המוטו של חאן הגליל, לפי אתר האינטרנט שלהם, הוא "טבע. אירוח. אתגר". אין לי מושג למה מתחם צימרים ואוהלים צריך מוטו. אני גם לא יודע למה החליפו את כל המשפטים בעברית בגרסאות של "לאכול, להתפלל, לאהוב". בכביש 70 לכיוון צפון, בעוד בת זוגי נוהגת, נמנמתי במושב והזיתי את כל עובדי חאן הגליל עומדים במסדר ושואגים "טבע! אירוח! אתגר!". זה היה מספיק מפחיד כדי להתעורר, אבל הרגעתי את הדמיון המפותח ופניתי לחשוש מדברים חשובים יותר. כמו טבע, אירוח ואתגר.

אם היינו אוהבים טבע היינו גרים בטבע, ולא ליד כיכר רבין. אם היינו אוהבים אירוח היינו מזמינים אנשים הביתה, ולא מסתפקים בחברת שני חתולים שחורים. ואתגר? כל הרעיון של צימר הוא לברוח מאתגרים. מהעבודה שלא סיימתי לאוניברסיטה. מהפרויקט שהייתי כבר אמור לפנש. מזה שכבר שבוע לא רצתי (טוב, שבועיים. טוב, שנתיים). מאנשים ששואלים מה עם ילדים. שתקו, אני בצימר. מה אתגר עכשיו?

מצד שני, אולי לא צריך לקחת סיסמאות כל כך ברצינות. אולי זאת רק סיסמת הבחירות של חאן הגליל, וכמו כל סיסמת בחירות - לא עומד מאחוריה יותר מדי. כעיתונאי רציני הרגשתי חובה לבחון את הסוגיה הזאת, אז נסענו לגליל המערבי.

חאן הגליל (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
הכניסה למתחם|צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

המקום

חאן הגליל, ששוכן בקיבוץ בית העמק, מעוצב בפשטות קיבוצניקית: בלי יותר מדי קישוטים, בלי "אלמנטים עיצוביים" או "חזון ארכיטקטוני", אבל גם לא ברישול. מבט מבחוץ מעביר מסר ברור: זה לא צימר שבאים אליו בשביל הפינוקים והג'קוזי, גם כי אין ג'קוזי. לכאן מגיעים כדי לטייל, לאכול, לישון - ואם אתם ממש בעניין, גם להשתתף בסדנאות ריפוי ואימון בחורשה הסמוכה. זה לא בהכרח דבר שלילי. מחירי הלינה נוחים בהתאם, ויש לי חיבה למקומות שפשוט עושים את העבודה שלהם, אולי כי גם אני מגיע ממשפחה קיבוצניקית-למחצה. רק היה חסר דף תורנויות חליבה.

החדרים

משפחות הרפתקניות יכולות לגור באחד מעשרת אוהלי הקמפינג במקום, וקבוצות - באחד מארבעת אוהלי הרועים הענקיים. אנחנו, כמו שהבנתם, לא משפחה ולא קבוצה ולא הרפתקנים, אז פשוט קיבלנו חדר. וזה חדר די נחמד: נכון, אין פסיליטיז, אבל הוא נקי ומרווח. המיטה לא רעה (אם כי הכריות טעונות שיפור), יש ספות ומקלחת שהיא לא מקלחון מעפן, וספה נעימה ולא מרוטה, ועוד דברים שתל אביבים שכחו שיכולים להיות קיימים.

בחדר גם מצאנו את המרכיב האקסטרווגנטי היחיד בחאן הגליל: שש מנורות שונות, לא פחות. מנורות עומדות ותלויות ועגולות ומרובעות, ואפילו מנורת תקרה גדולה שנראתה כמו תפוח אדמה מפואר עם נצנצים. דמיינתי את אימא של מעצב הפנים צועקת עליו כילד: "תפסיק עם האובססיה שלך לגופי תאורה! לא ייצא מזה כלום!", ואותו נשבע שהוא עוד יראה לה מה זה.

חאן הגליל (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
החצר המשותפת|צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

הבעיה האמיתית היחידה בחדר הייתה שהקירות דקיקים. ככה למדתי שאלישע לא בא לקידוש למרות שקראו לו חמש פעמים, שאין על פוקר אחי אין על פוקר, ושלצימר לידנו הייתה תקלה במים החמים (שתוקנה במהירות, יש לציין). המצב הזה הופך את חאן הגליל, שנוח למדי לקבוצות ולמשפחות גדולות, למתאים הרבה פחות לזוגות שוחרי פרטיות - או לסתם אנשים שאוהבים לישון עד מאוחר.

מה אוכלים

אין דרך להתחמק מזה: היינו מטומטמים ופספסנו את ארוחת הבוקר. זו נטייה מצערת שיש לנו, להיות מטומטמים ולפספס את ארוחת הבוקר. פעם אחת, בהולידיי אין באמסטרדם, הגענו בדקה האחרונה והעמסנו מהר לחדר את כל מה שעוד הונח על צלחת, אירוע שזכור בתולדות הזוגיות שלנו כ"מירוץ הגבינה הגדול". מצד שני, זה לא שגווענו ברעב. עכו נמצאת במרחק נסיעה לא ארוכה (יברך האל את נשמתך, אורי בורי), וכפר יאסיף בכלל רחוקה רק כמה דקות (גם את נשמתך, חומוס אבו אדהם).

חאן הגליל (צילום: יחסי ציבור,  יחסי ציבור )
הלובי וחדר האוכל|צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

מה עושים

לחאן הגליל יש שלושה יתרונות בולטים: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, ולא רק בגלל המסעדות. בכניסה למתחם מחלקים את "מפת אוצרות הגליל", ובה שלל אטרקציות, שבילי טיול, אתרי עתיקות ותצפיות באזור. כדי להספיק את כולם צריך לשהות כמה שבועות טובים בחאן הגליל, ולקוות שאלישע יגיע לקידוש סוף סוף. אנחנו הסתפקנו בלקחת את האוטו ולטייל קצת ביער אחיהוד. מה אני אגיד לכם, טבע זה משהו.

בשורה התחתונה

חאן הגליל הוא לא הצימר הרומנטי שאתם מפנטזים עליו כשהזוגיות שלכם במשבר. מצד שני, אם הזוגיות שלכם לא במשבר, ואתם סתם רוצים לטייל בגליל עם החברים או המשפחה או הקבוצה שארגנתם, לשמור על צלם אנוש אבל לא לקרוע את הכיס - זאת אופציה ששווה לשקול.

מחירים

חדר לזוג עולה 550 שקל ללילה לזוג באמצע השבוע (כולל ארוחת בוקר), 600 שקלים בסוף השבוע. הנחה לקבוצות

חאן הגליל, בית העמק. טלפון: 072-3924024. לאתר

* הכותב היה אורח המקום