מצפון - לפנות מכביש 4 לכיוון זיכרון ומשם לכביש 652 עד לכניסה לאתר.
ולמתעקשים:
למסעדה המצוינת קוראים הנשיקה. האוכל הטעים, העיצוב, האווירה והחצר הפנימית, עושים חו"ל בלב. אבל שימו לב: השירות מנפץ את האשליה כמו ששירת "הבאנו שלום עליכם" עושה לחוזרים ארצה בטיסת אל על, אז תגיעו בלי ציפיות.