כשסיפרנו שאנחנו נוסעים לבלות את סוף השבוע במלון בנתניה, התגובות היו כאילו הודענו שאנחנו מתחתנים אחרי רק חודשיים ביחד: התלהבות מעושה מהולה בתמהון מנוכר, כזו שמוציאה מאנשים מין "טוווווב" כזה מסויג וארוך, המלווה בהרמת גבות וחישוק השפתיים. זה היה מובן לי. אחרי הכל אנחנו זוג צעיר, 50% ג'ינג'י, קיבוצניקים במקור – לא בדיוק המטרייה המאפיינת את קהל המלונות בנתניה. ובכל זאת, ההצעה של "בלו ביי" חדרה לנו ישר ללב: חבילת פינוק זוגית לאוהבים. אנחנו אוהבים, חשבתי לעצמי - חייבים לתת לזה צ'אנס.
מי פה הבחורה?
אז ארזנו תיק או שניים, לקחנו את האוטו ונסענו לנתניה, עד כמה שזה נשמע מוזר, והשתרכנו מהחניון אל הכניסה עם כל הציודים. אני לעגתי לו שהוא הביא שבע מזוודות כמו איזה בחורה, הוא התעצבן והלך קדימה בלי לחכות לי והיו חסרים רק הילדים הנודניקים שעוד לא נולדו לנו, שיתרוצצו מסביב וימרחו שאריות של
"עם הכרטיס המגנטי, מטומטמת", הנחה אותי הג'ינג'י בסבלנות כשהתקשתי לפתוח את הדלת, שמאחוריה חיכה לנו חדר מפנק בהרבה ממה שתיארתי לעצמי. סלון קטן עם ספה גדולה, מסך פלזמה, שולחן עם פירות ושוקולדים מובחרים ופינת קפה, ועוד דלת לחדר שינה מרווח עם חלון עצום הפונה אל הים העצום עוד יותר. אם מתרכזים חזק, חשבתי, אפשר ממש לדמיין שאנחנו בכלל לא בנתניה. מעבר לחדר השינה גיליתי חדר אמבטיה ענקי עם אותו הנוף, ואת ההתלהבות שלי ידעתי לבטא רק בדרך אחת: קפיצות סוערות על המיטה.
אחרי נמנום קצר והתמקמות קצרה בחדר ירדנו לחפש את ספא המלון, כדי לקבל את הטיפול הזוגי שהובטח לנו. "איפה זה הספא?" שאלתי את האשה הנחמדה שעמדה מאחורי דלפק תחת שלט גדול עליו נכתב "ספא", ועוד לפני שהיא הספיקה לענות לי עטו עלינו גבר אימתני ואשה עדינה לבושים לבן. "אתם לטיפול הזוגי?" שאל הגבר האימתני בנחישות כאילו רק לנו חיכה כל היום. "אני מקבל בחדר 4 ואוולין בחדר 2", אמר ושניהם נעלמו כשם שהופיעו, משאירים לנו את הבחירה המביכה מי הולך להיות מטופל בידי מי. חשבתי להעלות את העניין לדיון, אלא שהראש הג'ינג'י כבר נעלם מאחורי הדלת של חדר 2 תוך כדי שהוא מנופף לי לשלום בשמחה. המסג' היה מפנק עד כדי כך שמחשבותי הראציונליות הפכו מהר מאד להזיות. רציתי להנות מהפינוק כאשר אני בהכרה מלאה, אבל האימתני נסח בי רוגע שלא יכלתי לו, והעיניים נעצמו שוב ושוב.
משולש אינטימי
האטרקציה המובטחת הבאה היתה ארוחת ערב פרטית. התלבשנו יפה וירדנו לטרקלין העסקים של המלון, שהיה ריק מסועדים ובמרכזו ניצב שולחן ערוך לשניים. הרגשתי קצת כמו בסצנה מתוך תכנית שידוכים בטלויזיה וניסיתי להיות מאד נחמדה למלצר שהגיש לנו, כדי שלא ירגיש חלילה לא בנוח בתוך הסיטואציה האינטימית אליה נקלע. הוא מצידו פצח בסשן של הגשות שכלל מבחר סלטים, מנה ראשונה, מרק ועיקרית בשרית עם המון תוספות.
בעשר וחצי שכבנו במיטה והיינו כל כך עייפים, שאפילו לא שקלנו לרדת ללובי ולהנות מאחת הפעילויות שהוא מציע לאורחים. סגרנו את הוילון על הים השחור כדי שהאור בבוקר לא יפריע לנו לעשות את מה שבעצם אנחנו הכי אוהבים לעשות: לישון טוב.
גשם, רד כבר גשם
כשהתעוררנו, סער הים מבעד לחלון ובחוץ ירד גשם, והבנו שטיול הסוסים שלנו לא עומד להתממש. האמת שהוקל לי: מי צריך רכיבה עכשיו, כשאפשר סתם להמשיך ולשרוץ בחדר הנחמד שלנו עם החלון העצום והאמבטיה המזמינה. אם לא היתה ארוחת בוקר שמוגשת רק עד עשר וחצי, היינו יכולים להמשיך להרקב במיטה ולקשקש שעות. אבל ארוחת הבוקר היתה שווה שנרד אליה וחדר הכושר המאובזר של המלון היה שווה שהג'ינג'י יזיע עליו קצת; כך שחזרנו לנמנום המענג רק כמה שעות מאוחר יותר, תוך כדי שאנחנו מבינים שעוד מעט נצטרך להפרד מכל הטוב הזה ולשוב ולנמנם במיטה הרגילה שלנו.
באוטו, בדרך הביתה, הג'ינג'י פיהק והתלונן שהוא עייף. אני חשבתי שזה היה סוף שבוע מושלם: היה בו את כל מה שרצינו. החדר היה כיפי, המסג' היה מדהים, ארוחת הערב היתה מפנקת, ארוחת הבוקר היתה עשירה, טיול הסוסים בוטל. מה יכלתי לבקש עוד? נכון שבנתניה, נכון שבגשם - אבל למי אכפת? זה היה הגבר הנכון וזו היתה החופשה הנכונה. מלונות טבריה, הכונו. אנחנו באים, ובפעם הבאה עם הילדים.